לפניכם חלק ג. במבוא של הספר קוקיזם של פרופ' גדעון ארן
פרופסור גדעון ארן
לעיתים נדירות נקרית לחוקר ההזדמנות לצפות מקרוב בשלביה הראשוניים של התעוררות דתית או תנועה פוליטית. הספר הוא פרי מחקר שנולד והתפתח יחד עם התופעה החברתית אותה ביקש לתאר ולהסביר, בטרם יתברר גורלה. נפלה בידי הזכות לעמוד ליד עריסת הגוש ולתעד את לידתו. המשכתי ללוות את הגוש בשנים הפורמטיביות והכריזמטיות שלו ובצמתים מכריעים בהתחוללותו, לאורך הפאזה הטהרנית והקנאית שלו, ואז גם פניתי לאחור להתחקות אחר מה שקדם לו והתנה אותו. המחקר הסתיים בנקודה של המשך ותמורה. טבעו ותדמיתו של הגוש המאוחר הם חדשים, אבל ניתן לראות בהם תולדה של הגוש המקורי המופיע בספר.
פרופסור גדעון ארן טוען כי מאז הימים אליהם מתייחס הספר השתנו הנסיבות ההיסטוריות בהקשרן פועלת התנועה והשתנו פני התנועה עצמה.
בשלושים השנים שעברו מסיום המחקר חלו תמורות בהרכב נאמני הגוש, במבנהו ובדרך פעולתו, ואף בתפישותיו ואורחותיו הדתיות. למעשה, במובן הפורמלי, הגוש כבר מזמן אינו קיים, ורק נותר הויכוח עד כמה עדיין משפיעה רוחו הישנה. כתוצאה מהשינוי לא רק הצופים בתנועה מהצד יתקשו לזהותה בין דפי הספר, אלא גם הצעירים המשתייכים לתנועה כיום עשויים לקרוא בספר דברים שייראו להם זרים ומוזרים. אפילו ותיקי התנועה, מי שהיו מאמיני הגוש בתקופה ובמעגלים בהם דן המחקר, בכללם גיבורי הספר, עלולים למצוא עצמם מנוכרים לחלק מהממצאים והטענות. מהדורות מוקדמות של הטקסט הנוכחי הוצגו בפני מדגם מנהיגים ופעילים בג"א של הימים ההם ונראו לכמה מהם בלתי מדויקים או בלתי סבירים. אלמלא היו בידי עדויות צולבות, צילומים והקלטות, בעיקר פרוטוקולים מילוליים, הייתי אולי מאבד את ביטחוני במהימנות ובתקפות המחקר. אינני טוען חס וחלילה שהנחקרים מתכחשים לאמת ביודעין, או שהם בהכרח שוגים. אלא שהשיכחה עושה את שלה, וכן הטיות שהזמן גרמן. אחרי ככלות הכל, המציאות השתנתה ועימה השתנתה גם הדרך בה היא נתפשת.
מאליה התבקשה האפשרות לשכתב את המחקר ולהוסיף עליו עובדות והערכות, כך שיתאים לפרספקטיבת ההווה. לאחר התלבטות החלטתי לוותר על עדכונים והשלמות. הספר מקפיד לשמור על דמותו המקורית של המחקר. העובדה שכיום נראים הדברים אחרת גם למי שהיו שותפים ומקורבים להם, היא כשלעצמה סיבה טובה להחלטה להביא את החומר כפי שנכתב לפני שנים, לפני שפרטיו נשכחו או הושכחו והוכחשו, מכל מיני סיבות, תמימות יותר ופחות.
הספר (של פרופ' גדעון ארן) מביא את התרשמותי מלפני יותר משלושה עשורים, ב"זמן אמת", על בסיס מה ששמעתי, ראיתי וחוויתי.
הבחירה להביא את הטקסט המקורי כמות שהוא ללא עדכון ותיקון – למעט תוספת פתח וסוף דבר- איננה מובנת מאליה. יש לה מגרעות ידועות, ביניהן, למשל, אנכרוניזמים, כמו התייחסות למוסד שכבר אינו קיים – המפד"ל – או דיון במשקל המכריע שהיה בעבר לרב לוינגר, בעוד הוא מרותק לכסא גלגלים ואדיש לסביבתו. אכן קרו דברים בינתיים: הרב צבי יהודה קוק, חנן פורת ויהודה חזני הלכו לעולמם, ואחרים כבר בני 70 ומעלה ולהם נכדים בוגרים בהתנחלויות, משרות בכירות בשירות המדינה ובתי מידות; יריחו, שכם ורמאללה נמסרו לשלטון פלסטיני; והמחתרת היהודית בשטחים נחשפה וחבריה נשפטו, נאסרו וכבר שוחררו מזמן. ואולם עם השנים והתמורות פשוט נעלמו או הועלמו הרבה עניינים חשובים מהזיכרון הפרטי והקולקטיבי. לו היו מאמיני הגוש נשאלים כיום בדבר התחושות שרווחו בעולם הדתי-לאומי בעשורים שלפני 1967, בוודאי לא היו מעידים על אותו עלבון קדום המתמצה בתיוג "דוסים" ו"אדוק פיסטוק", שבלעדיו אין להבין את הגאות הדתית-ציונית המאוחרת. ואלמלא תועד המהלך שגאל את הרב קוק האב משוליותו בימי חייו והיעלמותו מהתודעה בעשרים השנים שאחרי מותו, היינו סוברים מן הסתם שההמונים העולים כיום לקברו הם עדות למעמדו המרכזי מאז ומתמיד. ג"א עשה הכל כדי שנטמיע אמת חדשה זו.
לפי גדעון ארן המאמינים הוותיקים המופיעים בספר לעתים מנוכרים לביטויים עכשוויים המזוהים עם הגוש, המשך ונגזרת של מפעלם ההיסטורי.
לעומת זאת, חברי התנועה בני זמננו לא בהכרח מכירים את שורשיהם. לפנינו תוצאות של שני תהליכים משלימים. מצד אחד, ראשי ופעילי ג"א המקוריים לא תמיד חזו את העתיד להתפתח ולאו דווקא התכוונו לו. מצד שני, תפישות ג"א והתנהלותו עברו גלגולים שונים ובהדרגה נטו למגמות שחלקן זרות למקורותיהם.
ג"א הנדון בספר עדיין לא עמד בפני הקשים במבחניו ולא נקלע למשברים חמורים. הספר מסתיים הרבה לפני אוסלו (1993), כלומר לפני פינוי משמעותי של שטחים והתנחלויות, ולפני גלי טרור אכזר שפגע במתנחלים במישרין ובעקיפין. מכות אלה ונוספות, בהן גילוי "המחתרת היהודית" ורצח רבין, גרמו לערעור ביטחונו העצמי של הגוש ולסחף במעמדו הציבורי, להתלבטות ולקרע פנימי, וכן לנסיגה מעיקרי אמונה. עכשיו כולנו חכמים: אנו יודעים היטב לאן התגלגלו הדברים, ולרשותנו פרספקטיווה היסטורית המאפשרת הערכת תוצאות ביחס למטרות. לכתיבה רטרוספקטיווית יתרונות ניכרים, אך יש לה גם חסרונות. בולטת ביניהן נטייה כמו-טלאולוגית לתאר ולהסביר דברים מוקדמים לאור אחריתם. בחינת פעולות ומחשבות בזמן התרחשותם, כשעדיין לא ברור כיצד יתפתחו, היא בחינה המנוטרלת מראש מכל הטיה בדיעבדית.
דוגמה בולטת: בספר מוקדש מקום נרחב לישיבת מרכז הרב, בשל חשיבותה להבנת ג"א. בינתיים התפצלה הישיבה המפוארת של פעם לשניים, ובמידה רבה דווקא אותו פלג שהורחק וגלה, זה שייסד את ישיבת הר המור, הוא זה המשמר את הרוח המקורית שהתגלמה בגוש. יכולתי לתאר בספר את המצב החדש, אך העדפתי, באמצעות החומר המיושן והבלתי אקטואלי לכאורה משנות השבעים, לחלוק עם הקורא את תחושת המציאות שהייתה רלבנטית להתפרצות התנועה. אי-העדכון מעמיד את כוחו ורגישותו של התיאור במבחן. כפי שיווכח הקורא, אני מטפל בישיבת מרכז הרב במונחי סתירה ומתח פנימי המאיימים לפוצצה. כך, בקריאה היום, ניתן לראות את הפיצול כמימוש של פוטנציאל אותו איתרתי ולראות אותו על רקע אפשרויות התפתחות אחרות. הקפאת הטקסט מאפשרת התרשמות מן האופציות השונות לפני שנסגרו; הדבקות בתיאור וניתוח סינכרוניים מקפלת בתוכה שיפוט של תקפות ומהימנות הממצאים והטענות. הרב טאו מתואר בספר כדמות חריגה, מסתורית וקנאית שהיא בו בזמן הנאמנה ביותר לרוח הישיבה וגם חותרת תחתיה. לאחר חתימת טיוטת הספר הוא היה לראש הישיבה הפורשת המתחרה. הקורא הכל-יודע יוכל עתה להבין טוב יותר את קורות הרב המאוחרות, וגם להעריך את איכות התצפיות ההן. הנה חסרון ויתרון מחקר זמן אמיתי.
הבאת הטקסט האותנטי של שנות השבעים והשמונים בפני הקורא בן המאה העשרים ואחת, תוך התעלמות מהשתלשלויות עתידיות וויתור על ההזדמנות להשלמת הסיפור ולעריכת חשבון היסטורי, טומנת בחובה סיכוי לבחון את הדברים כפי שנראו והובנו אז, בזמנם. נוכל ללמוד מכאן על מגבלות תפישתנו לנוכח הדברים בעת התרחשותם. יש כאן לקח מתודולוגי על מגבלות תצפית בת-זמנה, אולי שיעור בצניעות. אבל ראייה "בלתי מתוקנת" לא רק שתספק לנו מבט על מה שאבד, או נמרח וסולף, אלא גם תפנה את האצבע לכיווני התפתחות מעניינים שלא התממשו. בין כך ובין כך, נראה שנושא הספר אקטואלי מתמיד, והתיאור והניתוח (אם יורשה לי) עדיין רעננים, ובינתיים ללא מקבילה. נדמה לי שחיוניות העבודה עומדת במבחן הזמן ואפילו גוברת עם השנים. חשיבות הנושא שהתגלתה לימים כגורלית מדגישה את הצורך בדיון שאינו רטרוספקטיווי, היסטורי, אלא מיידי וראשוני. אפשר למצוא עניין וטעם מיוחדים בעצם ה"קריאה לאחור" של הספר, כלומר בהזדמנות לבחון תופעה מרכזית במציאות חיינו כפי שנראתה עוד לפני שהייתה לידועה ומשפיעה כל כך.
כמדעני חברה רבים בעולם, עבדתי בהשראת מחקרו המונומנטאלי של מקס ובר על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". את התיזה המפורסמת על הקשר המורכב שבין עיקרי הדת הקלוויניסטית למודרניזציה של המערכת הכלכלית המערבית ליווה ובר בשתי הסתייגויות. משלב די מוקדם בהתפתחותו, תפש הקפיטליזם תאוצה משלו וחבר לכוחות ושחקנים שאין להם בהכרח זיקה לפרוטסטנטיות, עד שניתק לחלוטין מהקשרו הדתי המקורי. בו בזמן, עם התהדקות הזיקה בין הפרוטסטנטיות לקפיטליזם, השתנו בהדרגה עיקרי הדת הקלוויניסטית ונעשו יותר ויותר הולמי-קפיטליזם. כתוצאה מהמהלך הכפול הזה נוצר פער בין הדחף הדתי המוקדם לאופי הדת המאוחר. הפרוטסטנטים המקוריים כלל לא התכוונו לתרום לעליית הקפיטליזם וסביר שאפילו לא יכלו לחזות אפשרות שכזאת. בצורה דומה, מרגע שנאחזו שורשי ההתנחלות בקרקע יו"ש, הם פיתחו מקורות יניקה ושאיפות צמיחה משלהם, וכך נעשתה זיקתם לתורת ג"א הייחודית חלקית ורופפת. במקביל, שיטתו הדתית של ג"א, שמלכתחילה לא יכלה לשער את השלכותיה הפוליטיות והאסטרטגיות, נטתה להשתנות בכיוון שתאם את המציאות החדשה והבלתי צפויה שנוצרה. הבחירה להביא בספר את פרספקטיוות הזמן האמיתי, האנכרוניסטי לכאורה, תאפשר, כך אני מקווה, אפקט ובריאני שכזה.
גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
