פרק 2 חלק 2 מתוך “קוקיזם” של גדעון ארן – “תיאולוגיה של החולין”

גדעון באוניברסיטהבזמנה לא זכתה תורת הראי”ה לתהודה, ומאז לא הכתה שורשים. במשך עשרות השנים כלל לא ניכר זכרה. עד שלפתע פתאום נראה היה שהראי”ה, נגד כל הסיכויים, נוחל את נצחונו הגדול. מפעל חייו היה למופת, ושיטתו הרוחנית לאמונת רבים. בגוש אמונים נעשתה חווייתו של יחיד הסגולה לנחלת ציבור שלם, כאן תורגם הרעיון האיזוטרי להתנהגות של המונים. התורה המיסטית-משיחית התגלמה בתנועה חברתית ופוליטיקה אקטיווית. השפעתו המכרעת של הראי”ה על ג”א הייתה בעיקר באמצעות התורה שהשאיר אחריו ואומצה בקרב המאמינים. משנת הראי”ה היא מפתח להבנת הגוש.

מאת גדעון ארן

על תורת הראי”ה ברמותיה והקשריה השונים נכתבו ספרים ומאמרים למכביר, מאת קרובים וחסידים ומומחים מקצועיים. בידינו תמונה מקיפה ויסודית שלה. בשנים האחרונות אף הרבו להדפיס מחדש את ספרי הרב; כן הוציאו לאור כמה מחיבוריו שלא נחשפו או נערכו קודם לכן, ופרסמו לקטים ממכלול כתביו. קבצי קטעים שנבחרו, לפי המידה שבה הם מבהירים ומייצגים את המשנה, בליווי מבואות, סיכומים והערות, הביאו לכך שהתורה הסבוכה והרזית נעשתה מוכרת ומובנת לרבים. התפתחה “תעשייה” חינוכית עממית, שהפכה את האזוטריקה של הרב לעדכנית, מרוכזת, פשוטה ומקובלת. למגמה זו תרמה כמובן גם ה”דרשנות” הענפה המתבססת על כתבי הראי”ה, ושאר ביטויי התרבות הקוקיסטית המגלים במישרין ובעקיפין את השראת הרב. כל אלה, בתוספת התפוצה הרחבה של הכתבים המקוריים ושפע הפרסומים סביבם, העידו על הפופולריות הגואה של הראי”ה, שקשה שלא להסמיכה להופעת התנועה הנושאת את שמו.
למרות הכל, העיון בתורת הראי”ה מאתגר. היא מעוגנת במקורות הדורשים בקיאות מופלגת במקרא, בתלמוד, במדרש ובאגדה, במחשבת ישראל ובפילוסופיה כללית; כל עולמה מצוי בתוככי מסורת רבנית, שהיא זרה משהו לקורא המודרני; ההיקף והעומק שלה חריגים בעושרם; נוסחה הארכאי עמום ומסורבל במיוחד, ועריכתה נעדרת ארגון הנראה לעין; היא נטועה במציאות היסטורית הרחוקה מאתנו – הרב הוא תוצר מובהק של מקומו וזמנו, אירופה וארץ ישראל שבין סוף המאה ה-19 לראשית המאה ה-20. אם לא די בכך, דברי הרב הם דברים של מיסטיקה שתכניהם מסתורין ושיטתם סמלית. גם הבנת קטעים ישירים ופשוטים לכאורה מחייבת היכרות עם אוצרות הקבלה.
התכנים והסגנון המיסטיים של דברי הרב נובעים באופן בלתי אמצעי מחוויה מיסטית אותנטית. אביו הרוחני של ג״א הינו מיסטיקון אמיתי, שהתנסה כנראה בהתגלות כמו-נבואית ויצירתו שופעת ממנה ישירות. על חוויותיו המיסטיות של הראי״ה ישנן עדויות עקיפות, ויש שהוא עצמו מרמז על כך באופן הגובל בחשיפה מפורשת המזכירה וידויים מיסטיים קלאסיים. בדברו על “הצימאון לאל חי” הוא מגלה:

“האלוהות העליונה שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקירבה, להאסף אל אורה… לפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה, מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה. השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלהים,-” (הקטיעה באמצעות הפסיק והמקף מופיעה במקור)

בתחייה הלאומית ראה הרב מימוש של הגאולה, ומשיטתו עולה כי טבעי וראוי שתבוא עימה גם תחיית הנבואה. הראי”ה, שחווה בעליל את התקיימות החזון המשיחי, חי בתחושה שהנה כל רגע עשויה הנבואה לחזור ולהבקיע. משנתו נגזרת במידה רבה מהתנסותו בקרבת האלוהים; ודווקא ככזאת נודעה לה השפעה חשובה על ג״א. התנועה כמו הופעלה בהשראת היסוד המיסטי בתורת הרב. הגוש ינק מההתגלות הראשונית של הראי”ה, והוסיף עליה מימד של חוויית קודש מיידית משלו. בתרבות ג״א בולטים סממני התנהגות והתבטאות שמתנגדיה, בעיקר חרדים, קבעו בזלזול שאופיים “מיסטי”. ברגעים נדירים של התבוננות עצמית והומור, הודו בכך גם ראשי הגוש עצמם. כמה מהמאמינים אבחנו את סגנונם הם, סגנון חוגים מרכזיים בגוש, כ”מנייריזם של מיסטיקונים”, גיחכו מעט ואישרו שיש כאן בעיקר אימוץ של דפוסי הראי”ה.

איכותה המיסטית של תורת הראי”ה היא מהגורמים לכך שלא הגיעה לידינו כמשנה סדורה ושלעתים היא נשמטת מאחיזה. כמה מתנגדים גורסים שהתכונות הללו מכסות על בלבול מחשבתי. אכן, אין הגותו של הראי״ה מופיעה כפילוסופיה או תיאולוגיה שיטתית ובהירה. אולם נדמה שבשורתה מובהקת. תחת המליצות החמקמקות, המתחים וההפכים ישנה תפישה כוללת, בעלת מבנה משלה והגיון פנימי. עולה מכאן האפשרות או הצורך בתיווך ובפרשנות; המאמינים תלויים בדמות היונקת את סמכותה הבלתי מעורערת מיכולתה או זכותה להעביר אליהם את דבר הרב. בג״א מילא תפקיד זה הרצי”ה.

לדבריו של פרופ’ גדעון ארן נוסף לעמימות ולסוד, יש בתורת הרב גם מידה יתרה של גיוון וריבוי, עד כדי כך שאין כמעט דבר שלא יימצא בתוכה, כולל כפל משמעויות וסתירות פנימיות. יש הסוברים שתורת הרב מכילה הכל, והיא אינה אלא פונקציה של מה שנוטים לראות בה, כתם רורשאך תורני המשקף את נפש המאמין בה. מכאן יכולתם של בעלי תפישות אידיאולוגיות שונות ומנוגדות למצוא לגיטימציה בתורת הראי”ה. כך קרה שהיריבות הפוליטית בין ג״א למבקריו נשאה בין השאר אופי של מחלוקת על פרשנות הראי”ה, כשכל אחד מן הצדדים שולף מאותה הבאר אסמכתא הולמת לבסס עליה את ריבו. יש גם שבעלי הריב נסמכו על אותם הציטוטים עצמם.

DSC01482 (1)

לפי גדעון ארן בתורת הראי״ה יש, קודם כל, משום תיאולוגיה של החולין. זו מהות השיטה ועיקרה החשוב לענייננו. אכן מדובר במושג פרדוקסלי למדי, המרמז על מתח פנימי שבסימנו עומדת משנת הרב כולה, וכן גם התנועה המבטאת אותה. תורת הרב היא ביטוי של אמונה דתית מופלגת, שאין להטיל ספק באותנטיות שלה ובמחויבותה למסורת, ועם זאת היא מעמידה במוקדה דווקא את החולין המודרני. זו תפישה של קודש, תפישה דתית שבדתית שאף על פי כן החולין במרכזה. מובלעת כאן דתיזציה של החולין המודרני, יהודיזציה של הציונות.

זיקתה של תורת הרב לחולין ממוקדת בזמן ובמקום מוגדרים. הניסיון התיאולוגי מתרכז בנסיבות היסטוריות ספציפיות. זו התמודדות דתית מול החולין בכלל, ומול התנועה הלאומית היהודית החדשה ומפעלה המדיני בא”י בפרט. יתכן שכל העניין בחולין לא היה מתעורר ומתפתח אלמלא הצורך להענות לאתגר הממשי והקשה שהעמידה הציונות. מכל מקום זו האחרונה ניצבת, בחילוניותה, ביסוד המערכת הדתית של הראי״ה. גם ג״א, שבא מן הדת ואליה שב, נקט בדרך של חולין, ואף חרט את שם הציונות על דגלו.

האינטרפרטציה המהפכנית של הראי”ה נשארת במסגרת הדת והיהדות; גדולה דתיותה וכן מחויבותה למסורת היהודית, והיא הולכת וגדלה למרות מעמדו המרכזי של החולין בתוכה. כמאמרו המפורש של הראי”ה: “מתוך החול יתגדל ויתעצם הקודש.” חדשנות הראי”ה לא באה אלא מתוך צורך דתי עמוק, המקושר לביטחון מלא בעיקרי היהדות. כך גם ג״א, מוצאו בדתיות אורתודוקסית ואחריתו ביתר אדיקות.
תורת הראי”ה, ממש כג״א, לא נתפשת בעיני עצמה כיוצאת מגדר האורתודוקסיה. סגולתה נבחנת ביכולת המופלאה ליצור כוחות בעלי מרץ ואומץ, שפועלים בכיוון של יציאה אל מחוץ לגדר והתפשטות על פני הכל, רק כדי לשוב מתוגברים אל תחומם. עוד נראה שגם הגוש, עם כל מהפכנותו וחרף חזותו החילונית, לאמיתו של דבר לא יצא כלל אל מחוץ לרשותה של הדת.

אמנם הראי״ה נחשב כנועז ביותר גם בחידושים ההלכתיים שהנהיג כרב בא״י, ולראיה פסיקתו הקונטרוורסלית שעקפה למעשה את מצוות שמיטת הקרקעות בשנה השביעית ואפשרה חקלאות מודרנית וכלכלה הנושאת את עצמה. אך היא הנותנת. עצם הצורך של הראי”ה לפסוק הלכה בעניין זה שעלה על הפרק, תוך התלבטות קשה, מלמד על זיקתו העמוקה לחוק היהודי המחייב. מה עוד שפסיקתו נעשתה ברוח הפרגמטית למדי, שאפיינה מאז ומתמיד את הרבנות, המצטיינת בסתגלנותה לנסיבות הזמן והמקום. עם זאת, גם המקרה המיוחד הזה נעשה, מן הסתם, בהשראת האמונה הלוהטת של הראי”ה בקרבת הגאולה. ההיתר הרבני המפורסם התבסס על שיקולים חוץ-הלכתיים, אולי מניעים ציוניים מעיקרם, אך בסופו של דבר לא בא אלא להבטיח את המשך קיום ההלכה; ליתר דיוק, למנוע מצב שבו צרכים לאומיים מודרניים יחייבו הפרת הלכה.
אצל יורשי הרב העמיק הפער בין תעוזה משיחית לשמרנות הלכתית. דווקא במקביל להתגברות אמונתם במיידיותה של הגאולה, אולי מפני כך, גברה דבקותם בהלכה. בעולמם של ראשי ג״א, האפוף ממשות משיחית, כבר לא עלה על הדעת לההין ולגעת בהלכה שנעשתה יותר ויותר קשיחה. מתוך שהתורה הרבנית חשה כמאוימת על ידי המשיחיות, היא כפתה על עצמה שיתוק שבלם כל שינוי וחידוש. תורת הראי”ה פתחה כביכול את היהדות, רק לצורך סגירתה היתרה. כך גם התברר מתוך הניסיון של ג״א להגשימה בפועל.
הראי”ה נשאר צמוד ליהדות הדתית וינק ממקורותיה הלגיטימיים בלי שיזדקק לתפישות זרות כלשהן, אף כי בוודאי היה בעל ידע כללי בתחומי מחשבה שונים, ובעיקר בפילוסופיה גרמנית של המאה ה-19, אותה תפש באורח עקיף ובלתי שיטתי אך באינטואיציה מופלאה וידע להבליע את יסודותיה בתורתו. הראי”ה נסמך במידה מוחלטת כמעט על יסודות המורשת הדתית שבהם גילה בקיאות מופלגת, וקודם כל באלו הקדומים, המקודשים והמקובלים ביותר, התנ״ך והתלמוד. כמו כן ספג השראה כללית ונטל רכיבים ממחשבת יהדות ימי הביניים, ובמיוחד מהקבלה שעקרונותיה משמשים כבסיס שיטתו.

בדת, ביהדות, תמצית הכל. זו הנקודה המרכזית בתפישת הרב. רק כך מתאפשר לתורתו להיות נועזת בחדשנותה, ובו בזמן נטולת כל שמץ של הצטדקות – והלא היא מושתתת בלעדית על העיקרים המסורתיים, וכל כולה יוקדת אמונה דתית ומלאה אדיקות יהודית על כל דקדוקיה המחייבים. גם ג״א, האפולוגטיקה ממנו והלאה. אולי אף ירשה התנועה מתורת רבה את נטייתה השתלטנית. בהמשך נראה שהתוקפנות כוונה בג״א אל החולין בלבד. בפניו אין מתנצלים ולעומתו לא מתקפלים. לא כן ביחס לדת המסורתית. ג״א, יותר מהראי”ה, היה מודע היטב לסכנת החריגה מגדרי המסורת. לפיכך הוא נזהר עד מאוד, עד שכל תנופתו המקורית הגבילה עצמה לבל תהיה עוד בגדר איום, ולבסוף נסוגה אל תחומי האורתודוקסיה הבטוחים, בלי שיוותר בה עניין אקטיווי במה שמחוץ לסייגיה. מציאות התקופה הציבה לדתיותם של היורשים מבחן אכזר מזה שעמד בזמנו בפני הוגה תורתם, וגם בגלל זאת משברם קשה יותר.

לקריאת פרק נוסף מהספר לחצו – כאן

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 2, פרקים מהספר, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.