גדעון ארן – פרק 3 וחלק 3 מתוך קוקיזם – "מלכות וממלכתיות, צבא ומלחמה"

פורסם בתאריך 6 במרץ 2014 מאת גדעון ארן

לפניכם פרק 3 וגם החלק ה-3 מתוך הספר של גדעון ארן "קוקיזם" – מלכות וממלכתיות, צבא ומלחמה.

גדעון ארן

הביטוי החיובי ללאומיות, ציפור נפשו של הרצי”ה, הוא בראש ובראשונה השלטון. כבר אצל הראי"ה תפסה הלאומיות מקום נכבד. אצל בנו היא נעשתה לציר המרכזי של תפישתו הדתית, והתגלתה בעיקר בעניין אחד מובהק – ריבונות במובנה המדיני. ליתר דיוק, בשררה. הרצי"ה ידוע בציבור כמי שהטריטוריאליות לבדה בראש מעייניו, ולא היא. שלמות הארץ חשובה בעיניו, אבל הממשל בארץ חשוב ממנה.

אמנם קשה להפריד בין ממשל לשטחים, שכן מלוא משמעותו של האחד אפשרית רק בצימודו אל משנהו. גם אצל הרצי”ה הם מופיעים בדרך כלל סמוכים, אך הם בכל זאת מובחנים, עם העדפה להדגשת הממשל על פני שטחים. אפילו באשר לאדמת יו״ש יותר מכריעה בעני הרצי"ה השליטה הפוליטית מההאחזות הפיסית וההתקשרות החושנית. מבחינת הרצי"ה לא באה ההתנחלות לשם התערות קרקעית, אלא לצורך הפגנת סמכות שלטונית. יסוד ההתיישבות בנוסח התנועות החלוציות זר לו.
בקיום שלטון יהודי עצמאי, מתקיים עיקר מהתורה. חשוב מזה, הפוליטיקה היהודית, ובמיוחד הפעלה ללא מצרים של מונופולין על כוח אדיר, נתפשת כסימן מובהק להתקיימות חזון הגאולה. במשנת הרצי"ה תופסת הריבונות כיסוד המימוש המשיחי מקום נכבד יותר מהריבונות כיסוד הלכה תורנית. בשכיחות רבה ובהטעמה יתרה מתבטא הרב בנוסח כמו זה: "מצב של שליטות על הארץ, וכשזכינו שידנו תקיפה – יש בזה יותר מאתחלתא דגאולה." ועוד קבע: "אין הגאולה אלא ריבונות; ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו."
העזתו החדשנית של הרצי”ה לא הסתפקה באמירה בעלמא, שהמשיחיות כולה מתמצה בצד הלאומי-מדיני שלה. הוא הוסיף במפורש שהגאולה במובן הפוליטי קודמת לגאולה כפי שהיא מצטיירת במודל הדתי-מסורתי שלה, אשר מאבד כך מחשיבותו הקריטית ונעשה במשתמע כמעט מוצר לוואי למהלך הגדול, מעין המשך-שממילא לשלב המכריע. ראו למשל:

"משיח מהו? – מלכות ישראל; ממלכתיות שלמה. אחר כך יגיע הזמן לבנות בית המקדש"

לפי גדעון ארן אז מטיף הרצי"ה לחסידיו שיתנו בכורה ללימוד "הלכות מלכים" על פני "הלכות בית המקדש".
לפי הרצי"ה השלטון במדינה הוא "מלכות ישראל", אפילו שבינתיים לבש דמות דמוקרטית מודרנית. מכאן שגם על הממשלות הנוכחיות חלות החובות שהיו תקפות לגבי המלוכה היהודית הקדמונית, במלואן ובפרטיהן, ממש כפי שהותוו במקורות החל בתנ״ך. על כן כיבד כל כך את הרשות הפוליטית, כמעט הכניע עצמו בפניה. בו בזמן יכול לכפור בסמכותה ולמרוד בה
באופן פעיל, כשלדעתו איננה הולמת עוד את אידאל המלכות הישראלית. כמעט תמיד הביא הרצי״ה את תפישת הממשלה כמלוכה בצורה המותנית מלכתחילה. כך למשל אמר: "ממשלה בישראל היא במקום מלך – כמובן [רק] אם היא ממשלה הפועלת ב'גבורה'."
אמנם מדינה וממשל בישראל קדושים הם, אבל כשהוראותיהם וחוקותיהם נוגדות את דין תורה הרי שהן "בטלות ומבוטלות." באשר החלטות ממשלה פוגעות במצווה מהמצוות, ובמיוחד
כשהן סותרות את זו השקולה כנגד כל המצוות שבתורה – מצוות כיבוש וישוב הארץ – אזי "אין להן שום תוקף." וכך, "כל מיני הסכמים על חלקים של ארץ חיינו זאת, הם כעפרא דארעא ופחות מכך.

גדעון ארן

דימוי ה"מלכות" הדומיננטי במחשבת הרצי"ה התקשר אצלו לאהדת מגמה פוליטית לאומית סמכותית בהחלט, המחייבת שלטון בלתי מעורער וללא מעצורים, מקיף-כל ותקיף.

הנטייה ה"רויאליסטית" של הרצי”ה התבטאה גם ברגישותו לטקסיות השלטונית ומשיכתו לגינונים של כבוד כלפי השררה. בעוד שבסממנים מסורתיים של יראה דתית נטה לפעמים לזלזל, הרי שהקפיד במחוות יראה כלפי הממשל. חסידים ב״מרכז״ מספרים על הרצי"ה הישיש והגאה שאינו קם מפני כבודו של אף רב בישראל, ויהיה גדול כאשר יהיה, אך יוצא מחדרו לקדם פניו של כל שר ממשלה או מנהיג מפלגה, ויהא אפילו מתנגד חריף לדרכו הפוליטית. פעמים רבות, כשהגיעה אישיות מדינית חשובה לבית הרב, באו לקראתה תלמידי הישיבה, הקיפוה בריקוד והכניסוה פנימה בשירת "שאו שערים ראשיכם ויבוא מלך הכבוד…"
בהמשך לכך סבר הרצי"ה שביטוי לקוממיות הלאומית מצוי בעצם נחישות ההחלטה של הממשל, ולעיתים דומה היה שהנחישות חשובה מתוכן ההחלטה. חולשת הדעה של ראש הממשלה רבין נתפשה כמקור להשפלה לאומית, ואילו הנחרצות של רה"מ בגין הייתה מקור לגאווה לאומית. הראשון לא היה ראוי למלוכה ואפשר היה למחול על כבודו ולחתור תחתיו, ואילו השני נעשה מושא להערצה כנועה.
סוגיית "כבודנו הלאומי" הייתה כה מכרעת בעיני הרצי"ה עד שגרמה לו יותר מפעם אחת לראות שאלות מכריעות, כמו "מיהו יהודי" או "הארץ השלמה", כמשניות בלבד. למשל, ב־1974 יצא למלחמת חורמה כנגד הצטרפות המפד״ל לממשלת גולדה, וזאת לא בגלל נטייתה לערער על קדושת "הגיור כהלכה", ואפילו לא מפאת נכונותה להיכנס למו״מ שעלול היה לגרור נסיגה מיו״ש, אלא מפני העובדה שהייתה זו ממשלת מיעוט, התלויה ועומדת על קולותיהם של "שלושה (ח"כים) ערבים". לדעת הרצי"ה לא היה בזיון לאומי גדול מזה.
סמל חשוב נוסף לקוממיות לאומית היה, כמובן, הגורם הצבאי. לפי הרצי"ה, מעמדו וייעודו של צה״ל עלי אדמות באים לו מהמקום והשליחות שנקבעו לו במערך האלוהי.ההגיון המיליטארי או האסטרטגי הוא קוסמי לאמיתו:

"מדינתנו זו יש לה… צבא משובח ומהולל בעולם, ואיננו זקוק ושייך לכל סיוע והתערבות של איזה כוח שהוא. לפיכך כל תפקיד צבאי – ממלכתי ממשלתי שיש לו לצבא מדינתנו לעשות, הוא ממלא אותו בעצמו, בתוקף סידורו החוקי האמיתי של (הקב״ה)״

הדגשת הרצי”ה את תקיפות השלטון וכבודו הקלה על מתנגדיו להציג את תפישתו הלאומית כלאומנית. הקיצונים שבהם גם ביקרו אותו על נטיות מיליטריסטיות, ואפילו כמו פשיסטיות. ככל שנזהרים בהגדרות מעין אלו, קשה שלא להכיר בהערצת הרב את הכוח. הכוונה לעוצמה במובנה הגופני, הצבאי, הכופה והאלים לפעמים. דווקא הזיווג של כוח פיזי עם יהדות ריתק את הרב במיוחד. הוא מצא בו סמל לשלילת הגלות וסימן לגאולה, וייחס לכוחניות משמעות רוחנית דתית.

גדעון ארן מציין כי מתוך התלהבותו היה מוכן הרצי”ה לסלוח למי שגילם בדמותו זיווג שכזה על כל חטאיו, שהתבטאו בעמדותיו הפוליטיות שהתפרשו כפייסניות והססניות, וכן בהפקרותו המוסרית ואפילו באורחותיו הכופרניות. הכוונה למשה דיין, "שר הצבאות" בפי הרב. ביטאו זאת יפה חסידי הרצי"ה שכינו את דיין "ג'באר יהודי", בתארם את הסיבה להיותו נערץ על ידי רבם.
כבוד מיוחד העולה על הכבוד שזכו לו רבנים ואפילו פוליטיקאים רחש הרצי"ה גם ל״גיבורי חיל" אחרים. הרצי"ה אהב להתפאר בידידותו האינטימית עימם, הרעיף עליהם שבחים והטיף לכל להללם. יחס חיובי במיוחד גילה כלפי אריק שרון. עוד בראשית 1974, כשרק החלה מעורבותו הציבורית שליוותה את התחוללות ג״א, הוא קרא לחסידיו לפעול להעמדת שרון בראש הממשלה שיקימו הקוקיסטים, בעוד הוא עצמו יעמוד לצדו ויהיה בעל ההשראה והמשגיח מהבחינה הרוחנית.
במסגרת דבקותו ב"ממלכתיות" גילה הרב רגישות יתרה להיבט הביטחוניסטי שעמד במרכזה. הוא ניסה להפגין עניין והתמצאות בבעיות הביטחון של המדינה. תלמידיו, שהיו ערים למידת "מקצועיותו" האפסית, ניסו להגן על תדמיתו בטענה שרק הרב מסוגל "לברר" את הנושא באופן "אמיתי", להעמיק "לפני ולפנים של רמתו הטכנית" הגלויה.
הגם שהטיל סייגים מרובים על ההתגייסות לצה״ל, סגד הרב לצבאיות. אפילו אהב מאוד את הטקסיות הנלווית לה; מצעד יום העצמאות היה לדידו סמל אמוני לכל דבר. הוא נמשך לכל הצדדים השונים של הצבאיות – הקשיחות והתוקפנות, הכח והשררה, התחבלנות ואומץ הלב וכיו״ב. תכונות אלה הפכו בעקבות זאת לתכנים חשובים בישיבה. התקבל מעין פולחן מיליטריסטי. במיוחד בלט הדבר כשיצאו בני התורה ל"מבצעים" בשטח, להם ניסו לשוות אופי כמו-צבאי שהתהדרו בו הרבה.
את מלחמות ישראל תפש הרצי"ה כ״מלחמות מצווה". כל המערכות והפעולות המבצעיות, מתש״ח ועד של״ג, נתפשו כמימוש תוכניות האלוהים, שלב חיוני בתהליך הגאולה המגיע יחד עימן אל סף השלמתו.