משיחיות מיסטית, מיסטיקה משיחית – פרק 2 חלק 6 מהספר קוקיזם של גדעון ארן

6. משיחיות מיסטית, מיסטיקה משיחית – מאת פרופסור גדעון ארן

על-ידי הרחבת מושג הדת ללא גבול, עד שיוכל לכלול גם את ניגודו, אפשר לשלול את הציונות החילונית ולחייבה בעת ובעונה אחת. עם פרדוקס שכזה יכולה להתמודד שיטה שהיא משיחית ומיסטית גם יחד. תרכובת זו כמעט כל-יכולה. וכשלנוכח הציונות החילונית הכופרת בתורה ובאמונה נקלעה האותודוקסיה לדיסוננס קשה, אפשרה לה השיטה המיסטית-משיחית לחרוג מעבר לגבולות ההלכה והמסורת ובאופן מהפכני לקדש את הטומאה ההיא.

גדעון ארן טוען כי מרכיב המשיחיות בתיאולוגיה של הראי"ה, כשלעצמו אין בו חדש. זהו יסוד חשוב במורשת היהדות, וגם בציונות יש לו השפעה, אם גם במהדורה מחולנת. במה מתייחדת אם כך תפישת הגאולה של הרב? ראשית, בעצם מרכזיותה בהשקפת עולמו, ובהיותה מפורשת ובוטה. שנית, במוחשיותה, מיידיותה ובמידת האינטנסיוויות שלה. ניכר שמאחורי התורה המשיחית של הרב הייתה חוויה נפשית כנה ועזה. הרב ידע לעבדה לשיטה המצטיינת בעומקה ובהיקפה. שכלול האמונה המשיחית אפשר לראי״ה ליישמה למאורעות הדור בישראל. אכן, שיטת הרב מזקיקה את יסודות המשיחיות הדתית למציאות הזמן והמקום. במילים אחרות, הגאולה נעשית מזוהה עם הציונות המדינית ומפעלה בארץ; הגאולה מוגשמת לנגד עינינו ובהשתתפותנו.
לצורך האקטואליזציה של הגאולה, הסמיך הראי"ה את עיקרי המשיחיות היהודית למוטיבים השאובים מתוך המיסטיקה היהודית. המאפיין הייחודי הנוסף הוא אפוא השילוב העדכני של שתי המסורות הללו, ומסיכתן לכדי "קומפלקס קבליסטי מודרני" הנותן למשיחיות הראי"ה נופך מקורי. ככזאת, המשיחיות החדשה שונה בתכלית ממשיחיות הזרם האורתודוקסי, או מהמשיחיות הציונית, ואפילו מהמשיחיות הדתית-לאומית השגרתית.
לפי גדעון ארן היו כבר בתולדות ישראל תורות שמיזגו משיחיות ומיסטיקה. החשובה שבהן היא קבלת האר״י, שהיוותה רקע חיוני לשבתאות. תקדים מפורסם ובעייתי זה מלמד על הפוטנציאל המהפכני הטמון בתשלובת משיחיות ומיסטיקה. תערובת נפץ דומה מונחת בבסיס משנת הראי"ה. בשיטה הנדונה, הבחנת גורמי המיסטיקה מהמשיחיות היא מעיקרה אנליטית, היות שהשניים מעורבבים ואחוזים זה בזה עד כדי זהות. הגשמת הכמיהה המיסטית היא הגאולה, ולהיפך. זיהוי הנגלה עם הנסתר, ואיחוד החול והקודש, הרי זה שיא המגמה המשיחית וכן תכלית השאיפה המיסטית.

ייחוס הגשמה משיחית לאקטואליה של המפעל הלאומי בא״י כרוכה הייתה בבעיה קשה. ההתעוררות המשיחית של הרב נגעה למציאות ההווה הציוני-מדיני, כלומר למצב היסטורי נתון שמרכיביו מתנים ומשלימים זה את זה, אך בו בזמן גם סותרים האחד את רעהו. מחד גיסא קיבוץ גלויות העם, יישוב הארץ וכינון ממלכתיות, אלו הם מרכיבי גאולה מרכזיים על פי המסורת הדתית; מאידך גיסא כרוכה התחייה הלאומית הזו בחילון היהודים ומבטאת את ניצחון החילון ביהדות. סימני משיח נמצאים בחטא ובכפירה; הצד השני של מטבע התחייה הוא משבר הדת. אותו עניין עצמו הוא חיובי ושלילי מאין כמותו – אהוב ונערץ, גם מאוס ומאיים, בעת ובעונה אחת. בטומאתו חבויה קדושה. אך הראי"ה לא הסתפק במוצא "גלותי" זה לדילמת הגאולה אליה נקלע. הוא קבע בוודאות שהנסיבות העכשוויות כבר הן עצמן חיוביות לגמרי, בפועל ולא רק בכוח, ומחזיקות קדושה עילאית.

DSC01477

האקטואליה המשיחית הייתה החווייה הדומיננטית בחיי הראי״ה והטביעה חותמה על כל שורה במשנתו. לא דובר עוד בציפייה לעתיד רחוק, באפשרות בלתי נתפשת, אלא במציאות קיימת ומוחשית, ודאית ובהירה. אך, כאמור, מממשי הגאולה הניפו את נס החולין.

מאת גדעון ארן

אפשר להתמודד עם הפרדוקס הזה גם בלי להיעזר במיסטיקה. מזומנת תמיד דרך מסורתית ומוכרת היטב, מודל בדוק לפיו ההתפתחות לעבר הגאולה היא מדורגת ודיאלקטית. כלומר, תהליך הגאולה עשוי שלבים-שלבים, בסדר עולה, כשכל אחד מהם חיוני כשלעצמו וגם תנאי לבא אחריו. כשימצה את עצמו, ודבר יבוא על ניגודו, אפשר יהיה לעבור למדרגה הבאה בתור. כך במיוחד בשלב הטרום-סופי, שמקובל כי יעמוד בסימן היפוכה הגמור של הגאולה, וככל ששליליותו חסרת התקדים חמורה יותר, כן ירבה החיוב שיבוא בעקבותיו.

כך הציונות, בעצם חילוניותה, הרי היא צעד הכרחי לפני האחרון, וככל שתקצין בדרכה החטאה, כן תקדם הגאולה ותהיה שלמה יותר. כשימלאו הציונים החילונים את שליחותם הקדושה עד תום, הם יתפנו מן הבמה, ליתר דיוק יחדלו לראות עצמם כחילוניים, וכבר בעניין זה יתמלא עוד צד של הגאולה. אפילו מאורעות הנחשבים בדרך כלל כחמורים ונוראים ביותר, כשהם מוסברים במונחי הסולם המשיחי הם נראים כחיוביים במשמעות תרומתם הסופית. למשל, "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח… הרשעים נכחדים מך העולם והעולם מתבסם וקול התור נשמע בארצנו." במילים אלה התייחס הראי"ה למלחמת העולם הראשונה, אותה תפש כמובילה לציונות.

נותר רק הוויכוח בין פרשני הראי"ה, האם התכוון ל״אתחלתא דאתחלתא דגאולה", ל״אתחלתא דגאולה", או ממש לעיצומה של גאולה. יש סימוכין לכל אלה. מכל מקום מדובר כאן מפורשות ב״קץ המגולה". הראי"ה הצביע על הופעות מסוימות של המפעל הלאומי בארץ כסימנים ברורים של גאולה כפי שהותוותה במסורת. בין אלה, ראשון במעלה לפי הראי"ה, כמו לפי אחרים: קיבוץ הגלויות ושיבת ישראל לנחלתו. לכך נוספו פיתוח ההתיישבות החקלאית, חידוש השפה ועוד. יורשי הרב הרבו לשנן בעל פה את הרשימה הארוכה של ההוכחות החותכות להתגלות המשיחית במישור הארצי, תרתי משמע, כפי שנמסרה להם בדברי הראי"ה ועובדה על-ידי הרצי"ה.

היקפה של הגאולה השלמה חורג מעבר לתחום הארצי והלאומי הנגלה, והשלכותיה מגיעות עד לאלוהות. ההתפתחות המשיחית היא "המגמה העליונה" בעולם. תחילתה אמנם בישראל ש״המשיחיות היא בעצמותו, סגולת[ו]", כתב הראי"ה, אך מכאן היא נפרשת, נעשית אוניוורסלית, עד שהיא חובקת את הקוסמוס כולו. המשיחיות היא העיקרון המכוון את עולמנו ונותן משמעות לחיינו. הפרט או העם המשובצים במהלכה, צריכים לתפוש את עצמם ואת פועלם אך כחוליה בשלשלת המשיחית הגדולה של התעלות הכל.

אף כי זו מגמה אלוהית עולמית המתקיימת ממילא ובהכרח, עדיין יש לו לאדם תפקיד חיוני בקידומה. הראי״ה תופש את הגאולה כתהליך טבעי והדרגתי, ולאו דווקא כעניין ניסי ופתאומי. בצד הדגשת מהותה המטאפיזית והיבטיה הרזיים של הגאולה, היא מובלטת אצלו גם ברמתה ההיסטורית. ועם כל הנחת הדטרמיניזם שבתהליך בסיסי נסתר זה, מוטעמת גם חשיבות האקטיוויזם האנושי לקידומו: "האדם תמצית הכל הוא, שייך להכל, איך אפשר שלא יפעל על הכל."

מאז החורבן הייתה הגאולה ליסוד מרכזי במסורת היהודית. ואמנם גאולה וגלות הפכו לזוג בלתי נפרד. מצב הגלות הצמיח את תודעת הגאולה, וזו תפסה מקום חשוב במערכת האמונה בלי שתביא את היהודים לעשות דבר לשינוי גורלם. רעיון הגאולה אפילו תרם להמשכה של מציאות הגלות. המשיחיות נוטרלה מעוקצה המהפכני. באה תורת הראי"ה והציבה דימוי של גאולה השולל תכלית שלילה את הגלות. בשיטת הרב הגאולה אינה מיוחסת עוד לעתיד רחוק כי אם להווה, ולא עוד למישורים עליונים ורוח אלא לארציות ולמעשה.
אולם בו בזמן, גם הגלות וגם הגאולה, יותר משהם מצבים קיומיים היסטוריים, הרי הם סוגים הפוכים של הכרה. גאולה משמעה תודעת האחדות הכללית העליונה, השיבה למקור האלוהי; ואילו הגלות משמעה תודעה מוגבלת וחטאה של שוני וניגוד, המפרידה בין הדברים. יש העזה רבה בביקורת שמטיח הרב נגד הגולה, שהרי היא הייתה תקופת היצירה הדתית הגדולה של היהדות, שחיוביה עומדים עד היום ואף הראי״ה עצמו נאמן להם ללא סייג. דווקא בגלל הצטמצמותה של הגלות בדת המסורתית והתמקדותה בקודש גרידא, הוא שולל אותה. גלות זהה ל"דת" במובן החלקי והמצומק; והגאולה הריהי יהדות שלמה המקיפה את הכל. הגאולה היא קודם כל התעלות התודעה לכדי ראיית האחדות האלוהית, הכוללת את הרוח והחומר, הנסתר והנגלה, הקודש והחול, הדת והלאומיות. היבטיה ה"ציוניים" של הגאולה, המתמצים בפעלתנות במישור הטבעי ההיסטורי, הם סמל להיבטיה הנסתרים המכריעים, המטא-היסטוריים והסופר-נטורליים.

פרופסור גדעון ארן

פרופסור גדעון ארן

* * *

גדעון ארן טוען כי בחוקיותה של משנת הראי"ה, ובביטוייה השונים, ניכרת השפעתה של תורת הסוד היהודית המציינת זרם חשוב ביותר בספרות הדתית של ימי הביניים, זו הקבלה. בני סמכא ממחנה חסידי הרב ומחוצה לו מאתרים בשיטת הראי"ה, בין השאר, את טביעת אצבעותיהם של הריה״ל והמהר״ל ושל מחבר "הזוהר". מעל לכל מבחינים ביסודות מובהקים של קבלת האר״י, שאמנם שזרה נימים משיחיים במיסטיקה.

בעצם זיקתו של הראי"ה לקבלה, ובמיוחד לזו בעלת הגוון המשיחי, כבר ביטא מעין מחאה נגד הדת המתגדרת בתחומי ההלכה בלבד. מולה הציב מערכת אמונה סגולית, שאפתנית ונועזת, שנחשדה, ולא בלי צדק, כמאיימת בפריצת סייגי הרבנות. כאשר שם לעצמו הראי"ה מטרה לפרש מעט מן הסוד ולהביאו גלוי בפני הרבים, הוא העמיד אתגר גדול מדי לאורתודוקסיה, וזו אמנם הגיבה בחומרה.
חיבורן של המיסטיקה והמשיחיות במערכת השלמה שפיתח הראי"ה, מתגלמת בעקרון שהועמד במרכז השיטה: תשלובת צמד מושגי המפתח "שיבה" (לאלוהים) ו"גאולה".
החוקיות היסודית הקובעת את טבע ההוויה כולה, הרי היא הגאולה או התשובה. התשובה היא הגאולה, והגאולה היא התשובה. מקור הנעתן חד הוא, ואותו יעד לשאיפתן. לשתי הנטיות שורש נסתר זהה. ופסגתן גם היא משותפת, שהרי התגשמות התקווה המשיחית, כמו סיפוק הכמיהה המיסטית, באחדות המוחלטת. שתיהן מן האלוהות, ושתיהן מבקשות אותה.
מזהות גאולה עם תשובה נגזרים שני מאפיינים מרכזיים של תורת הראי"ה. ראשית, אם הגאולה היא גם שיבה, אזי אינה כרוכה ביצירה ואף לא בתיקון; צריך רק להכיר במה שקיים ממילא, אף כי בינתיים נסתר מהתודעה. הגאולה אינה מותנית בבניית עולם חדש, אף לא באיחוי הקרעים, אלא בשינויה של תפישה בלבד, שכן המצב כמות שהוא, בשלמות אחדותו, קיים כפי שהיה מאז וכפי שיהיה לתמיד. הגאולה היא נתון, לא מצב עתידי אלא נצחי, והיא במידה רבה תהליך של מהפך הכרתי, להבדיל מהיסטורי, שעניינו הכמיהה לאלוהים. הדבר השני היוצא מזהות גאולה ותשובה הוא שהמגמה הבסיסית באנושות ובטבע, לפרוץ, להתפשט ולכלול הכל, בעצם מכוונת מלכתחילה למטרת ההצטמצמות והריכוז בנקודה האחת המקורית. התכלית היא במוצא, וההתכנסות היא ההתקדמות.

ראשית, אם כך, "התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם." ושנית, אפוא, "כל ההוויה כלולה היא בנקודה אחת." למותר לציין עד כמה מרחיקות לכת יכולות להיות ההשלכות המעשיות של צמד הקביעות הללו של הראי"ה. למשל, נפתחת כאן אפשרות לעקוף את מכשול התשובה בדרך לגאולה; להתיימר לעשייה תוך כדי התבוננות בתורה בין ארבעת כתלי הישיבה, ועוד. עניינים אלה היו מצירי הדיון בג״א כתנועה ההולכת בדרך תורת הרב.

לצד מרכיב הגאולה עומד מרכיב השיבה, שכאמור יותר משהוא בן זוג קרוב ומשלים לקודמו, הוא כמעט זהה לו. מכאן שהדברים שנאמרו לעיל תופסים פחות או יותר גם כאן. לדוגמה, גם השיבה, כגאולה, היא טבעית, תמידית והכרחית. ג״א, הרואה עצמו כ"תנועה משיחית", או תנועה ל"תחיית הקודש", אף תופש עצמו כ"תנועת שיבה" המבקשת לחזור ולהתחבר עם הכל באחדות קדושה, להתעלות אל מקור הכל, אלוהים. ככזאת היא גם תנועה מיסטית.

השיבה היא לאלוהים, לאחדות הכולית, ליהדות השלמה. השיבה טבועה בפנימיות היקום וחלה על כולו, באופן שאינו מותנה אלא מהווה נתון בסיסי מרכזי הקיים ממילא ובכל מקרה. "התשובה היא מוכרחת לבוא ולהתגלות, כי המחלה של שכחת העולם האלוהי לא תוכל לקחת מעמד איתן בטבע האדם." מגמת השיבה למעשה היא נטייה מיסטית הקרובה ל"דבקות". משמעה הוא בקשת הקרבה הבלתי אמצעית וההתחברות של האדם עם עם אלוהיו; בקשת ההרמוניה הכוללת וההטמעות בתוך שלמותה.

כמיהה מיסטית זו – ושוב, ממש כמו השאיפה המשיחית – מובטח לה שתמומש. בעצם, כגאולה, לא רק שהיא מתקדמת כל הזמן לכדי הגשמה, אלא שהיא כבר נתונה מלכתחילה. והרי השניות עליה מבקשת הדבקות לגבור, אותה הפרדה שבין האדם לבין האלוהים, קיימת רק בתודעה המוגבלת, ואילו באמת האדם כמו כל העולם הריהו באלוהים, הכל אחד ומאוחד, ורק צריך להכיר בכך. מציאות ההווה כולה גאולה, וכן כולה תשובה.
אין השיבה בבחינת השלב האחרון באמונה, שלאחריו אין עוד דבר והוא מותיר את האדם בתוך אלוהיו ומחוץ לעולמו. שכן האלוהות שורה בעולם כולו, או ליתר דיוק, העולם נכלל בתוככי האלוהות. מכאן שהשיבה לאלוהים כרוכה בשיבה לטבע העולם. ההתחברות עם הקודש אינה אלא השתקעות בלב המציאות הנתונה. החזרה אל המקור, אין בה רק הסתלקות מהמעורבות האנושית בסביבתה, אלא יש בה גם מימד של התפשטות בתבל. לא נסיגה והסתגרות בתהומות האין, אלא התקדמות והתערות בתחומי הקיים. נוצרת כאן דינמיקה של "רצוא ושוב", שכמו שהיא מציינת את מהלך האלוהות, כך היא מאפיינת את המגמה האנושית המתרוצצת הלוך ושוב בין האלוהים לעולם, באופן החוזר על עצמו כאילו היה מעגל סגור. השיבה היא אל האלוהים ואל העולם בעת ובעונה אחת.

השיבה כמוה כ"השוויה": השוואת התודעה והכוונה האנושית עם אלו של ההוויה כולה. בהשוויה כלול יסוד של התאחדות, שכן האדם מצופה לא רק להקביל אלא אף למזג את נטיותיו עם המגמות הקוסמיות התיאולוגיות. האידיאל המוצב בפני המאמין הוא הלימת רצונו לרצון עליון, ממש חיבור הרצון האנושי עם הרצון האלוהי. וכשאמנם מיטשטש הגבול בין רצון בני האדם לרצון העולם ובוראו, טבעי שהם מתמלאים הרגשת עוצמה אדירה כעוצמת בורא עולם.

השיבה היא חזרת הכל למקומו, למקורו שהוא גם יעודו. מעל לכל, זו שיבת החול אל הקודש, והכול אל האלוהות. בכלל זה, ובראש ובראשונה, הציונות, שהיא בבחינת חזרה אל האמונה, לא רק במובן התקווה לעתיד אלא גם במובן ההנעה מלכתחילה. התנועה מתנהלת בכמה רמות בעת ובעונה אחת: ברמה העל-טבעית הקוסמית, ברמה הארצית ההיסטורית, וכן ברמה המוסרית-דתית. אכן, השיבה לשורש האלוהי או לעצמיות הפנימית היא גם תשובה מהחטא והכפירה. מהלך העולם והאנושות בתוכו הוא לעבר האמוניות. גם הציונות היא תנועה של חזרה בתשובה; ולא סתם תשובה ליהדות שלמה, למקור, לאחדות, אלא גם תשובה במובן הקונוונציונלי של חזרה לדת, על כל המתחייב מכך, כולל ההיבטים הנורמטיוויים המוסדיים.
תשובת כל בני האדם, ובראשם הציונים החילוניים, אל חיק הדת המסורתית, הרי זה עניין טבעי, נתון קיים, מהלך בלתי מותנה הנעוץ בחוקיות היסודית של ההוויה. וכשתגיע התשובה, בהכרח ובקרוב, אל שלבה המודע והגלוי, כלומר כשיקבלו הכל באהבה את עול התורה ומצוותיה, אזי יושלם התהליך. שוב, מפתיחת המעגל ללא גבול על ידי פריצת גדרי ה"דת", הרחבתה והחלתה על מלוא תבל, ועד להסגת וסגירת המעגל וריכוזו בתחום המצומצם והמוגדר של תחום הדת.

Gideon in office - January2014

לפי מה שמציין פרופ' גדעון ארן השיבה או התחייה, כלומר שיאה של ההתפתחות האנושית והעולמית, התגשמות המאוויים המיסטיים והמשיחיים כאחד, אף שהיא בעלת מימד מטאפיסי ומתרחשת ברמת האלוהי, בו בזמן אין היא נדחקת אל מחוץ להוויה הנתפשת ואין היא נדחית לאחרית הימים. עיקרון מרכזי אצל הראי"ה הוא התממשות הכיסופים הדתיים בהיסטוריה והתגלותה בחיינו. משהו מחוויית התשובה והגאולה המתמצה בהתנסות הבלתי אמצעית עם קירבת הקדושה, תחושת האחדות הכוללת, אכן מתרחש בפועל ואפשר ליהנות ממנו באופן מיידי. ישנם רגעים של חיבור הקודש והחול והכללת האדם והעולם באלוהים; הזדמנויות של התפשטות ללא גבול של המהות הדתית והשלמת היהדות במילואה.
שעות של חוויית התעלות מיסטית והגשמה משיחית דומות הן ל"שעות העליונות" שהעניק ג״א לחבריו בעת המבצעים בשטח. ב"הקפות" מדבר יהודה בסוכות תשל״ד, או ב״סבטיה הגדולה" שבחנוכה תשל״ה, אכן חברו שמיים וארץ, והמאמינים דבקו בקדושה שאורה הציף הכל. אז ושם התגשמה יהדותם, דתם פרצה והתפשטה עד שהגיעה לשלמותה.
התורה המיסטית-משיחית של הראי"ה התמקדה בביטויים העכשוויים והמוחשיים של השיבה והגאולה, בהתגלמותן במפעל הציוני. תכלית השאיפה האמונית אינה מצויה באותיות התורה לבדן ואף לא רק במה שמאחוריהן, כי אם גם במעשה הלאומי בא"י, על אף חזותו הכופרת. קישור המיסטיקה המשיחית עם המציאות האקטואלית הוא לב שיטת הראי"ה. עניינה להסביר במונחי הדת את הציונות החילונית. כאילו לא באה ההתעוררות הלאומית אלא להעמידנו על הקשר המהותי שבין קודש לחול, שבו עצמו מתמצה השיבה והגאולה. כמאמר הרב: "בכל עת שאני בא לדון בתנועת התחייה הלאומית … אינני יכול לזוז מתוך אותו מעגל קסמים של שאלת הקודש והחול בכלל החיים ובייחוד בחיינו אנו, בחיי עמנו… והמסתורין מלמדים אותנו תמיד לאחד את הקודש עם החול." דומה כי הראי"ה וג״א כמותו כלל לא יצאו מאותו מעגל קסמים שכולו מסתורין.
לא רק שהגאולה והשיבה הכרחיות וודאיות, הן כבר עתה בגדר עובדה קיימת המתחייבת מתוך טבע ההוויה. היות שהדברים נתונים ממילא, לא צריך להוציאם מהכוח אל הפועל, אלא רק לגלותם.
מאמונה דטרמיניסטית אופטימית שכזאת יכולים המאמינים לשאוב הרבה ביטחון, מכיוון שביכולתה להפיג מתחים ולפתור ספק וסתירה; לא רק שהיא מסבירה לבדה הכל, היא אף משמשת קנה מידה עליון ומוחלט להערכת הכל. בשמה אפשר וצריך אפילו לכפות על הזולת את תפישת האחדות הקדושה. הלא תפישה זו במפורש מעל למוסר; ובמשתמע היא מאפשרת למאמין להיות מעבר לאחריות. הקודש העומד במרכזה, בבחינת ממשות אמיתית בלעדית הממלאת את הכל, קודם למוסר ומכיל אותו בתוכו. המוסר נעשה נחות ומשועבד לקודש, עד שהוא כמעט ובטל. "אין עם מוסרי אלא עם קדוש."

הראי"ה תובע מהאדם לרדת לעומקו של סוד ההוויה, לחשוף את אמיתותו ולגלותו לעין כל. על ידי כך יקיים את התשובה ויממש את התחייה. בכך יבוא תיקון העולם. מובלעת כאן מעין "דחיקת הקץ" שהמסורת אסרה אותה. וזאת אמנם טענו מתנגדיו האורתודוקסיים של הראי"ה. אלא שמדובר כאן בדחיקה מטפיסית בלבד, דחיפה הכרתית, ולאו דווקא ריאלית-מעשית.

לפי גדעון ארן מטבע בריאתו שואף העולם כל הזמן במגמה נסתרת אל עבר הקץ. על האדם לאתר מהלך זה ולהזדהות עמו. הדבר לא הובן על ידי אחדים מקוראי הראי"ה, כשם שלא הובן על ידי רבים מיריבי ג״א. כשהתנועה של חסידי הרב הואשמה בדחיקת הקץ ההופכת את משיחיותה לשקרית, הייתה משיבה כדברי הרצי"ה: "יותר משדוחקים אנו את הקץ, דוחק הוא בנו." מנהיגים אמוניים בגוש, ובראשם חנן פורת, עידנו זאת ותיקנו מעט בשעה שהטיפו לחבריהם להטות אוזן לעולם ולצפות בו בדריכות, עד שילמדו לדעת בדיוק את מהלך השיבה והגאולה שבין כה וכה הוא זורם. אז תיתכן "סינכרוניזציה" בין הקצבים המפעמים בפעילותו ההיסטורית של הציוני בן דמות ג״א ובפעילות ההוויה כולה: "לא לדחוק ולא להידחק, אלא להתאים עצמנו בכל מאודנו אל הריתמוס הפנימי של העולם."

 

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 2, פרקים מהספר, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.