בפני האורתודוקסיה עומדות שתי דרכים מנוגדות להתמודד מול ישראל החילונית. הגישה האחת למדינה מזוהה בדרך כלל עם האולטרה-אורתודוקסיה. החרדות בקנאותה פוסלת את הישות הציונית המדינית מכל וכל ומתנזרת מהשתתפות בפעילותה, לא כל שכן משותפות באחריותה. בבסיס אוריינטציה אנטי-ישראלית זו עומדת תפישת יהדות המוגדרת במונחי התנאי ההכרחי והמספיק של אמונה באל ובתורתו כפי שנוסחו בתושב"ע, ושל קיום כל מצוותיו כפי שהתפרשו על ידי הרבנות המוסמכת לגזור ולהורות הלכה.
גדעון ארן
לדבריו של פרופ' גדעון ארן הגישה האחרת למדינה היא זו המזוהה עם מגזר הציונות הדתית. היא נחשבת למתונה, אף על פי שיצאה, לא בלי אומץ, מגדרי השמרנות. בגרסתה הקיצונית מגעת הדתיות הלאומית לקידוש בלתי מסויג של הישות הציונית המדינית. לדידה מדינת ישראל כמות שהיא, חרף חילוניותה, היא בעלת ערכיות דתית גבוהה במיוחד המחייבת את היהודי המאמין ליטול חלק פעיל בחייה ולשאת במשותף עם כלל הציבור באחריותה, ממש כפי שעליו למלא אחר המצוות התורניות החשובות בעיני אורתודוקסים.
רוב מניינה של היהדות הדתית נמנע מלהכריע בין האלטרנטיבות, תוך שהוא מתרוצץ ביניהן ומאמץ ערכים משתיהן. יש שערכים אלה סותרים זה את זה ומזינים נטיות מעשיות, שבסופו של דבר אינן נאמנות לאף אחת מן הגישות המקוריות. מכאן גברו עוד יותר מתחיה הפנימיים של האורתודוקסיה, שדחפוה לעמדת נחיתות כלפי המדינה והחברה החילונית, וגם בעיני עצמה ובפני צעיריה במיוחד נראתה שפלה.
לדילמה בין שתי האפשרויות הללו יש מקבילה או נגזרת בצורת הכרעה נוספת שהאורתודוקסיה צריכה לקבל, וזו נוגעת לזיקתה לכלל ישראל וליחסיה עם סביבתה העשויה מחלקו ה"חופשי" של העם וממוסדותיו האזרחיים. מצד אחד אפשרית דרך ההסתלקות וההתבדלות; מצד שני, דרך ההידברות וההשפעה. הראשונה מסתפקת בשלה, מתנתקת ופונה כמעט אך ורק כלפי פנים, כשעניינה המוגבל כלפי חוץ מיועד לתכלית מגננה וקידום אינטרסיה הצרים בלבד. האחרת אינה מוותרת על המחנה שמנגד, מבקשת לכבוש את לבו בכפייה או בדרכי נועם, בהסברה או בתחיקה והסדרים פוליטיים. גם כאן מתנדנדת היהדות הדתית ברובה בין האפשרויות, לוקחת משתיהן ונמנעת מהן בעת ובעונה אחת.
ביחס האורתודוקסיה למדינת ישראל יש אפוא שלל גוונים הערוכים ברצף. קצות מרחב השונות הזה אינם יציר אנליטי מופשט, כי אם אופציות ממשיות, בעלות השלכות מרחיקות לכת, עבור הגורמים הפועלים בשטח, נקודות התייחסות בולטות המעצבות עמדות והתנהגות. בקוטב האחד: מקדשי המדינה ומעריציה, הרואים בה "התקיימות החזון המשיחי". בקוטב שמנגד: שוללי המדינה ומבזיה, הרואים בה "מעשה שטן". בין אלו לאלו ישנן דרגות ביניים. רבות מתוכן מתאפיינות בפסיחה על הסעיפים ובחוסר עקביות פנימית. חלקן מתחבטות בפער שבין תפישותיהן לאורחותיהן: הן שוללות את המדינה עקרונית אך מחייבות בפועל, לפחות במשתמע; או שהן מחייבות עקרונית, אך מתנות ומסתייגות בפועל. גרסת ביניים נפוצה וחשובה מחייבת את המדינה למעשה ולעתים קרובות גם להלכה. בקרב המחייבים שבתווך, כלומר בתוך הקבוצה הנכבדה של דתיים שהם פחות או יותר לאומיים, ניתן להבחין בין אלה המייחסים למדינה ערכיות דתית מסוימת, מועטה ומסויגת ככל שתהיה, לבין אלה שיחסם למדינה נטרלי לחלוטין מבחינה דתית, וגם אם הם מוצאים בה ערך משמעותי, אפילו נעלה ביותר, הרי שהוא חילוני מעיקרו. האחרונים מבדילים בין דתיותם לציוניותם. הם עומדים בניגוד מובהק לאלה שגוזרים מדתיותם את אנטי ציוניותם, ולאלה שגוזרים מדתיותם את ציוניותם היתרה.
שיטתו האמונית של גוש אמונים היא ריאקציה לאותה נטייה של דתיים-לאומיים שלדתיותם כמעט ואין דבר עם לאומיותם, או שלאומיותם אינה בהכרח קשורה עם דתיותם. מוצאו של הגוש בנטייה "פושרת" זו, אך מאז הפליג בנטייה הקיצונית האחת, זו התולה את ציוניותה בדתיותה, ובו בזמן קרב לנטייה הקיצונית האחרת, זו הדתית האנטי-ציונית. הגוש מיטלטל בין שני הקטבים, לאחר שצמח אי־שם ביניהם ומאס בעמדת אמצעיות שכזו. תמיד הוא פונה אל אחד הצדדים הרדיקליים, שבטוטליות הדתית שלהם אינם מכירים בתחומים נייטרליים מבחינה דתית. אמנם במקורו ראה עצמו ג"א ממשיך נאמן לצד הדתי-ציוני, בטהרתו ובמילואו, ואף הציג עצמו כאנטי-תזה מוחלטת לצד החרדי. והנה, עם התפתחות התנועה, היא הלכה ונמשכה אל הציר שממול, ומשבאה סמוך אליו אף גילתה את קירבת שני ההפכים-כביכול, שלמרות נבדלותם ועוינותם ההדדית הם עומדים יחדיו נגד החילונים שמחוץ למחנה, ושותפים בביקורת על עמיתיהם האורתודוקסים שבתוך המחנה.
גדעון ארן טוען כי האלטרנטיבות מתגלמות ברמה החברתית הפוליטית. בדמותן המוסדית, כקהילות או מפלגות ותנועות, ובאופי היחסים שביניהן, מתבלטת העובדה שאין מדובר כאן בדיכוטומיה פשוטה. כתוצאה מזיקתן ההדדית הגבולות מטושטשים וניידים; כוח חיובי, גם אם מובלע, מושך את הצירים ומקרבם זה לזה עד שהם נתפשים כלפי פנים וחוץ כבני מחנה אחד, ולו מפני חששם המשותף מעימות מכריע עם המחנה שמנגד המאיים בשם הלאומיות. במציאות הישראלית אפשר לאתר בקוטב האחד את הקבוצה הדתית הקנאית המזוהה בדרך כלל עם "העדה החרדית" ונטורי קרתא; בקוטב שממול ניצבים ממשיכי הזרם ההיסטורי של המפד״ל. ביניהן מתמקמת אגודת ישראל (שלימים התפצלה בין חסידים לליטאים והתווספה לה דגל התורה. בהמשך היה פיצול על רקע עדתי ונוספה גם ש"ס).
החרדות הקנאית שוללת את ישראל; המפד״ל מחייבת אותה; ויחס האגודאים פחות או יותר נטרלי, ליתר דיוק פרגמטי, בהיות המדינה לדידם נטולת ערכיות. בכל זאת יש שניות בזיקתם למדינה, שכן האגודה קרובה לחרדים הקיצוניים בעקרון אך סמוכה למפד״ליזם בפועל. אגו"י שבאמצע, והחרדים שבקצה, כמעט זהים להלכה, אך שונים למעשה; ואילו אגו"י והמפד"ל שבקצה השני שונים להלכה אך כמעט זהים למעשה. אפשר להגדיר את יחסי האגודה עם מדינת ישראל כ"חוזיים", בדומה לאלה שנתקיימו בגלות בין קהילות היהודים למדינות הגויים שבהן ישבו. לפחות במישור האופרטיבי משתמעת מכאן הבחנה בין דת, בה יש למפלגה עניין מובהק, ובין מדינה, תחום אדיש משהו מבחינת המפלגה, שעל כן אפשר לנצלו למקח וממכר פוליטי, מתוך מגמה מתונה בדרך כלל. לעומת זאת, בשני המקרים שבקצוות, הציוני והאנטי-ציוני, קיימת חשיבות לאי-הפרדת דת ממדינה.
בצד אחד חרדים, בנוסח סאטמר. לדידם ישראל אינה ככל המדינות, שהיחס אליהן סתגלן ותועלתני, אלא גרועה מהן בהרבה; דווקא יהדותה עושה אותה לשלטון רשע וחוטא המורד בקב״ה וכופר במצוותיו. מכאן השלילה הבלתי מתפשרת של המדינה, עד כדי הימנעות מלמלא את חובותיה ואפילו ליהנות מטובותיה. במקום זאת, בוז ונאצה. לפי חוגים ידועים במאה שערים ובבני-ברק, "אין מלכות מלבד מלכות משיח." מוכנים להמתין לגואל עד סוף הימים, מתוך ביטחון שגם אם יתמהמה בוא יבוא, כל עוד ימשיכו ללמוד תורה ולקיימה. בינתיים יחלוף לו מן העולם גם השלטון הישראלי.
* * *
הציונות הדתית מגדירה עצמה כהפגשה "במציאות האנושית" של שני הכוחות הכבירים: הלאומיות שבתחום שלטונו של האדם, והדת שבתחום שלטון השם. משתמעת ההכרה בציונות כשייכת לרשות אנושית היסטורית, נפרדת ועצמאית מרשות האלוהים, ובין שתי הרשויות קיים מתח. לטענת גוש אמונים, עצם העובדה שהציונות הדתית מעמידה במרכזה את ההתלבטות בשאלת היחס ביו שני גורמיה, ושהיא מתאמצת כל כך לחברם האחד עם היפוכו, הרי זה מעיד על תפישתה השגויה מלכתחילה.
גדעון ארן במשרדו
מהבעייתיות האינהרנטית לציונות הדתית נבעה במידה רבה מצבה הקשה בחברה ובמדינה בישראל. מתיחותה הפנימית היא מהגורמים לאופי פעילותה ולרמת הישגיה, לדימויה העצמי ולמעמדה הפומבי של היהדות הדתית הלאומית. בסופו של דבר מתגלגלת מצוקתה הערכית של הציונות הדתית לנחיתותה בפועל. לאחר אלפיים שנות דחייה מן ההיסטוריה, כשמופיעה הציונות בשמי היהדות, מצטרף למפעלה הלאומי-מדיני רק חלק מן האורתודוקסיה, באיחור מה ובהסתייגות ניכרת. מובילי הציונות הדתית נטו לפסוח על שתי הסעיפים ולהתפשר על עיקריהם. אף שעשו להדחקת הבעיה ולכיסוי המחדל, התעוררו בקרבם חוסר נחת וביקורת עצמית. לא מעטים ערקו מן המחנה והעדיפו עליו את הצדדים המסקניים והטהורים כביכול; הציוניים חילוניים מזה, והחרדים הלא-ציוניים מזה.
חוסר הביטחון בדרכם ובמעמדם מנע מן הדתיים הלאומיים להתמסר למעורבות ולעשייה בהתלהבות ללא תנאי. כך לא יכלה הציונות הדתית להתבלט ולהצטיין בהנעתה וביצירתה, ולא הייתה מן היוזמות והמנהיגות. בהתאם לתרומתה הדלה יחסית, הסמלית והמעשית, כך גם הצלחותיה ותגמוליה. היא לא כבשה מקום של כבוד בדירוג הכוחוהיוקרה. עניינה הממלכתי של הציונות הדתית כמעט והתמצה בדאגה לטובותיו של המגזר הייחודי, וזאת מבלי שיחיל על עצמו ועל סביבתו את מלוא דרישות הדת.
הציונות הדתית יכלה להמשיך ולחיות עם סתירותיה רק באמצעות מה שאפילו בני המחנה עצמו הודו שהוא בגדר רמייה עצמית. הציונות הדתית הסתפקה בשמירת האינטרסים האורתודוקסים המצומצמים, תוך השתמטות מהפניית תביעות אמונה והלכה אל הכלל. על פי טענה רווחת שמטיחים מבקרים מבחוץ ומייסרים מבפנים, השלימו הציונים הדתיים עם אופייה החילוני מעיקרו של המדינה, ואף שחיפו עליו בגושפנקא יהודית כללית ובלתי מחייבת, הסתלקו מאכיפת המידות הדתיות הנגזרות בהכרח. ועוד מוסיף הקטרוג כי למען קיומה החברתי והפוליטי, ולמען קיומה הדתי, השיגה לעצמה הציונות הדתית בציניות ובפרזיטיות זכויות יתר אזרחיות מחד גיסא, וניצלה בבירור את עצם ה״חופשיות״ בפועל של המדינה ושל רוב תושביה ממוסדות הדת מאידך גיסא.
נוצרה בישראל ישות אורתודוקסית שנעשתה תלויה לחלוטין, קודם כל לשם דתיותה, בהפרה גלויה של תורה ומצוות על ידי סביבתה היהודית. אם לא די בכך, לא בחל הממסד המייצג את הציונות הדתית בפוליטיקה שהייתה לצנינים בעיני רבים במחנה ומחוצה לו. בגלל מה שתואר כצביעותה, התחמקותה וותרנותה, נצלנותה ותגרנותה, הגיעה הציונות הדתית לשפל המדרגה. בעיני חלקים מהעם בישראל ומנהיגותו, וקודם כל בעיני עצמה, הייתה הציונות הדתית לבזויה. לימים, כשהגיע גוש אמונים לשיאו, הוא נתן ביטוי לאותה תחושת נחיתות ועלבון שאפיינה אותו בעברו והייתה לו נקודת מוצא. "גחלת" מדגישה את עברה הנקלה של היהדות הדתית-לאומית בישראל; היא מייחסת זאת לא רק לעוינות הממסד החילוני אל זה הדתי ולמלחמת החורמה שניהל נגדו, אלא גם ובעיקר לבעיות סתירתה הפנימית של הציונות הדתית, שטחיותה, חלקיותה וצמצומה. גוש אמונים ראה עצמו כמשיב כבודה האבוד של היהדות הדתית.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
