סוף דבר: חלק ה מתוך הקוקיזם – פרופסור גדעון ארן

לפניכם החלק החמישי מתוך סוף דבר מהספר קוקיזם שנכתב על ידי פרופסור גדעון ארן:

פרופסור גדעון ארן טוען כי כל תנועה של אידיאולוגיה מהפכנית נבחנת ביכולתה לצלוח את המעבר מהשלב הכריזמטי לשלב המיסוד והשגרה, וכן להתגבר על עייפות והזדקנות ועל נטיות חומרניות ואנוכיות. מבחנה הבא הוא העברת המורשת המקורית לדורות הבאים. גם ג"א נדרש להתמודד מול אתגרים אלה. התנועה עצמה עברה מן העולם כאמור, וחבריה עתירי ההצלחות והגאים בהישגיהם נקלעו למשבר עקב קשיים בחזית המדינית,  מהם נגזרה התרופפות המערכת האמונית. מעטים מבני דור המייסדים התמידו לדבוק בקוקיזם כבעבר; רובם התגלגלו חזרה להיות ציונים-דתיים מהסוג הקונוונציונאלי, בודדים היו לחרדים גמורים ולא ידוע על מתפקרים שנהיו חילונים ממש. מיפוי החלל שנוצר עם התפוגגות ג"א יאפשר לנו לסקור את מאפייני הדור השני והשלישי.

פרופסור גדעון ארן

פרופסור גדעון ארן

 אחוז ניכר מקרב הבנים והנכדים של הגרעין הקשה של המאמינים המתנחלים ממשיכים להתגורר בשטחים ולהתגייס למאמצי קידום האג'נדה של ארץ ישראל השלמה, בדרגות שונות של מעורבות והתלהבות. רובם קשורים לממסד התנועתי וכמה מהם ממשיכים ישירות את מפעלי הוריהם, אף את האוריינטציה הממלכתית שלהם. בעיתות שקט ביטחוני הם חיים בנוחות יחסית ביישוביהם המבוססים, בעוד האידיאליסטים מביניהם פונים לחזית המאבק על המאחזים השנויים במחלוקת. מכיוון שנולדו בשטחים וחיו בסביבת יו"ש כל חייהם, אפשר לראות בהם מעין "ילידים" הנטועים במקומם באופן טבעי ומובן מאליו. ילידיות יהודית בארץ ישראל הייתה משאת נפש ציונית שג"א, כמובן, אימץ אותה. בילידיות בכלל ובזו של המתנחלים בפרט טמון כח רב, אלא שכל עוד היא בחזקת מושא של אידיאולוגיה, וממילא מודעת לעצמה, היא אוצרת בתוכה סתירה פנימית. עם הזמן נוצרה שכבת "מקומיים" יהודית. מקצתם נוהגים כפי שילידים אמורים לנהוג, חופשיים ממוסכמות תרבות ומדינה, פראיים. רובם נוהגים אדנות של מי שהגיעו אל המנוחה והנחלה בשטחים.

 חלק מיורשי גוש אמונים הצעירים לא ויתרו על השאיפה להתנחל בלבבות. מניחים שאם לא הצליחו במשימות החינוך מחדש סביב ציר ההתנחלות, אולי יצליחו בחינוך מחדש בתוך גבולות הקו הירוק. זה הרקע להקמת גרעינים תורניים שהתמקמו בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה. ותיקי התנועה תוהים אם לראות בהם ממשיכי מורשת מפוארת או עריקים.

בדור השני והשלישי מסתמנות גם מגמות של נטישה ושל הקצנה ביחס למקור. שיעור הנוטשים כנראה גבוה מזה שנאמני הגוש הוותיקים מודים בו. אפשר להבחין בתוכם בשתי קבוצות עיקריות. הראשונה הצטרפה לתת-התרבות הדתל"שית, בתוכה היא מובחנת כזן ייחודי ומובחר. הדתל"ש הוא "הדתי לשעבר", שהיתרונות המיוחסים לו נובעים מהיותו בעל חופש בחירה מוכח ומהיותו מעורה בשתי תרבויות: הדתית – וימנית-נצית בדרך כלל –  שאינו מתכחש לה או מבטל את ערכה, והחילונית – ליברלית-שמאלית בדרך כלל –  שזה מקרוב התוודע לה והוא עדיין מוקסם ממנה. רבים מהדתל"שים נוטים להתחבר לקהילות וליצור הווי אופייני הנבדל משני מקורותיו ולפתח תודעת זהות אליטיסטית שמבקשת לשמר את עצמה. יש להם ריכוזים בערים הגדולות ואף שפת גוף ולבוש המקל על זיהויים, הם מרבים להתחתן בתוך עצמם והם מקיימים מידה של ריטואליזם יהודי סלקטיווי. הם גם זוכים להערכה כציבור ערכי, משכיל, ערני ובעל "סוד" משלו. אומרים עליהם בהומור שהם שואפים לכך שגם צאצאיהם יהיו דתיים לשעבר. הפרדוקס הלוגי הטבוע באמירה זו מעיד עליהם נכוחה.

 על פי ממצאיו של פרופסור גדעון ארן הדתל"שים יוצאי יו"ש משיקים לאליטה מבני דורם השומרים אמונים לדת ולארץ השלמה. זוהי "אינטליגנציית" מתנחלים צעירים, אנשי הגות וספר, בעיקר משוררים, שיצירתם מסתמכת על המקורות אך נועזת בנגיעתה בנושאים נפיצים הנחשבים "חילוניים".

הקבוצה השנייה עשויה מאלו שיצאו הן מהמשחק הדתי, הן מהמשחק הלאומי-מדיני ונסחפו לשולי החברה. אחרי שנפלטו מהמסגרות החינוכיות התובעניות של החברה האמונית המתנחלת, פטרו עצמם מהמתח התורני והציוני והתרחקו מקהילות האם שלהם ולעתים גם ממשפחותיהם הנאמנות למורשת ג"א. היו מביניהם שהתדרדרו לחוסר בית, בטלה, סמים ועבריינות. באתרים המושכים נוער בסיכון, כמו "כיכר החתולות" בירושלים, נשמר ייחוד מסוים לפליטי יו"ש היהודים.

לפי גדעון ארן חלק אחר מהנושרים מהמערכת נשאר בשטחים והצטרף לאלמנטים חריגים שבחרו בדרכים פוליטיות ודתיות חדשות, קיצוניות מדרך ג"א המסורתית. בשנים האחרונות נודעו כ"נוער הגבעות", כינוי המכסה על ריבוי קבוצות במגוון נוסחים. לא מדובר כאן בקולקטיב מלוכד ומאורגן אלא במילייה אופייני. זוהי תת-תרבות שבין חבריה קשרים יותר או פחות הדוקים והם חולקים סביבה, הווי, תפישות עולם ומצבי רוח דומים. למעשה יש כאן ערבוביה של מרכיבים שונים לגמרי זה מזה: ניו-אייג' עם פרוטו-פשיזם, כתוספת ליהדות בטעם ניאו-מקראי או מעין-קבלי.  אפשר ללמוד על אנשי הגבעות מחיצוניותם. רבים מהם בכיפות ענק, פאות ארוכות וטליתות גלויות. מעטים שהיו לסמלם דוהרים על סוס עם רובה וגיטרה. לצידם ילדות פרחים חסודות. יש ביניהם כהניסטים, דוקטרינרים נוקשים אך מתוחכמים פוליטית, שפעלתנותם מתגרה, הפגנתית וגם חשאית. ויש א-פוליטיים ובעלי אידיאולוגיה קלושה יחסית, המתגנדרים בשעטנז סגנונות, כמו "חבקוק", כלומר חסידות קוקטייל חב"ד, ברסלב, קרליבך וקוק, או שיבה רומנטית לימי יהושע, שופטים ומלכים, כפי שמתבטא, בין השאר, בנישואי בנות ובני עשרה, ריבוי ילדים, יחפנות, שיער ארוך וחקלאות פרימיטיבית. בדרך כלל דתיותם אנטינומית בחלקים מסוימים והיפרנומית בחלקיה האחרים, ונאמנותם לעקרונות הדמוקרטיה ולסמכות המדינה היא על תנאי. לא כולם מתגייסים לשירות צבאי, למרות נטייתם הפארא-מיליטארית המתבטאת בעיקר בויגילנטיזם. הם נוטים להתרכז באזורים מוגדרים ביו"ש, במיוחד בספר המדבר המיושב בדלילות, במורדות דרום הר חברון ובפסגות שממזרח לשכם. שם הם יכולים לפרוק כל רסן ובכלל זה לזלזל במוסדות המתנחלים ולעתים אף ברבני יש"ע, וכן לפרוע חוק ולנהוג באלימות כלפי סוכני ממשל ובעיקר כלפי פלסטינאים. קטטות רועים אלימות סביב בארות מים דלים שהם מנהלים מול בדויים מקומיים הם מטונימיה לסכסוך המזרח-תיכוני.

 Gideon in office - January2014חבורות פרטיזנים יהודים בשטחים כפו עצמן על הזרם המרכזי של המתנחלים המאמינים והביכו אותו, ובו בזמן גם עשו עבורו את העבודה שלא העז לעשות בעצמו. לפעמים נראה שיש בהם פוטנציאל דיסידנטי. בעקבות כמה התנגשויות מול ישראלים וערבים, טיפחו חלום על הקמת ישות עצמאית נפרדת לצד מדינת ישראל. זו נחזתה לעתים בדמות מדינת הלכה – תיאוקרטיה רבנית וסנהדרין בראשה, ולעתים נחזתה בדמות מדינת גאולה שהיא כבר  משוחררת מעול תורה ומצוות.

 לאחר עידן גוש המאמינים הקוקיסטי רוחשת בשטחים – בעצם, תחתם – האופציה של "מחתרת יהודית", אולי משוכללת וקטלנית מקודמתה. לאחרונה כבר הופיעו ברחבי יו"ש סימנים להתארגנות תאים סודיים מזוינים בהשראת תורת הקנאות. אפשר להניח שתחת מעקב הרשויות נמצאות עוד יוזמות עובריות של חמושים (ורעולים) יהודים, שמטרתם הרתעה וגמול. מעבר לאופציית טרור יהודי המעידה על קוצר רוח משיחי, אין להוציא מכלל אפשרות תגובה אלטרנטיווית נוספת לה ייתפש סוג מסוים של מאמינים מתנחלים הנתונים למצוקה ביטחונית, מדינית ודתית – התאבדות קבוצתית. נוסח עדכני של קידוש השם, תוקפנות הפגנתית ומתריסה המכוונת כלפי עצמם וכלפי אחרים אינו בלתי סביר לחלוטין בקרב כמה מעגלים מצומצמים. המרחק בין אלימות קנאית לאלימות עצמית אינו רב. כמה אנלוגיות מהמאה העשרים לימדונו שבמקרה שקבוצת תחייה וגאולה נדחקת ממקומה, חוצה גבולות ומתנחלת במקום אחר, שם היא מוצאת מקלט לאדיקותה, ואז נדחקת שוב ושוב מגן העדן שיצרה עלי אדמות, היא עלולה לבקש תחייה וגאולה בשמיים. בבריחה-הגירה האולטימטיווית הזאת יכולים המאמינים למצוא נחמה בצד נקמה.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה סוף דבר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.