“מיסטיציזם וריאליזם” – פרק 2 חלק 8 מתוך ספרו של גדעון ארן “קוקיזם”

גדעון ארן – מיסטיציזם וריאליזם !

יש במשנה שלפנינו מהפכה מיסטית. הראי”ה מתווה נתיבים חדשים להתוודעות אל האלוהים. תנועת חסידי הרב הלכה לאורם, אף שהם פולשים למחוזות זרים ומתרחקים מהגבולות הישנים והמוגנים של הדת המסורתית. המהפכה סובבת על ציר קידוש החולין.

פרופ' גדעון ארן

פרופ’ גדעון ארן

לדבריו של גדעון ארן כזכור, הקדושה, אליבא דראי״ה, מצויה בעולם על תחומיו החוליים. מכאן שהאדם הכמה אל הקודש אינו צריך להסתייג מסביבתו ומעצמו או לפרוש מתוכם, אלא דווקא להתגבר על ניכורו ולשאוף לקרבה בלתי אמצעית אליהם. אין מגמת התשוקה המיסטית והמשיחית לבטל את המציאות או להסתלק ממנה, כי אם דווקא לשוב ולהשתקע בתוכה, להתמסר לה כליל.

לפי גדעון ארן הדרך הדתית הזאת אינה סתם ספיריטואלית או רומנטית, אלא גם מטריאלית ומעשית.

חיפוש האלוהים מצריך מעורבות במקום התבדלות. את האמת הנסתרת אין לבקש על ידי התעמקות בתכנים אידיאיים, המצויים מחוץ לתחומי הנתון, אלא בתוך תחומים אלה, שם יש להתבונן כדי לאתר את הממשות והערכיות המוחלטת. הסוד חבוי בתוככי רשות האדם. ההתגלות, תכלית השאיפה הדתית, תבוא מתוך ההתנסות במציאות.

פרופ' גדעון ארן

פרופ’ גדעון ארן

אם כן, “אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא להשקיף גם על החול מתוך אספקלריא של קודש.” האמנות הדתית היא ההתבוננות המטפיזית במציאות הפיזית. ההסתכלות חודרת ומגעת לנסתר כשהחוש הריאלי משתכלל. זאת ועוד, ככל שמשתפר ומתמחה הכושר הריאלי, כך מתרבה ומתעצם הקודש שבמציאות. בעצם האוריינטציה הריאלית יש כח יוצר, והיא מנוף לשינוי הסביבה. “הקודש הוא האספקלריה הבהירה ביותר של האפשרות לעצב את עולם החולין… תיקון העולם יכול לבוא רק מתוך הסתכלות מטפיזית בנתונים הארציים.” הפרספקטיבה האמונית שמושאה חולין, היכולת המיסטית המופעלת על תחומי הנתון, הן סגולת היהדות, כמעט הגדרת ייחודה. ״ההשקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית.”
העולם באלוהות, הקדושה שורה תמיד בכל תחומיו, ולפיכך אין לחלותה של המיסטיקה המשיחית מגבלה כלשהי, בזמן או במרחב. ההשתוקקות הדתית מתייחסת אל המציאות הריאלית כולה. אין לדבקות כל תיחום בזמן, שכן ההתגלות אינה מצטמצמת לאירוע מוגדר ונדיר, בודד או קטוע, אלא היא הולכת ומתרחשת כל הזמן, באשר האדם עומד מול עצמו ומול עולמו. אין לדבקות גם שום תיחום נושאי, שהרי אין לך שטח משטחי הממשות הארצית שאינו רלוונטי להתגלות של הדת הנסתרת. גם בהזדמנויות ובעניינים הנדמים כנידחים ממחוזותיה המסורתיים של הקדושה, או שכביכול הם לוקים בה לחלוטין, גם באמצעותם אפשר להגיע אל קרבת האלוהות. ככל שהם נחשבים, לפי מושגי הדת המקובלת או החילוניות, כפחות נוגעים לערכי האמונה, אפילו כשוללים ומוציאים אותה, כן עמוקה קדושתם, וראוי לפיכך לשאוף אליהם ולהישאב אל תוכם.
מאחר שלפוליטיקה עניין מובהק בריאליה, ואולי מפני שהריאליה שבטיפולה קריטית ואינטנסיווית ביותר, צריכה האנרגיה הדתית להיות מושקעת בה. אכן, אם המיסטיקה ריאליסטית במיוחד ונוגעת לכל, אפשר לראות בה בסיס תקף, הכרחי, לניהול פוליטיקה. עבודת השם של המאמינים היא בדרך המיסטית אך בה במידה בדרך הריאל־פוליטית. תנועת ממשיכי מורשת הרב יכולה הייתה אפוא לממש את עקרון החיים הקוסמיים באמצעות חיים פוליטיים; לתפוש ולגלם את הדינמיקה האלוהית דרך מדיום המציאות הציונית-מדינית. בשיטה המיסטית הזאת, פעלתנות ממלכתית נחשבת כקיום מצווה. השתלשלות נוספת מתאולוגיית הראי”ה מיצתה את הפרקסיס האמוני בהתנחלות ביו”ש.
לדבריו של גדעון ארן לעקרון “הריאליזם של המיסטיציזם” גילויים חריגים והשלכות מפתיעות. תרגום השיטה למישור יחסי הרוח והחומר מוביל עד כדי הדגשה והאדרה של יסודות גשמיים. הראי”ה מייחס להם איכות פנימית נעלה, ומעניק להם אחריות במסגרת תיקון עולם. גם לשרירים, כמו לאדמה, יעוד בקידוש ההוויה. לתכונות “גסות” תפקיד ריטואלי; לחיי “בשר” מימד מאגי. כך למשל: “כשהעם יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו מוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור.”
הראי”ה קרא לפיתוח תרבות הכח ותשתית חומרית. בכלל זה הוא משבח אח ההצטיינות הספורטיווית וההתעסקות הטכנית. הוא ראה חשיבות גם בצבאיות וכן באמנות. מקום של כבוד בתורת הרב נשמר אפילו לארוביות: “גוף בריא אנו צריכים. התעסקנו הרבה בנפשיות ושכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית.”
אין פלא שדברים מעין אלו עוררו על הרב את זעם שומרי החומה. מאז ומתמיד זוהו הערכים הללו על ידי הדת עם אלילות, התפקרות מוסרית ואמונית. אלו תמיד היו הערכים הנחותים שהיהדות הדתית המסורתית ייחסה לציונות בבואה לפוסלה. עמדת הראי”ה התקבלה כהתגרות באורתודוקסיה. הוא הרחיק לכת עד כדי הצגת גילויים הנחשבים “עבים” כסימני הגאולה. תוך כדי כך נשלל אורח החיים שאפיין את שלומי אמוני ישראל במשך הדורות. הדברים בוטים במיוחד:

“הגלות דלדלה את כח החיים של האומה… עד שיש סכנה לקיומה מחוסר תפישת חיים מעובה האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית” – מאת גדעון ארן.

חרף הביקורת שהוטחה נגדו מצד אדוקי הישוב הישן, העלה הראי”ה על נס אותם ערכים פיזיים שבאו לידי ביטוי במפעלי הישוב החדש, כמו שמירת הבטחון ושיפור החקלאות. הרצי”ה וחסידיו שיננו הרבה את קביעתו של הראי”ה כי עיבוד הקרקע על ידי הציונים, עם כל כופרנותם, הרי שהוא ספוג “טל קודש”, וכל פרטיו, כמו נטיעת כרמים, הם “הידבקות במידותיו של הקב”ה.”
כאן שיטת הראי”ה עקבית: הקודש לא יתממש אלא באמצעות החול, הרוח תתגלה רק על יסוד החומר, ומכאן שככל שבסיס החול או החומר יהיה רב ומוצק, כן תתעצמנה הרוח והקדושה. יש לשאוף ששני ההפכים-לכאורה יזינו וישלימו זה את זה, עד שיהיו לאחד. “הגוף צריך ומוכרח להיות בריא ושלם לצורך ההזרחה הנפשית.” וגם: “המעלה העליונה ביותר היא לבוא למידת השלום, שלא תפריע הגופניות כלל את הזוהר הנפשי, ואדרבא, בכל אשר יוסיף הגוף אומץ, יאדיר הכוח הרוחני.”
בעבר הגלותי, שבו שלטה גישתה המפרדת של הדת המצומצמת, התמקדו היהודים ברוח, תוך זלזול והזנחת הגוף. יסוד הקדושה נותר אז לבדו כשמידתו מופרזת, אך בו בזמן גם היה מוגבל וחסר בהעדר כל חול שישמש לו כבסיס להיבנות ממנו. בגלות באה הדת המסורתית, מתוך דלדול החומר, לכדי רפיון הרוח דווקא, ומתוך בלבדיות ועודף של קדושה נגזרו בסופו של דבר הנמכתה והתמעטותה.
רק עם תקומת העם במולדתו התאושש היסוד החומרי המשמש לביצור הרוח; החול נעשה איתן, כך שהקודש יוכל כעת להתפשט ולהתגבר עד שיהיה קדוש פי כמה.
העלייה לארץ ובנייתה הייתה נקודת המפגש בין שיטתו הדתית של הראי”ה לתפישה החילונית של הציונות. שתיהן שללו את הגלות וחייבו את המפעל הלאומי-מדיני כפתח לגאולת היהדות; שתיהן העריצו את מעשי החלוצים. אמנם מאז ומתמיד הייתה א”י מקודשת ליהדות ומתקשרת לגאולה, אבל הגישה הדתית המסורתית ייחסה את הקדושה לדימוי אידיאלי, שמימי, של הארץ, והשליכה את גאולתה המעשית לחזון של אחרית הימים. ואילו הראי”ה קידש את א”י של מטה, זו הנתונה, ואת הגאולה תפש במונחים מעשיים של כאן ועכשיו. זהו המהפך האמוני המדובר: ראיית מפעל ההגשמה החילוני, על מכלול היבטיו החברתיים והמדיניים, כבעל ערכיות דתית עליונה, מן הסוג המיסטי-משיחי. הארץ הופכת לשטח של חול שיכיל את הקדושה והקדושה תוחל עליו. האדמה מתקדשת, וככל שהיא רבה בחילוניותה, כן גדלה קדושתה.
אין האדם נקרא לעשייה אלא לשם חיבור החול והקודש. בסופו של דבר נעשה השימוש בחול אך כאמצעי שצריך להפעילו למען הקודש. המטרה היא השתלטות הקודש, עד שהחול יאבד וישאר בהוויה הקודש לבדו. האקטיוויזם הוא פועל יוצא מהערך המרכזי: הטבעת חותם הדת על העולם כולו. השליחות: המרת הכל ליהדות. ראינו קודם את הקשר בין מיסטיקה משיחית לריאליזם; נוסיף כאן שמהשיטה האמונית הזו נגזר גם מין אקטיוויזם אגרסיווי במיוחד. לפנינו גילוי של דתיות “ניצית”, תובעת וכובשת, שעניינה להתפשט עד בלי גבול ולהפקיע לעצמה גם את רשות החולין.

גדעון ארן מציין כי היות שחלות הקדושה אינה מוגבלת לתחום ולזמן מוגדר, ממילא גם אין פעולה מיוחדת של קידוש. לפי תורת הרב, החיים כולם הם קידוש. בכל מעשיו מתקדש האדם ומקדש את עולמו. בגדר זה גם העשייה הנחשבת כחולית שבחולית, אפילו הפוליטיקה. “אנחנו חייבים לעבוד עם החיים ובעד החיים, כדי לקדש את החיים.” זאת, כאמור, בכל תחום מתחומי הקיום המגוונים, ואף במשלחי היד השונים. בלתי נמנעת האסוציאציה לתפישה החסידית על קידוש החיים האנושיים ועל המשמעות הדתית הפנימית שטמונה בכל עיסוק חברתי.
הראי”ה מציג מעין שליחות דתית המתמלאת בדרך הפעלתנות הארצית. זו העבודה שהיא גם עבודת השם, בנוסח המזכיר במשהו את-Calling הפרוטסטנטי עפ”י גרסת מקס ובר. אלא שהדבר נעשה כאן לא לשם גאולה אישית, כי אם לצורך גאולת העולם כולו, למען קידוש ההוויה.

לקריאת חלק נוסף מהפרק לחצו כאן

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 2, פרקים מהספר, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.