אתם מוזמנים לקרא את חלק ד. במבוא של הספר קוקיזם אשר נכתב על ידי הפרופסור גדעון ארן
המחקר עליו מתבסס הספר נערך בעיקר בשנים 1975-78, והושלם ברציפות ואינטנסיוויות משתנות עד 1982. בראשית 1987 הוגש כדוקטורט לאוניברסיטה העברית בהנחיית וקריאת הפרופסורים יוסף בן דוד ויעקב כ"ץ ז"ל, ומשה ליסק ויהודה ליבס. כותרת הדיסרטציה: "מציונות דתית לדת ציונית – שורשי גוש אמונים ותרבותו". עותקי הדוקטורט הופקדו בספריית הר הצופים והושאלו בשכיחות גבוהה במיוחד, עד שהתרפטו והיה צריך לצלם את דפיהם ולכורכם מחדש. היה זה מדד נוסף לעניין בעבודה. עוד עותק ש"נעלם" מן המדפים וריבוי הפניות הישירות אלי לצורך עיון בעבודה שכנעוני שיש טעם בהדפסתה. לא מעט קוראים מצאו לנכון לשתפני בתגובותיהם, בין השאר ברישומים על דפי הדוקטורט. חלק מההערות מאשרות ומעודדות, חלקן ביקורתיות ועוינות. בין אלה ואלה גם תגובות כמה מהדמויות עליהן נסבה העבודה.
מסיבות שונות התמהמהתי בפרסום העבודה, וכך נקפו השנים ונדמה היה שהיא מאבדת מחיוניותה להמשך חיי המקצועיים. עד שיום אחד התברר לי לתדהמתי שקטעים נבחרים מהדיסרטציה המקורית ראו אור, ככתבם ולשונם, אך לא באישורי או ידיעתי ולא תחת שמי. משהתבררו פרטי הפלגיאט גברו המבוכה והזעם. האחראי להפצת אותו "ספר גנוב", כפי שהכריזה כותרת ידיעה באחד העיתונים, היה לא אחר מאשר תלמידי לשעבר, רב ידוע ועסקן מרכזי בחוגי ישיבת מרכז הרב, חבר מכובד בקהילת שכונת קריית משה בירושלים, פקיד בכיר הממונה על הוראה בתחום הדת במשרד החינוך, דמות מוכרת היטב לגיבורי עבודתי. בעיתון אחר שהביא את עיקרי העלילה הוא הוכתר כ"רב גנב". לאחר שהודה במעשה ופיצה אותי, גמרתי אומר להשיב לי את הבעלות על המלים על ידי הבאת העבודה לדפוס.
ספר זה הוא מהדורה ערוכה מחדש של הדיסרטציה הישנה. ראשית, העבודה קוצצה לכדי מחצית מספר העמודים, הן על ידי מחיקת פרקים שלמים, הן על-ידי הידוק טענות וברירת ניסוחים. שנית, העבודה נערכה במגמת דה-אקדמיזציה, כלומר הוצאו ממנה פסקאות בעלות תוכן תיאורטי והשוואתי, היא נוקתה מז'רגון מקצועי וכן הושמט ה"אפראט" המדעי, ובכללו כ-1,000 מראי מקום והערות שוליים ועשרות ציטוטים.
מאז סוף שנות ה-70 ראו אור פרסומים רבים אודות ג"א, ההתנחלות היהודית בשטחים, הציונות הדתית ושאר עניינים הקרובים לנושא הספר, בכלל זה עבודות אקדמיות ועיתונאיות בעברית ובאנגלית, דברי פולמוס פוליטי ואידיאולוגי, זיכרונות וביוגרפיות ועוד. אזכיר כאן מדגם זעיר ואקראי משהו: "אדוני הארץ" מאת עדית זרטל ועקיבא אלדר, הסוקר בעיקר את חלקה של המדינה במפעל ההתנחלות; "מי לה' אלי" מאת דני רובינשטיין, רפורטז'ה על מבצעי הגוש המוקדמים; "גוש אמונים" מאת גרשון שפט, עדות אישית של פעיל מרכזי; "שתי מפות לגדה" מאת מיכאל פייגה, המבוסס על אתנוגרפיה של חיי המתנחלים; "אתגר ומשבר בחוג הרב קוק", מאת דב שוורץ, עיון פילוסופי על הרב צבי יהודה קוק ומורשתו; "שכרון הגאולה" מאת מיכה רגב, המספר על מסלול חייו כתומך נלהב בגוש ומפעליו, עד להתפכחות; "ארץ ישראל השלמה – אמונה ומדיניות" של אריה נאור; חגי סגל על המחתרת, "אחים יקרים", ובהומור על ישוב יו"ש, "התנחלות דמה". ספרי אינו תחליף מתחרה אלא משלים לכל אלה.
נוסף לעבודת שדה הכוללת תצפיות וראיונות לפי מיטב המסורת האנתרופולוגית, מתבסס הספר על ניתוח תוכן מדוקדק של מגוון טקסטים רחב, המקיף את כל פרסומיו של הגוש ומרבית הספרות המשמשת לו השראה והדרכה. כמו כן נאסף ועובד חומר פנימי, לא תמיד רשמי, לעתים מסווג כחסוי או פרטי. המחקר מתפרנס מארכיון בן מאות תעודות מקוריות שחלקן לא נודעו ברבים, אם באקראי ואם מתוך כוונה להסתירן משיקולים אידיאולוגיים או אסטרטגיים. מצאי המסמכים האותנטיים בהם נעזרתי כולל: מאמרים תורניים ומדיניים מאת ראשי התנועה ורבניה; עלוני ישיבות, ישובים וגרעינים; כרזות שהתנוססו ברחבי הארץ; סיסמאות ולקטי אמירות שהופצו במהלך מבצעים; טיוטות לנאומים ושיעורים; חומרי הדרכה לפעילים; דו"חות ארגוניים ותוכניות אופרטיוויות סודיות; פרוטוקולים של ישיבות הנהלה וסיכומי פגישות עם גורמי ממשל ואישי ציבור; פתקאות שנשרו מכיסי פעילים או הושלכו כאשפה; הגיגים, דרשנות ושירים שלא ראו אור; מכתבים פרטיים וקטעי יומן אישי.
לספר שבעה פרקים. הראשון מציג את שורשיו האידיאולוגיים של גוש אמונים על רקע הדילמה הרעיונית-ערכית של דתיים ולאומיים בישראל, ובהקשר הביוגרפיה הקולקטיבית של נאמני התנועה בשנותיהם המכוננות. בכלל זה מצויה בו חשיפה ראשונית וטענה מקורית בנוגע להולדת ג"א. במוקד הפרק השני עומד הרב קוק האב (הראי"ה). קורות חייו ואישיותו, פעילותו ותורתו, נבחנים לאור השלכותיהם על תרבות מרכז הרב וג"א. הפרק השלישי מציג את הרב קוק הבן (הרצי"ה) וישיבת מרכז הרב ותנועת ג"א. הפרק דן במיוחד בזיקה שבין שני אלה לקודקוד השלישי במשולש – ג"א. הפרק הרביעי פורש את שיטתו האמונית של הגוש ומנתח אותה כדת יהודית חדשה וכתרבות ייחודית. את תת-הפרקים על "הגאולה כקטסטרופה" ועל מלחמת ששת הימים אפשר לקרוא כתמצית הפרובלמטיקה שביסוד ג"א ופתרונה הייחודי. הפרק החמישי מתרכז בדיון בשני מרכיבי שיטתו האמונית של הגוש – מיסטיקה ומשיחיות – ובשילוב ביניהם. הפרק השישי מביא מבחר היבטים של הרעיונות והערכים המאפיינים את ג"א, והשביעי, הקצר ביותר, מציג תיזת סיכום – הסבר תופעת התנועה וההתנחלות לא כנגזרת של התפישה האמונית, אלא של משברה.
כאמור, לג"א ולמפעליו בשטחים השלכות מהותיות על הגדרתנו ועל ביטחוננו, מה עוד שהוא מדגדג עצבים רגישים בזהות הישראלית ומתביית על מתחים וניגודים עקרוניים במיתולוגיה הישראלית. על כן אין פלא שהגוש וההתנחלות שהוליד הם צירי מחלוקת ציבורית קשה וממושכת, שקשה לחשוב על גורלית ממנה לעתיד היהדות והציונות. כרבים אחרים גם אני תופש צד בנושא, ובתור מי שכותב עליו אני חש חובה לתת לקוראי מושג כלשהו על עמדתי שלי. ובכן, בקיצור נמרץ, בצד הערכה לרצינות, להקרבה ולתנופה של ג"א, בצד הזדהות עם מקצת מערכיו האנושיים ובצד חיבה לכמה מאנשיו, אני חולק באופן בסיסי על האידיאולוגיה של התנועה ועל פרוייקט ההתנחלות שלה, על תבונתם המדינית של המאמינים והמתיישבים, עקרונות המוסר שלהם והתנהלותם האזרחית. במיוחד אני מסתייג מגילויי אלימות, הפרת חוק וסדר, זלזול באחרים ונישול חפים שנעשו חלק בלתי נפרד מהאמוניות וההתיישבות.
עוד עלי לומר שאני יהודי גמור המושקע ביהדותו, אבל אני חילוני "עד העצם". מיסטיקה זרה לי ומשיחיות מרתיעה אותי אך שתיהן מרתקות אותי. כמו כן, אני פטריוט מושבע, אפילו ביטחוניסט למחצה, וגם בגלל אלה אני משוכנע שקיפול התנחלויות ונסיגה משטחים הן הדרך הראויה לנו כישראלים וכבני אדם, אף שאין זו דרך מובטחת ומספקת. כאוהב עלילות התנ"ך, נופיו ובערבון מוגבל גם לקחיו, כלוחם וכמטייל ותיק בשבילי המקום, הארץ השלמה יקרה ללבי, ואף-על-פי-כן איני רואה מנוס מלפנותה לאחרים, הגם שטעמם אינו טעמי. נטיותיי אלה התפתחו והתחדדו במהלך השנים, במקביל להתקדמות המחקר ולאחר שהסתיים. עד כמה שאני יכול להעיד, עם ראשית עבודתי ותוך כדי התנהלות שלביה המוקדמים, גם אני, החוקר, וגם מאמיני הגוש, הנחקרים, עדיין "חטאנו" באיזה סוג של תמימות, היקסמות והתלהמות שבאותם זמנים פטרה אותנו, כביכול, מלהתעמק בכל משמעויות הרעיונות והמעשים. הנה עוד סיבה לא לכתוב את הדברים מחדש אלא להביאם כפי שהיו ונכתבו אז.
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
More Posts
Follow Me:
