בין ישיבה חסידית וליטאית – חלק 14 מתוך פרק 3 מהספר “קוקיזם” של גדעון ארן

לפניכם חלק מספר 14 מתוך הפרק השלישי בספר קוקיזם של פרופ’ גדעון ארן – בין ישיבה חסידית וליטאית.

DSC01482
ישיבת “מרכז הרב” הייתה כמקדש לראי״ה – לנביא ולבשורתו; והרצי״ה שעמד בראש הישיבה היה הכהן הגדול – מנהל פולחן אביו ועומד על משמר שיטתו. בתיאור המערכת החסידית הדגשנו את צירה, “הצדיק”, יורש השושלת ומייצג מורשתה. בצד המשלים את האדמו״רות נמצאו התלמידים-מאמינים.
לפי גדעון ארן “מרכז” עמדה על פרשנות הגוונים ובני הגוונים של דברי הרצי”ה, התנהגותו ומראהו. בני התורה התגאו בפיתוח “ברומטר” הרגיש לדקויות השינוי בעומק עיניו של הרב, זווית חיוכו, קימוטי מצחו ורטט קולו. אלה נחשבו כמרובי הבעה וכניתנים לתרגום חד-משמעי ומחייב. גם בלא הוראה מילולית מפורשת מצד ראש הישיבה, הייתה השפעתו על עמדות המאמינים ופעילותם מכרעת, קל וחומר באשר לפסיקותיו הנחרצות. את הופעתה הקנאית של הישיבה, על כל סתירותיה וחידותיה, אפשר לייחס אפוא במידה לא מבוטלת לדמות הרב.
ביחס לרצי”ה התקיימו ב”מרכז” מידות שונות של חסידות. אף בין הקוקיסטים עצמם, יש שהבחינו בבירור ב״מדרגות של חסידים”. ראשית היו אלה שבאו לידי קיצוניות באימוץ כל הליכותיו של הרצי”ה, ובהן פרטיות ושוליות ביותר, כגון נגינת הדיבור. ברמה נמוכה מאלה נמצאו חסידים שביקשו את הדרכת והכרעת הרצי”ה בכל עניין ועניין, תורני ו”אזרחי”, אישי וציבורי. מעגל אחר כלל את הקרובים לרצי״ה שנשאו את שמו, אך ידעו גם לתמרנו. אחרונים ופחותים היו מעריצי הרב שהצליחו עם זאת לשמור על עצמאותם. יש מהם שהעזו להפגין ברבים את ריבונותם ומקוריותם עד כדי מרדנות גלויה, ובהם פורת ולוינגר.

לדעתו של גדעון ארן בחוגים מסוימים שבשולי המחנה האמוני ניכרה הסתייגות מהחסידות הגוברת. ציבור מבוגר יחסית של בוגרי הישיבה ומורים בה אף מתחו ביקורת על התופעה. קוקיסטים ותיקים ובכירים הדגישו על שבזמנם הם לא ביטלו את אישיותם בפני הרצי”ה, אף כי העריכוהו ואהבוהו מאד, ואילו כעת איבדו התלמידים את חופש הבחירה וכושר היצירה עד שאין להם כל עצמיות. בין השאר קישרו זאת לגילם הצעיר של בני התורה, ולהשפעות שליליות ברוח הזמן. בתוך כך לא פטרו מאחריות לאדמו״ריזציה את בן דורם, שמאז ועד עתה נשאר חריג ביניהם, הלא הוא הר’ צבי טאו, ראש וראשון לחסידים, דמות מפתח בישיבה שתמך ובו-בזמן חיבל בתנועה.


ב”מרכז” הוא כונה “רב צבי”; כולם היו ערים לדמיון לשם “רב צבי יהודה”. טאו היה קיצוני יותר מהרצי”ה וקנאי יותר מכל לסמכות רבו. חומר הגלם שהצטיין בעיבודו ובניצולו היה הכריזמה של הרצי”ה. חסידי הרצי”ה וטאו הרוצים לפאר את גדולת שניהם, יודעים לספר שבנוכחות הראשון לעולם אין האחרון פוצה פיו; לעומתם, אותם בני תורה שמנוכרים לטאו מזכירים ש״אם משה כחמה, יהושע כלבנה” – כרוצים לומר שטאו אינו מאיר מעצמו אלא משקף את אור הרצי”ה, ומכאן ששקיעת הרב תגרום לשקיעת חסידו. טאו קיבל אסמכתא מהרצי”ה, הוכר כסגנו ואף כמועמד בכיר לרשת אותו. בסופו של דבר, לאחר פטירת הרצי”ה, לא הוכתר כראש ישיבה אלא הר’ שפירא. אף שסולק מהנחלה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, עדיין טען לכתר, ורבים וחשובים מהחסידים ראו בו את הממשיך הלגיטימי, השומר האמיתי של הגחלת הקוקיסטית.
בשנים האחרונות נשא טאו בתפקיד ראש הישיבה בפועל והיה לאישיות הדומיננטית ב”מרכז”. בתחילה נבע כוחו מהמעמד שרכש לעצמו כמתווך בין החסידים לבין רבם. אחרי שביצר בסיס זה, השכיל להפכו למקור כוח בלתי תלוי. בהדרגה נעשה מעין אדמו״ר בזכות עצמו. הגם שנשמרה חפיפה רבה בין מעגל נאמני הרצי”ה למעגל מקורבי טאו, נבנה האחרון כציר כריזמטי נפרד ונרקם סביבו חוג מעריצים מושבעים משלו, קבוצה מגובשת ומוגדרת המפליגה בקוקיזם. השפעתה בישיבה הייתה עצומה, וגם בתנועה נזקף הרבה לזכותה.
דמותו של טאו חריגה ומעניינת. עצם סגידתו הקיצונית לרב העידה על כך. עם זאת, אף שהיה ממניחי היסוד למגמת האדמו״ריזציה ושימש מופת לחסיד המושבע, לא ביטל את אישיותו. טאו הוא אבטיפוס של “קנאי”; הבקיאים מספרים שיש בו מאופיו של פנחס בן אלעזר הכהן, אפילו שהוא מצטיין בדרכי נועם. בקנאותו התייחד כבר מבחרותו, כשהתנתק מקרקע צמיחתו הטבעית ומרד במקורותיו; וכך המשיך להצטייר בימים מאוחרים, אפילו כשסביבתו החדשה כבר עמדה בסימן קיצוניות, יצירת כפיו, והוא עודנו היה קיצוני ממנה וכמסרב להשתלב בה. גם מרחיקי הלכת ביו הקוקיסטים מגדירים אותו כ״איש קצוות”. כך, למשל, ביחד עם היותו המחמיר ביותר בקו התורני המסורתי, הוא נודע גם כאוהב אמנויות הציור והמוסיקה, וכבקיא במדעים ובפילוסופיה מודרנית. טאו, אבי מגמת ה”התחרדות”, מוכר כ״בוהמיין”; החסיד שבחסידים הוא ללא ספק אדם אקסצנטרי. כאשתו הוא נמנה עם הדמויות ה”פלאיות” הממלאות תפקיד חשוב בהווי האמוני. לכך תרם גם צירוף תכונות דיסוננטי נוסף: אף שהיה פוסק נוקשה ותקיף מאין כמותו, גם היה אפוף הילת מסתורין של מקובל שהגיע להבנה פנימית של סוד התורה והעולם.
מאחר שירד לעמקי המהות הדתית של הלאומיות, אמרו ב״מרכז”, לא היו לטאו מתחרים בהבנת ה”ישראליות” ובהגשמתה. גיחות בני התורה אל מעבר לד’ אמות הישיבה ניזומו והונהגו על ידי מקורביו ומעריציו, אך הוא היה זה שבמהרה החזירם בתקיפות והקפיד שישובו לשקוד על תלמודם. בפועל היה טאו אחראי דווקא למגמת ההתכנסות וההתבדלות. את שליחותו ראה בהבטחת הסייגים המקובלים באורתודוקסיה, ריסון דחף החריגה מהתחום המסורתי. הוא עצמו הגדיר את תפקידו כ״שומר הסף” של “מרכז”. הוא התמסר להגנת הישיבה מפני חדירת ערכי תרבות אזרחית מודרנית פנימה, לוויסות עניינם של תלמידים בסביבתם הישראלית-חילונית ולהגבלת הסתלקותם-עסקנותם. את תפקידו צמצם לכדי “משגיח ראשי” במוסד שהוא עצמו התפאר שאינו נזקק כלל למשרה של משגיח.
כ”אביר האמוניות” פגם טאו ביודעין בסיכויי ההצלחה של התנועה כאשר שלל בעקביות גיוסם של בני תורה לפעילות שמעבר למבצעים חד-פעמיים קצרים. את כיוון השפעתו המעשית ב”מרכז”, המנוגד משהו לרוח הטפותיו, אפשר לאתר עוד לפני היות ג״א. כשבחוגים קוקיסטים התגלתה שאיפה לתרום להידברות דתית-חילונית במסגרת מוסדות “גשר”, עלה צורך בהתנדבות תלמידים מהישיבה לפעולות בקרב ציבור תלמידי בתי הספר בארץ. באופן טבעי הופנתה בקשת השחרור אל טאו, מלווה בטענה שנקרתה כאן הזדמנות פז להגשמת עיקרי האמונה מבית המדרש של הרבנים קוק. טאו עמד בסירובו להתיר הפסקה בלימודם של בני ישיבה. מי שייצג את המוסד המתיימר להיות אחראי לערכי העם כולו, הצדיק את סירובו בנימוק שהמאמינים היו מכנים אותו “שחור” או “גלותי”: “אינני שר החינוך אלא מופקד על הישיבה.”
טאו ונאמניו ביטאו את המתיחות הפנימית האופיינית לקוקיזם וההתרוצצות הדיאלקטית שבין תנועה לישיבה. אם לא די בכך, הרי שהייתה להם אופוזיציה בתוך “מרכז”: מחנה נגדי שמלכתחילה ובעקרון שלל את המגמה האמונית המתפרצת ומתערבת, כשם שפסל את החסידות.

 

גדעון ארן

גדעון ארן

גדעון ארן טוען כי נהוג לזהות את החסידות עם יראת שמים מופלגת, השתפכות של הרוח והתעלות הנפש. הדגש הוא על “האמונה שבלב”. יש כאן מידה בולטת של ספונטניות ואי-רציונליות, המתקשרים עם חוויית המסתורין. סוד הצלחתה של התנועה נעוץ, בין השאר, ביכולתה לעצב מיתוס אפקטיווי חדש, להציב ערך כמו-קבלי שידבר אל האינטיליגגציה ואל “עמך” כאחד. התקת מרכז הכובד מהחרדיות הגלויה של תורה ומצוות אל ההתנסות הדתית ה”פנימית” – ספק ספיריטואליזציה, ספק פסיכולוגיזציה – מתמצה בערך המיסטי של ה”דבקות”, מושג מפתח להבנת החסידות. בנוסף לצד ה”חם” שבחסידות – הפיוטי, הרגשי, הקסום – כרוכה יראת השם שהיא מעמידה לא רק בנאמנות לתורה, אלא גם לעם, אף לארץ, בפרט ל”עם הארץ”. לביטחון המוחלט באל נלווים תכנים כחוכמה עממית, הנאה גופנית ותחושת אחריות לקהילה וערבות לכל בניה, אהבת האדם באשר הוא, ובמיוחד אהבת ישראל. הדתיות מתבטאת באמצעות חיים פעילים של מעורבות חברותית לאור סטנדרטים מוסריים גבוהים, ואף זאת מתוך התמסרות גדולה.
מכל הבחינות הללו יש בקוקיזם גרעין חסידי. בגרסה שלפנינו קיימת זיקה בין קבלת עיקרי המשנה של הראי״ה להידבקות ברצי״ה; ויש קשר בין הגוון הקבליסטי של תרבות הישיבה לעניין הציבורי והנטייה הפעלתנית המאפיינים את התנועה. ל”סינדרום החסידי” המסמיך את היסודות הכריזמטיים, המיסטיים והפוליטיים, יש להוסיף את היסוד האתי, שהוא כמתווך ביניהם.
ב”מרכז”, וממילא בג״א, מיוחס משקל נכבד למדרגתו המוסרית של האדם. “מידות טובות” הינה הקטגוריה הקובעת את ההערכה במעגלים הקוקיסטים, לא פחות מידיעה וחוכמה תורנית. ידועים מצטיינים בתלמודם שנדחו על ידי הרב ונאמניו משום שלקו באופיים ובחברותיותם. המעלות התרומיות באישיות התלמידים בלתי ניתנות להפרדה מרמתם האמונית, המתבטאת במחוייבות לעולם התורה מכאן, ולסביבה שמחוץ לישיבה מכאן. הקוקיסטים מוצאים מתאם מלא בין התכונות הללו, ובינן לבין החסידות לרצי”ה. ציון גבוה בכל הסולמות האמוניים מבטיח את מעמדו של המאמין בישיבה ומאפשר לו להיות מנהיג בתנועה.
הקוקיזם נקרע במתח הרעיוני שביו נאמנותו למורשת ההלכה, לביו פנייתו לאמוניות מעין קבלית. במישור ההתנהגותי המקביל מתגלה הניגוד בפועל בין המשיכה להצטיינות בתלמוד חוכמה ביקורתי, לבין ההיגרפות בהערצה מתבטלת בפני הסמכות הכריזמטית; וכן ניכר הניגוד הצמוד לנ״ל, ביו מופת ההתכנסות בחיים של לימוד תורה ממושמע, לבין הפיתוי של פריצת המסגרת הנורמטיבית והתערבות פעילה בסביבה.
השניות, אם לא הסתירה הבסיסית שבין תורניות לפעלתנות, מרכזית לענייננו. במובן מה לפנינו וריאציה על תופעה מוכרת בעולם הישיבות. ידוע שבצידם של תלמידי חכמים מצויים גם העסקנים למיניהם. צורות שונות לפעלתנות המקבילה לתורניות, ומעמדן דו-ערכי בדרך כלל.
בעולם הישיבות, חרדיות כציוניות, יש כתמיד זרם של אקטיוויזם המופנה לאפיקים חוץ-תורניים. אולי הדבר הוא בלתי נמנע כשחבורות נעורים מוכנסות לסד כוללני, למשטר קפדן ותובעני האוסר על נטיות ספונטניות באמצעות סנקציות קשות, מה עוד שהווייתם של צעירים אלה מוגבלת באופן שרירותי לחיים של רוח בלבד. סביר אפוא שכשמרץ עלומיהם המתוסכל יעלה על גדותיו, הוא יגלוש לעולם המעשים, ומתבקש מכאן שאז יבקשו להציגו כבעל מימד של רוחניות.
יש ובישיבות מלבים בכוונה את אש הקנאות. בו בזמן אין מאפשרים פורקן ממשי לסער העצום שיצרו; כך לפחות בתוך התחומים ה”מהוגנים” הישנים. כתוצאה מכך נאצרים עודפי אנרגיה, שבהעדר מוצא בתוך המסגרת הישיבתית פורצים החוצה, בדרך מרוסנת פחות או יותר. יש בכך שסתום משחרר לחצים שעלולים היו לחבל במטרה המקורית, מה גם שאפשר לרתום חלק מהתנופה לשירות ערכים מסורתיים.
מובן לפיכך שהישיבות-קהילות הקיצוניות באדיקותן יהיו מהאקטיוויסטיות יותר; ושהאקטיוויזם שלהן יתמסד במשך הזמן, אם גם לא באופן רשמי. לא רק חסידי סאטמר ולובביצ’רים באקטיוויסטים; גם חסידי “מרכז”. בתגובה לבלעדיותו ולצמצומו של נתיב ההצלחה הלגיטימי בעולם הישיבות, שמבוסס על למדנות, מתבצרת האלטרנטיווה החסידית. תוצר התפתחות זו הוא ההתפרצות הבוטה של בני התורה לסביבתם המודרנית החילונית.
נקל לאתר קווי דמיון בין האקטיוויזם של הצעירים החרדיים לבין זה של הקוקיסטים. בפעילותם שיצאה מתחומי הישיבה נקטו אלו גם אלו בתכסיסנות, מחתרתית או הפגנתית, ומזימותיהם נטו לעתים קרובות לאופציה הפרחחית. השובבות הגיעה בהרבה המקרים לכדי אלימות. כמעט תמיד דובר במבצעים חד-פעמיים קצרי טווח, שיעדם ממוקד וגיוסם מוחלט. האינטנסיוויות לוותה בהתלהבות, כשהמאמץ נתפש כשליחות הראויה לכל קורבן. הדמיון היה לא רק במבנה הפעילות וסגנונה, אלא אף במטרותיה. הדבר קיבל ביטוי אירוני כשהתלמידים מהזרם האגודאי ותלמידי “מרכז” התייצבו משני עברי המתרס במאבק על כהונת הרב הראשי לירושלים. אלו תמכו במועמדות הרב בצלאל ז’ולטי, ואלו העמידו מולו את הרב דב ליאור מה”הסדר” בקרית ארבע, אך הכוחות הניצים פעלו ממש באותו נוסח “מבצעי”. לא כל שכן במקרים הספורים שהושגה אחדות דעים ונוצר שיתוף פעולה בין המחנה ה”שחור” לקוקיסטי, לדוגמה כשהשתוללו יחדיו במחאה נגד התפשטות המיסיון בארץ.
אם האקטיוויזם ה”שחור” אפיין את שולי הישיבות ונחשב נחות משהו, הרי שהאקטיוויזם של “מרכז” שימש מוקד להווי חייה של הישיבה והיווה ערך נשגב בתרבותה. כתוצאה מכך השתתף בפעלתנות הישיבות ה”שחורות” אך מיעוט מקרב התלמידים, ולרוב היו אלה הירודים במעמדם. לעומת זאת, ב”מרכז” עשויה הייתה הפעלתנות להקיף את הישיבה כולה, וגם כשנכללו בה מעטים בלבד הם היו מוכרים כנבחרים. הפעלתנות הציבורית בנוסח “מרכז” התייחדה בערכיותה הדתית הגבוהה; הוענקה לה משמעות של קדושה. מבצעיות בני התורה הקוקיסטים הייתה תורתם, עד כדי כך שהדגם העסקני איים על בכורת הדגם הלמדני בישיבה.
האקטיוויסטים של “מרכז” היו גם חסידי הרצי”ה, ואף הדבקים ב”אמונה” על חשבון לימוד ההלכה. הקיצונים שבהם היוו חוג מובהק שפעלתנותו הקנאית הבליטה את תוויו והגדירה את גבולותיו. בתוך הישיבה התעצבה קבוצה שכינתה עצמה, בהומור גנדרני, “המאפיה של מרכז”, או “חבורת תלמידי החכמים הג’וליקים”. בפעלתנותם הפנימית היו אותם פעילים ציבוריים מהישיבה דווקא נושאי דגל המלחמה בתנועתיות. יחס בני תורה אלה לג״א היה דו-ערכי: לא פעם התבטאו כלפיו בעוינות ואף חיבלו במפעליו. עקב כך היו החסידים הפעלתנים עצמם לאובייקט לביקורת בתוך המחנה.
ההסתייגות מהאקטיוויסטים הללו הייתה משותפת לאותו זרם בתוך הישיבה שהתמסר בלעדית לתלמוד תורה ולאותה שכבה של בוגרי הישיבה שנטשו את הלימוד כדי להקדיש עצמם להגשמת העקרונות הקוקיסטים באמצעות מחוייבות מעשית ארוכת טווח, כמו חינוך והתיישבות ברחבי הארץ. בני ברית אד-הוק זו השמיצו את ה”כנופיה” החסידית “אחוזת התזזית.” טענו שהם “חובשי ספסלים אחוריים” בסך הכל, ש״בעורמה ובאלימות כפו לזמן קצר את סגנונם הפרוע על בית הרב.” גרסו גם שאינם מבינים את תורת הרבנים קוק אלא “ברמת עיתון,” ושתפישתם את מושגי הקדושה בהם הרבו להשתמש הינה “ילדותית.” על כל זאת השיבו העסקנים של “מרכז” בלשון תקיפה וגסה יותר, אם כי את תגובתם הבוטה השתדלו להפנות רק כלפי מתנגדיהם שכבר לא למדו או לימדו בישיבה; לעבר מתנגדיהם שהיו בני תורה גילו הבלגה שמאחוריה הערכה וכבוד רב.

פרופ' גדעון ארן

פרופ’ גדעון ארן

לפי גדעון ארן עניינם של בני התורה בסביבתם והתפרצותם אל מחוץ לעולם הישיבה, זהו מפתח להבנת “גוש המאמינים”. מאבק תורניות מול פעלתנות, שעמד במרכז חייה של הישיבה, שיקף מאבק ערכי-רעיוני שהתנהל במונחיה המקוריים של המערכת הדתית. המתח הנדון מונח בבסיס התופעה הקוקיסטית.
אמות המידה השונות להערכת האדיקות פרנסו ב”מרכז” זוג מערכות נורמטיוויות מקבילות, שאף כי לא מועטה הייתה חפיפתן והדדיותן הרי שגם התחרו זו בזו. צמד מערכות זה יצר שני מוקדים של כוח פנימי-ישיבתי, סביבם התגבשו מחנות שקרע עמד ביניהם.
בסיס ליוקרה ועוצמה דתית-חברתית אחד היה הבקיאות בש״ס ופוסקים. זה היה קריטריון חד-משמעי, בלעדי ומוכר. פחות מוגדר ומקובל היה הבסיס השני, בו שמשו בערבוביה יסודות שונים: הערצת הרצי”ה; התעמקות ב״אמונה” בכלל ובתורת הראי”ה בפרט; עניין ציבורי ופעלתנות; וכן סגנון הופעה והתנהגות הולמים שהחצינו רגשנות ונלהבות, קיצוניות ותקיפות, פיוטיות ועמימות ועוד. בסיס זה הוא החריג המקורי, לעומת קודמו השגרתי המסורתי, וכמובן שהינו גם הבעייתי יותר. צירוף כל מרכיביו יוצר “תסמונת חסידית”.
מטבע הדברים היה הצד החסידי של הישיבה הקרוב לדפוס התנועה; ממילא גם היה הפעיל, הפומבי והמרשים כלפי חוץ, וזאת בהשוואה לצד התלמודי, שלא היה מתון יותר, אבל היה סביל, צנוע ומכונס בעצמו. בתוככי “מרכז” לא היה הגוון האחד בולט מהאחר.
המחנות הבנויים על שני היסודות הנ״ל ניהלו מאבק פחות או יותר שקול – לאו דווקא חזיתי – על הבכורה. התחרות בין הזרמים על הנהגת הישיבה וקביעת דמותה התקשרה לשאלה שניסרה כל העת בחלל הקוקיסטי: מי יירש את הרב? לכל אחד מהצדדים הייתה דמות מובילה ומייצגת, מועמד משלו לכתר ראשות “מרכז” שלאחר הרצי”ה.
בראש המחנה האחד עמד כצפוי טאו. מנגד ניצב הרב אברום שפירא, המבוגר הרבה יותר, שהיה מקובל כסמכות הלכתית עליונה בישיבה וידוע ומכובד מחוצה לה. הופעתו ה”שחורה” – ישיש עב זקן, עטור מגבעת רחבה ועוטה קפוטה – בלטה על רקע המראה הארצישראלי המודרני של בני “מרכז”, והעידה על נטיית הרב ותדמיתו. שפירא לא נטל חלק במחול החסידים סביב דמות הרצי”ה; הוא גם לא התיימר להתעמק ולהתמחות בתורת הראי”ה. בדרך כלל נמנע מלהשמיע דעתו בעניינים שאינם נוגעים ישירות לתורה ולחיי הישיבה, והסתייג מהתערבות התלמידים בנושאים ציבוריים, גם בעלי חשיבות לאומית. לגוש אמונים היה פחות או יותר אדיש.
בימי חייו של הרצי”ה היה המאבק בין המחנות מובלע ומרוסן, לנוכח התבטלות שני הצדדים מפני כבודו של הרב, ומאחר שהוא עצמו השכיל למתן את הניגודים ולהדגיש את המאחד, או שפסח על שתי הסעיפים. למרות זאת הסתמן בבירור קו החיתוך בתוך הישיבה. משני עבריו התפתחו מערכות תרבותיות שונות וקבוצות יריבות. בשל טבעו החסידי והפעלתני היה המחנה האחד מלוכד חברתית ומגובש מוסדית, ואילו השני היה בלתי מובנה כמעט, הגם שאנשיו היו בעלי שיעור קומה ותפישת עולם ברורה.
באגף החסידי של “מרכז” התבלטו דמויות בעלות תכונות דומות, שערכיותן הייתה גבוהה בדירוג ה”אמוני”, אך עלולה הייתה להיות נמוכה לפי קני מידה מסורתיים. ואמנם מתנגדי “מרכז” סברו שאישים כמו לוינגר, דרוקמן, ולדמן ואחרים לא היו מגיעים לעמדת בכורה ב”מערכת ישיבתית הראויה לשמה,” ואולם ספק אם יכלו לזלזל באישיותם ובהישגיהם. בחבורה הזאת – ויהא שיעור קומתה התורני אשר יהא – רבים המצטיינים ביוזמה ועיקשות, ברמה מוסרית ובלהט אידיאולוגי, ובעיקר בכשרים רטוריים ופדגוגיים. בדרך כלל גילו תכונות של מנהיגים והצטיינו כמחנכים. בכל המקרים הם ניחנו בקסם אישי שלהשפעתו על המאמינים הצעירים כמעט ולא היה גבול. גם אלו מביניהם שפנו לעסקנות מדינית והתיישבותית הם רבנים, וחשוב מזה – ראשי ישיבות. כאן בסיס כוחם; זהו השדה בו צמחה והתגלתה הכריזמה שלהם. בהמשך הפעילוה בחזית התנועתית. אכן, כמה מהעליונים במדרג החסידי של “מרכז” מילאו תפקיד מפתח בג״א. חלק משמעותי מבעלי הכריזמה הללו עזבו את ישיבת האם ונפנו לעמוד בראש מפעלים שונים, אבל הקפידו לשמור על קשר הדוק עם הבסיס בירושלים, ממנו שאבו סמכותם. הם המשיכו להשתתף באופן פעיל במשחק של “מרכז”, בצד החסידי כמובן.
אף בלא השתייכות ארגונית, לא הייתה נתונה בספק זיקת כל אחד ממורי הישיבה ובכירי תלמידיה לזרם האחד או השני. דמויות כיהודה חזני, יענקל’ה לוין, נוביק, אוזן, לנדאו או הרבנים אבינר וצוקרמן נודעו לכל כנמנים עם הצד החסידי. אחרים, פחות מפורסמים, זוהו עם הצד שמנגד. כמו כן נרשם מעבר פרטים מהמחנה האחד לשני, ולעתים אף דילוג בחזרה. כך במקרה של אלי סדן, למשל, אישיות מרכזית בישיבה, תלמיד חכם מובהק ולפרקים גם מנהיג חסידי אקטיוויסטי. דפוסי ה”ניידות”, ה”זהות הכפולה” ו”התקת הסמכות” מיתנו את היריבות בין המחנות וטשטשו את ההבחנה ביניהם.
כמה תלמידי חכמים ב”מרכז” ניערו חוצנם מה״חסידות השוטה” ולא חסכו ביקורת ולעג מה״עסקנות” שאפיינו בני ישיבה אחרים. היו אף שהעזו להסתייג מההדגשה היתרה על “אמונה”, ובכלל זה ה”אורות” למיניהן של הרב. בכירי ובוגרי “מרכז” יודעים לספר על אותו המקרה שבו, בעת יציאתם משולהבים מ”שיחה” של הרצי”ה על תורת הראי”ה, נתקלו בר’ שפירא שהפטיר לעברם בלגלוג: “דברי נבואה, הא…” המלים העולבות נחרטו עמוק בזכרונם.

פרופ' גדעון ארן

פרופ’ גדעון ארן

התלמידים למיניהם, ועימם אלו הנתונים להשפעתם מחוץ לתחומי הישיבה כולל מנהיגי ופעילי התנועה, נשמרו מלהעלות על לשונם אמירה מפורשת הקוראת תגר על מעמדו המסורתי של לימוד ישיבתי. אדרבה, בכל הזדמנות ביטאו את קנאתם במסורים לתלמוד ואת פחיתותם ביחס למצטיינים. החסידים העסקנים התנצלו על שאינם מקדישים עצמם בלעדית לתורה, ואת פעלתנותם תירצו במונחי קורבן, ארעיות וחירום.
יוקרת תלמידי החכמים עמדה בזכות עצמה, ולא הייתה תלויה בהשתייכותם למסגרות של חסידות פעילה. החסידים הפעילים, לעומת זאת, מוטב היה שיוכלו להפגין שהם גם תלמידי חכמים. עסקן קוקיסטי שהוא אברך, “נושא ונותן”, ר”מ או בצוות מכון “הלכה ברורה”, נהנה מיוקרה המוסיפה לסמכותו גם בתחום המבצעי. לפורת עמדה זכותו של מי שנודע כ”עילוי” בישיבה וזו תרמה רבות למנהיגותו בתנועה. בהמשך, העובדה שבינתיים זנח את ספסל הלימודים התורניים והתמסר להתיישבות ולפוליטיקה פגמה משהו בנכונות לקבל את הכרעותיו הארגוניות. באותו אופן, כדי לבצר את מעמדו של לוינגר כמוביל התנחלויות והפגנות, שיבחו את ידיעתו המופלגת במשנה ובעיקר בסדר זרעים ודיני א”י.
החסידים הפעלתנים שלא היו תלמידי חכמים התבטלו בפני ה”מתמידים” וה”עילויים” והתפארו בהם. ההשתייכות למסגרת מוסדית שבה הוגים בתורה יומם וליל, והקרבה האינטימית לכוחות תורניים בעלי מוניטין, האצילו על כלל בני הישיבה, ובכללם החסידים, סמכות בעלת משקל. תלמידי החכמים היו מקור גאווה וספקי גושפנקא לעסקני הישיבה, שמעמדם במערכת הדתית תמיד בעייתי והם נזקקים לתוקף מסורתי כדי לאוששו. והרי היומרה להיכלל בעולם התורה מחייבת התמודדות מול הישיבות ה”שחורות”, שבמאמציהן לדה-לגיטימציה של “מרכז” נטפלו לנטיותיה העסקניות הכרוכות בהכרח בביטול תורה.
בני “מרכז” כפרו בטענה שהישיבה מבקשת אישור לדרכה הדתית מסמכויות אולטרא-אורתודוקסיות, ומרדו בהנחה שהישיבה מצפה שאמונתה ומאמיניה יתקבלו על דעת אישים וממסדים חרדיים. אך איש מהקוקיסטים לא הכחיש את השאיפה להתחרות בישיבות ה”שחורות” ברמת המסירות ובהישגים בלימוד גמרא. אחדים התעקשו שבהיבטים מסוימים של לימוד הלכה, עלתה “מרכז” על היוקרתיים שבמוסדות התורה של בני ברק וירושלים.
לעומת המלעיגים על נחיתותה של “מרכז” כבית מדרש, נופפו קוקיסטים בשמות תלמידים ומורים שיצא להם שם כ”מאורות”. חסידי “מרכז” לא היססו להתגנדר בסמיכותם לעילויים נודעים כמו האחים שטיינברג ואחרים, שכלל לא התעניינו בעסקי ציבור, ואף לא דבקו בתורת הראי”ה ובאישיות הרצי”ה. כך יצא ששקדנותם ובקיאותם של מבחר תלמידי “מרכז” הן שנתנו הרשאה לחסידותם ולפעלתנותם של חבריהם-יריביהם. לעסקנות הקוקיסטית הובטח “כיסוי” מבפנים, והוא שאיפשר לה להתפנות ולפרוץ בחזית החיצונית. ושמא כלל דומה פעל גם בכיוון ההפוך: מעורבות החסידים בסביבה הישראלית ותפישתם ה”אמונית” ו”ציונית” העניקה לעמיתיהם-מבקריהם מעין היתר להצטמצם בעולם הישיבה ולהשתקע בלימוד תורה. שני הזרמים נזקקו זה לזה – האחד הכשיר את האחר. ובינתיים הטלטלה “מרכז” ביניהם.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 3, פרקים מהספר, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.