גדעון ארן מציג את חלק 2 של פרק 3 מתוך הספר קוקיזם – שם חלק זה הוא עם לבדד ישכון.
.
בד"כ הרצי"ה עצמו לא התיימר ביצירה, אלא חזר והדגיש את דבקותו המוחלטת בתורת אביו, כרוחה וכלשונה. הוא הוסיף שתוקפה עומד לתמיד, ובכך היא יפה כמובן לנסיבות ההווה וממילא אין לשנות בה דבר.
במידה שתורת הרצי"ה שלמה ושיטתית, היא אינה מקורית; במידה שהיא מקורית, אינה שלמה ושיטתית. יתר על כן, הבן אף לא פרס את מלוא רוחב היריעה של משנת האב, ולא הציגה באופן עקבי ומקיף. התבטאויות הרצי"ה המשננות את דברי הראי"ה, בעל-פה וגם בכתב, על פי רוב הן תלושות ומקוטעות, אקראיות משהו, כמעט אסוציאטיוויות. במידה רבה אין הדברים של הבן אלא חזרה על פרקים מדברי אביו שהוצאו מהקשרם.
הווריאציה החדשה על שיטת האב התאפיינה בניואנסים הטבועים בחותם אישיותו של הבן; בעיקר מדובר באידיוסינקרטיות ה"רטורית" ובעיבוד ה"דידקטי" שהכניס הרצי”ה בתורת הראי"ה, שהעניקו לה גוון מיוחד. צביון זה נעשה מובהק משהחל הרצי”ה להתרכז ביסודות קיימים מסוימים והטעימם, בעודו מבליע ומשמיט יסודות מקוריים אחרים. השינוי היה כרוך בפישוט מורכבותו ושיטוח רבדיו של המקור, שאיבד כך מעושרו בכלל ומאיכותו המיסטית בפרט, ותוך כדי כך נעשה קיצוני יותר.
הרצי״ה הוא שערך והוציא לאור כאמור את ספר "אורות". פרסום זה היה לידוע ומשפיע בציבור, ולכתב הקודש המרכזי בישיבה. הוא מזוהה עם הרצי"ה עד כדי כך שבעיני רבים נדמה כיצירתו של הבן לא פחות מאביו. "אורות" והרצי”ה, שלובים זה בזה, הגיעו לידי בכורה בתרבות הקוקיסטית.
התמורה שהרצי”ה שימש לה ציר ניכרת בין השאר בהעברת הדגש מ״אורות הקודש" ל"אורות", בהתאם למגמה הכללית להגדרה ולצמצום חלותה של שיטת הראי״ה. השקפת הראי"ה המתפשטת וחובקת עולם מתכנסת ב"אורות" ומתרכזת בישראל לבדו. זו הנקודה שעמדה בראש מעייניו של הרצי"ה, והוא הסיג אל תוכה פנימה את כל שאיפתו הדתית העזה. "אורות" והרצי"ה מקדשים קודם כל את הלאומיות הישראלית, עד שהיא נהפכת ליישות עליונה ומוחלטת.
בהקשר זה הבליט הרצי"ה במיוחד את ההבדלה של ישראל מאומות העולם. התפתחה מכאן נטייה אנטי-עולמית, אנטי-גויית חריפה, שנהפכה ליסוד השליט בהשקפתו הדתית-פוליטית. הגם שאינו מובלט תמיד כלפי חוץ ומוכר בציבור, מאפיל יסוד מובהק זה לעתים קרובות על שאר שיקולי הרב, ובהם כאלו שמזוהים עימו וידועים כחשובים לו יותר, ואפילו חרוטים על סמל ג״א. כל השפעה חיצונית על עם ישראל, ולא כל שכן התערבות העמים בענייני הלאום וכפיית רצונם הנוכרי, חמורה בעיני הרצי"ה יותר מעצם הפגיעה בגבולות א"י הגדולה. מקורבי הרצי"ה סבורים שכאבו הגדול ב-1947-8, שלא נמהל אף לא בשמחתו הרבה על העצמאות המדינית, וצערו ומחאתו שהתמשכו מאז, כפי שבוטאו בעוצמה ב״מזמור י"ט", אין הם כל כך על עצם ה"חלוקה", כשם שהם על הפגימה בשלמות הארץ המובטחת שהייתה אנוסה על פי הגויים.
הקנאות המופנית לחוץ, שהינה הפן השלילי של ריכוז האנרגיה הדתית כלפי פנים, הגיעה לכדי שנאה ממש. רגש תהומי זה, שביטוייו מפורשים ובוטים למדי, התמקד במידה רבה בנצרות דווקא. בין חסידיו של הרצי"ה יש האומרים שהוא השומר בשם כל היהדות לדורותיה על "החשבון הפתוח" עם הנצרות. היריבות בין היהדות והנצרות, אליבא דרצי״ה, מהותית וקשה יותר מהסכסוך עם האיסלם, אפילו שלעימות האחרון היו ועודם ביטויים מוחשיים הגובלים בסכנת קיום. לפיכך קרא הרב לתלמידיו להתגייס למאבק חירום בערבים, אך העיר כי עליהם לדעת שבסופו של דבר הוא משני ביחס לאתגר הגדול שמציבה הנצרות. רק מפאת אילוצי ההווה נדחתה השעה לקדש עליה מלחמת חורמה.
ה"מיסיון" שפעל בארץ, "אותם ציידי נפשות ימח שמם וזכרם הנלחמים בנו בתוכנו", היה מושא מוחשי לשנאת הגויים של הרב, גילוי נוצרי קרוב שנתפש כמאיים בכיבוש היהדות מבית. שנים רבות הוא היווה לרצי"ה סמרטוט אדום. הרצי"ה ניצל כמעט כל הזדמנות לתוקפו בצורה הגסה ביותר. לא רק קילל את המיסיון, אלא גם קרא לעשייה של ממש נגדו. ברשות הרב ובעידודו יצאו תלמידי הישיבה לפעולות טרור כנגד המיסיון בירושלים; היו אלו "המבצעים" הקוקיסטים הראשונים, שקדמו בשנים רבות להולדת ג״א.
בתודעת הרצי"ה כפי שהנחילה לתלמידיו התחבר הלחץ ה"נוצרי" החיצוני, קרי התוקפנות הגלויה המיועדת לחיסול לאומיות ישראל, אל החתירה ה"נוצרית" מבפנים, קרי התחבולנות הערמומית המכוונת לערעור דת ישראל. הרב ונאמניו תפשו את הדברים במונחי קשר סמוי שהנעתו זדונית וכוחו הרסני. על רקע זה התעוררה רגישות יתר המהולה בחשדנות ביחס לכל עניין המסמיך נצרות ליהדות. כך למשל כשנתמנה המומר הכומר ז'אן מארי לוסטיג'ה לארכיבישוף של פריז, והדגיש בפרהסיה את יהדותו המקורית שאינה מתמצה רק במוצאו האתני ובילדותו אלא גם במורשתו הרוחנית המתגלמת בהווייתו הנוכחית, מיהרו בני חוגו של הרצי"ה להצביע על טפשותה של העיתונות הישראלית שנפלה בפח ואף הוליכה שולל את כלל הציבור בארץ, בהללה את הבחירה הכנסייתית ובהציגה אותה כמאורע חיובי מחניף, המעיד על "הגניוס היהודי" המתגנב ומבצבץ אפילו בנצרות. השקפה מקובלת זו, למרבה האירוניה, נשמעת כאילו יצאה מתורת הראי”ה הדנה בהתפשטות היהדות בעולם ובהתגלות ניצוצותיה בכל הטוב שבתרבות העמים. אלא שהיא נדחתה בשאט
נפש על ידי הרצי"ה, שטען כאן למגמה הפוכה בדיוק – קעקוע היהדות מתוכה, כהמשך למזימה השפלה שהחלה כבר עם ישו הנוצרי, שהוא ומאמיניו מתהדרים ביהדותו.
לבוגדנות הצלוב ושליחיו מצאו הקבלה באסטרטגיה של קיסינג'ר. הלה, לגירסת הרצי"ה, שירת כח זר שלחץ על ישראל להכריעה מבחוץ, והיה שותף לקשר למוטטה מבפנים, שהרי הופיע
בחסות יהדותו. השתייכותו הדתית-לאומית של קיסינג'ר חרתה לרצי"ה במיוחד. אין זה מקרה שנמנע מלנקוב בשמו המפורש, ובמקום זאת בחר לכנותו בתואר הגרוע מכל "בעל הגויה". הרצי"ה וג״א בעקבותיו ראו בקיסינג'ר מפלצת ואויב ישראל ומיקדו בו שנאה עזה, שהתבטאה בפעולות אלימות ובתוכניות אלימות עוד יותר.
* * *
השלמה לסברה כאילו גורמים נוכריים המבקשים להתנכל לישראל מתחזים כיהודים, נמצאה בנטייה להציג גורמים מקומיים, שנחשבו בעיני קוקיסטים כעוינים את העניין היהודי, כאילו לא היו אלא שליחי הגויים. קשה הייתה על המאמינים ההתמודדות מול תופעות יהודיות חילוניות, ובמיוחד כשהיו בעלות תודעה אנטי דתית נוקבת. הראי"ה מצא לאלה מקום של כבוד במסגרתו התיאולוגית וטען אותן בערכיות דתית מסתורית; הרצי"ה, לעומתו, הוציאן מחוץ לתחום ופטרן בטענה שנפלו קורבן לכוחות זרים המנצלים את תמימותן לשליחות חבלה מתוחכמת. האב ראה את האלמנטים החיוביים בתרבות הגויים כניצוצות יהודיים שנשבו, ואילו הבן ראה באלמנטים השליליים לדידו שבתרבות הישראלית שלוחות של טומאת הגויים.
על כל יסוד יהודי שלא נראה לו, הדביק הרצי"ה תווית של נוכריות, וכך התאפשר ללחום בו בשצף-קצף. לרצי"ה היה צמד "שנאות קבועות" נוספות אליהן חזר ושב. שתיהן נשפטו כהתגלויות של השפעה גויית בתוך היהדות המבקשות לפגוע במקוריותה ועצמאותה; שתיהן הוגדרו כמובלעות של טומאה חריגה המזהמת את קדושת המדינה. הראשונה הייתה מערכת המשפט, "המשתמשת בחוק הרומאי, העותומני והבריטי, ויהא אפילו ההוטנטוטי, ואילו במשפט ישראל האמיתי, ב'חושן המשפט', לא נסמכו המסמיכים" ("מזמור י״ט"). השנייה הייתה מערכת החינוך, סוכנת מגמת ה"התייוונות". לעניין זה בא הרב בהקשרים שונים ומשונים. כך למשל קבע כי ״לדעת את התאריך הנוכרי הגויי הנוצרי, ולהשתמש בו, זהו בדיוק קטסטרופה גלותית;" מכאן פסק שאין להשתמש בהמחאות, שכן יש עליהן "איסור תורה".
ה״ייהרג ובל יעבור" של הרצי"ה הוא על "כפיית הגויים" ומזימותיהם יותר מאשר על נסיגה משטחים. ואמנם מבצעי תלמידי "מרכז", שנעשו בהשראת ראש הישיבה, קדמו להתעוררות המחודשת של שאלת גבולות הארץ, ב-67'. כך למשל ההזדעקות בעקבות הצו "לפרוע" במיסיון. היוזמה המקורית לפעולה יצאה מ״חבר הפעילים" המקורב ל"ישיבת חברון". למרות יריבותם המרה הנושנה, המוסדית והאידיאולוגית, קרא הרצי"ה לתלמידיו להתגייס לעזרת ה"שחורים". בסופו של דבר היו שבעים מתוך מאה המפגינים קוקיסטים. אלה נחלצו לפעולה מכיוון שעל המדוכה עמד "המאבק בנוצרים ובעולם." ברגיל הסתייגו מהיוזמות האגודאיות משום שיצאו ל"מלחמות יהודים ביהודים", דבר שנחשב חילול הקודש.
הרצי"ה ביכר תמיד להשתקע בענייני "חוץ", סביבם שררה תמימות דעים בקרב רוב הציבור ונקל היה לגייס אחדות פעולה לאומית. הוא השתדל להימנע מטיפול בנושאי "פנים" רגישים שהיוו סלעי מחלוקת ועלולים היו להביא להעמקת פילוגים בעם, ובמיוחד בנושאי "תרבות" שבין דתיים לחילונים.
הרצי"ה היה רגיש למשותף ומרותק למאחד בישראל למחנותיו; ואף שהיו לדבר גם סיבות טקטיות, היה זה עניין עקרוני מרכזי עבורו. הגיבוש הפנימי נתפש כמרכיב מפתח בעוצמתה של האומה, גם כלפי חוץ. כח הלאומיות היהודית, עיקר יסוד בתפישת הרצי"ה, זהו הצד החיובי של אותה מתקפה עוינת למול העולם הנוכרי. בדרך כלל ההיבט השולל, המסתגר והשונא בלט ביחס לתכנים החיוביים של ייחוד ישראל. כך למשל בקשר לעצמאות המדינה, שתיארה לרוב על פי מה שאין בה יותר מאשר מה שיש בה. נאמר שקדושתה באה קודם כל מפני ששחררה אותנו "מן המחותנים הגויים."
לאחר שהוקמה מדינת ישראל העצמאית והייתה לעובדה, עוד היה הרצי"ה טרוד באותה פרובלמטיקה של ממלכתיות וריבונות שציינה זמנים מוקדמים ודומה היה שמאז תקופת הישוב אבד עליה הכלח. עוד ועוד הוא המשיך וקרא "לשברון עול הגויים מעל צווארנו."
על בסיס ההטיה הזאת פנימה, המתנשאת ומתבצרת שעה שזיקתה החוצה בזה ושוטמת, נבנתה תפישת הרצי"ה את היחסים המדיניים הממשיים של ישראל עם העולם. הייתה זו תפישה "בדלנית" מובהקת, שבסיסה אינו בהערכת מצב פוליטית כי אם בהנחת ייחוד ועליונות שהם בגדר סגולה אלוהית. היחסים הבין לאומיים של ישראל, גרס, צריכים לעמוד על עקרון "עם לבדד ישכון." פסוק זה, בפרשנותו המילולית הקיצונית, הוא המוטו להשקפת הרצי"ה על מקום ישראל בין העמים.
המשך הציטטה המקורית, "ובגויים לא יתחשב," שימש כותרת למאמר חשוב של הרב, בו נקבע מפורשות: "ביטחון עוצמתנו בבדידות ייחודיותנו; ובברית קדשנו גבורת ניצחוננו.״ על הקשרים הבינ"ל של ישראל אמר עוד שאסור שייתפשו במונחים נורמליים של זיקה הדדית בין דומים או שווים, אלא עליהם להיות מושתתים על בחירת ישראל, על ייחודו מכל העמים ועליונותו עליהם. ממילא אין מה לדבר על מגעים והסכמים של גומלין, הבנויים על אהדה או על תועלת. הבסיס היחידי ליחסים וקנה המידה להערכתם זו התרומה שלהם לגאולת ישראל בארצו.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
