חלק 13 מתוך פרק 3 מהספר קוקיזם של פרופסור גדעון ארן

לפניכם חלק 13 מתוך פרק 3: מאחורי התנועה – תורה ואמונה / הספר קוקיזם של גדעון ארן
משמעת הלימודים ב”מרכז” של שנות ה-60 וה-70 הייתה מרשימה, וזאת למרות שהמסגרת לא הייתה מחייבת רשמית, התוכנית הייתה בלתי מוגדרת יחסית, וכן חסרה לישיבה מסורת ארוכה של תלמוד תורה. התלמידים הקוקיסטים נדחפו הן מכח הנעה עצמית חזקה, הן מכח מנגנוני פיקוח חברתי בלתי פורמליים. לא היה עוד צורך במוסד “המשגיח”; העדרו הבולט היה מושא לגאווה קוקיסטית. המאמינים הרבו להדגיש שמיותר להרביץ בהם “מוסר”, שכן הם קנאים לאמונתם וממילא מובטח משטר התורה-ומצוות שלהם.
לפי גדעון ארן בתוכנית הלימודים בלטו השיעורים בכתבי הראי”ה. כן הודגש לימוד המקורות מהם ינק הרב, בעיקר ריה״ל (“הכוזרי”) והמהר״ל (“נצח ישראל”). אלו ואחרים, ובכלל זה גם “ספרות המוסר”, הרכיבו מה שקרוי היה בפי קוקיסטים שיעורי “אמונה”, וזאת להבדיל משיעורי ההלכה. העיסוק ב״אמונה” תפס כרבע הזמן שהקדיש תלמיד הישיבה לנושאי הלימוד התורניים. בכך התייחדה “מרכז” מהישיבות בנוסח הישן והמוכר. ההחשבה היתרה של ה”אמונה” מציינת את הקוקיזם, וגישה זו הודגשה כלפי פנים וכלפי חוץ. יש להוסיף שהיחס בין לימודי אמונה לגמרא השתנה לאורך ה”קריירה הקוקיסטית”. בשלבי הכניסה למעגלי “מרכז” תפסה האמונה את עיקר נפח הלימודים. עם ההתערות הגוברת ויצירת מחויבות ישיבתית, פחת הזמן המוקדש לספרות “מחשבה” והשתלט במקומו דיון ושינון תלמודי, אפילו על חשבון העיון בכתבי הראי”ה.
עם כינון “מרכז”, ב-1921, הועיד לה הראי”ה מעמד חריג בעולם הישיבות. ייחודה אמור היה להתבטא, קודם כל, קוריקולרית. תכנית הלימודים המקורית הייתה מהפכנית בזמנה. בנוסף ללימוד הגמרא, כמקובל, נכללו בה חמישה מקצועות עיקריים נוספים: חכמת ישראל העיונית והמחקרית (מהרמב״ם ועד לאחרונים); תנ״ך; תולדות ישראל; מדע ארץ-ישראל; סגנון עברי ספרותי. ברם, כבר מראשית הישיבה לא הובאו בה שלושת המקצועות האחרונים לידי ביטוי כלשהו, ובהמשך זנחו גם את לימודי המקרא. במידה רבה כך נשארו פני הדברים בשנות ה-70. אפילו לימודי חכמת ישראל קיבלו מקום פחות חשוב משיועד להם בתכנית המקורית.

גדעון ארן במשרד

גדעון ארן במשרד

ב”מרכז” לא ביטלו תורה. אפילו “מבצעים אמוניים” שיוחסה להם חשיבות לאומית נפגעו או התבטלו כליל מפאת הבכורה של הלימוד הישיבתי. כל רגע נוצל לתלמוד תורה. שיננו מספרי הקודש גם בתור לאוטובוס, וישנו פחות מהמינימום ההכרחי. תלמידי הישיבה נראו כנחפזים לתכלית ברורה, רציניים וטרודים, כאילו רובצת אחריות גדולה על כתפיהם. האלטרנטיבות המוכרות היחידות לתלמוד תורה הן עשייה לצורך פרנסה – רק כשאין ברירה ובמידת המינימום ההכרחי, בעיקר הוראה מסורתית – או שליחות ציבורית ועסקנות ישיבתית-תנועתית למיניה – בפרקי זמן קצובים מראש, במועדים קבועים בדרך כלל, בעיקר “בין הזמנים”.
נותר מעט זמן שהוקדש לעזרה במשק המשפחתי ולטיפול בילדים. גם בבית היו עסוקים בתורה. עצם מושג ה”פנאי” הוא זר לתלמידי הישיבה. ממילא אינם “מבלים” במובן המקובל של בני דורם ומעמדם שמחוץ לעולם הישיבות. אין הם מעבירים את זמנם במסיבות, בקריאת ספרות, בהשתלמות בנושאים חוץ-תורניים, בספורט ובמופעי בידור. לקולנוע לא הלכו, וטלוויזיה כמעט שלא נמצאה בבתי האברכים וכמובן שלא בפנימיית הישיבה. צפו בה לעיתים רחוקות ביותר, כשסוקרו חדשות מאירועים מרכזיים בעלי חשיבות ממלכתית, או כשצפוי היה דיווח בעניינים שהקוקיסטים מעורבים בהם, כמו ההתנחלות בשטחים.
לדבריו של גדעון ארן בימי המועד המסורתיים הודגשה היציאה משגרת היומיום בלבוש חגיגי, בתפילות ובטקסים. אך אפילו בימים אלו השכימו קום והקדישו מספר שעות בבוקר, ובדרך כלל גם אחר הצהריים, ללימוד תורה מרוכז. דפוסי ה”בילוי” של בני התורה באותם ימים קדושים סבבו על ציר המשפחה, ואורגנו על בסיס טקסיות דתית. אף האירועים החגיגיים המקיפים מעגלים רחבים יותר מהמשפחה, כמו בר-מצווה וחתונה, הוגבלו לחוגי הישיבה בעיקר, ועמדו על ההווי הטיפוסי לה.
מועדים חשובים אחרים בתרבות הישיבה היו החגים הלאומיים הנוהגים במדינת ישראל; בראש ובראשונה, יום העצמאות ויום ירושלים. ב”מרכז” היו לחגים דתיים למהדרין. לאחר שהופקעה משמעותם המקורית ונהפכו לימי מועד אמוניים סגוליים, ביקשו להחילם ככאלו על הציבור כולו. ב”מרכז” התאמצו לכפות על הקהל הרחב גם מועדים שבינתיים הוגבלה כל משמעותם לפריפריה קוקיסטית בלבד. כך למשל רצו לעשות את ג’ אלול, תאריך מותו של הראי”ה, ליום זכרון של “כלל ישראל”. בערב שלפני כן הודיעה הישיבה ברבים כי “הישוב הקדוש לכל זרמיו נתבע למלא את חובתו הקדושה כלפי הארי החי, אור האורות, הראי״ה, וכלפי מפעל חייו המקודש.” את שאיפת ההנחלה הזו ניסו לממש באמצעות פעולות התנועה. לדוגמא, מבצעי ג״א הוסמכו לתאריך הנ”ל, ובמסגרתם תוכנן להעלות קהל רבבות לקבר הרב בהר הזיתים.
גם ההתגייסות לעזרת “המפעלים” של “מרכז” ברחבי הארץ, ואפילו ההתארחות בשלוחות שבשטח, נהיו לדרך לגיטימית פופולרית לניצול פרקי זמן מוגבלים – אתנחתות המציעות הזדמנות לפוש מדרישות ההווי הישיבתי המסורתי, ובו בזמן גם לממש אידיאל דתי שאינו נופל בחשיבותו מלימוד תורה. זאת ועוד, נטילת חלק פעיל ב”מבצעים” האמוניים – הפגנות ועליות לקרקע – נעשתה לדפוס הבילוי הקוקיסטי בה״א הידיעה. לא במקרה הותאמו מועדי הגיחות לחופשות הלימודים, ומבנה הפעולות איפשר, אף עודד, השתתפות בהרכב משפחתי מלא.
היוזמות האקטיוויסטיות של הישיבה והגוש יצרו מודל חדש של “פנאי” לבני התורה: בילוי חינוכי לבודדים ולמשפחות, לטף, לנערים ולבוגרים, בדרך מבוקרת המאורגנת טקסית, שבה יכלו המאמינים והקאדרים הצעירים ליהנות, אף להתפרק, ועם זאת לקיים שליחות לאומית ומצווה דתית. אכן, להגשמה בנוסח פוליטי או חלוצי העניק הקוקיזם ערך של קדושה. ברם, המערכת הישיבתית – ולא בלי מתח עם המערכת התנועתית – ידעה להגביל מראש את “החופש הפעיל” הזה. חיי תלמיד חכם עדיין נחשבו לאידיאל עליון; ואילו ההתפרצות הציונית אל מחוץ לסייגי עולם התורה, לעבר ככרות הערים או גבעות יו”ש, נתפשה כחיונית ונשגבת, אך נחותה קמעא.

גדעון ארן - עטיפת קוקיזם

גדעון ארן – עטיפת קוקיזם

מאפיין אחר של ההווי התורני שציין את “מרכז” היה פשטות הליכות והסתפקות במועט, לפחות במובן החומרי. צניעות ועממיות היו ערכים קוקיסטים שבישיבה הטיפו להם. הפרישות של ראש הישיבה, וכן של משפחת סגנו, היוו מקור השראה ומודל חיקוי לאסקטיות ששלטה בהווי האמוני; מוקדה היה בישיבה, והיא גלשה משם ונפוצה בתנועה. כמה וכמה מהמאמינים, ולא במקרה מהבולטים שבהם, הקצינו והגיעו לידי סגפנות ממש. לוינגר שהתפרסם כ”דרוויש” לא היה בודד בין הקוקיסטים בעוניו, אף בהתענותו, שהעניקו לו הילת “רוחניות” שהרחיקה אותו מזיהוי עם הוויות העולם הזה.


דמויות המופת של הקוקיזם התייחדו בנזירות הכרוכה לא רק בוויתור על הנאות החיים ובצמצום כלכלי, אלא בייסור עצמי. להמחשת האסקטיזם הגובל במורטיפיקציה עצמית אפשר לציין את התחרות הסמויה שהתקיימה לשבירת שיא מספר שעות הלימוד הרצוף, ללא שינה. הפולקלור הישיבתי והתנועתי העמיד לעצמו “גיבורים” הגוזרים על עצמם עינויי נפש וגוף לשם זירוז גאולה, בדרך של התמדה בשינון תורה. מניתוח “מעשיות” אמוניות ניתן לדלות רפרטואר עשיר של טכניקות המיועדות לשכלל את יכולת לימוד כתבי הקודש: יש שהניחו קרח על ראשם שעה שאיבדו מריכוזם בשעות הקטנות של הלילה, ויש שכפו על עצמם צום חלקי או מלא כדי להישאר ערים גם בבוקר שלמחרת. אחרים הטיחו מרפקם בקיר בעוצמה רבה, או מעכו בכוח את אצבעות רגלם בעקב הרגל האחרת – הכאבים הבטיחו דריכות ההולמת לימוד תורה.
ההצטמצמות המגעת אל סף דלות נחשבה ראויה לתלמידי חכמים. זוהי מידתם של צדיקים; הקוקיזם ידע דוגמאות מפליגות בעניין זה, עד כדי מרטיריות מסוימת, תכונתם של “חסידים” ו”קדושים”. ב”מרכז” הייתה לפרישות גם ביטויים ארגוניים. קצבאות האברכים, למשל, היו נמוכות מהמקובל בישיבות אחרות. התלמידים מצדם נמנעו מלהתלונן בנושא הכספי. לבושה נחשבה הפנייה להעלאת שכר, או בקשה מיוחדת לסיפוק צורך כלכלי. אחדים מבני “מרכז” ויתרו מתוך אידיאל על תגמוליהם בכלל. התגאו שתורתם אינה משמשת “קרדום לחפור בה”, והפגינו בוז לתמיכה אותה זיהו עם עקרון ה”חלוקה” המציין את ה”כולל” מהסוג הישן.
רמת החיים של משפחות בני התורה ב”מרכז” הייתה נמוכה מהממוצע הארצי, כפי שנמדד בהכנסה לנפש, או ברמת הדיור. תנאי מגוריהם של אברכי “מרכז” היו צנועים עד דלים. על פי רוב עמדו לרשותם דירות שיכון קטנות, שצפיפותן בלטה בשל ריבוי הילדים, והן נעדרו כל סממן של ראווה או מותרות. מההבדלים המעטים והקטנים שהתקיימו בין האברכים ראויים לציון שניים: האחד, שרמת המחייה של הר”מ בישיבה הייתה נמוכה מזו של תלמידו האברך מהשורה; והאחר, שאלו מבני הישיבה שמשפחותיהם נהנו מרווחה חומרית, נטו ברוב המקרים להסתייג מהדפוס הקוקיסטי, על מאפייניו החסידיים והתנועתיים. בד בבד עם התברגנותם, פנו מ”אמוניות” לחרדיות מסוימת.
גדעון ארן מציג את ערך הפשטות הפגינו בני “מרכז” גם בהופעה חיצונית. גם כאן הייתה אחדות צורה וסגנון מובהק. כתלמידי הישיבות הליטאיות או החסידיות היו למרכזניקים כעין מדים, באמצעותם התאמצו להתבדל מאברכי עולם התורה המסורתי. בהופעתם ביקשו בני התורה הקוקיסטים להדגיש צניעות ועממיות, ובמיוחד “ארצישראליות”, בנוסח החלוציות מהסוג הישן והנערץ. הם לא עטו מעיל או מקטורן ולא חבשו מגבעת כדרך ה”שחורים”, אלא לבשו חולצה ומכנסיים רגילים. בימי השבוע נראה גיוון בצבעי התלבושת, ואילו בשבת הייתה חולצת החג הלבנה חוק וסימן מזהה. בקיץ נעלו סנדלים תנ״כיים ובחורף התכסו ב״דובוני” חאקי. לעתים קרובות ניתן היה לאתר בהופעתם רישול מכוון, ברוח תנועות הנוער של פעם, על גווני החברמניות והצבאיות שלהן.
בשנים האחרונות גברה הנטייה לאחידות ובעיקר להתייחדות ההופעה של בני “מרכז” ושל אלה המצויים במעגל השראתם. נוצרה “הופעה קוקניקית” סגולית. זו הייתה שונה מהסגנון החרדי הנפוץ, אבל בינתיים גם נבדלה מהסגנון האופייני לציבור הישראלי שפעם ביקשו להדמות אליו. באופן שהיה בו משום קריאת תגר על סביבתם הדתית והחילונית כאחת, התארכו הזקנים, הציציות הוצגו לראווה במלואן והכיפות התבלטו בגודלן ובבוהקן. תוך כדי התגבשות סגנון זה, החלו לבצבץ מתוכו גילויים של חזרה למסורת. מיום ליום התרבו כיפות הבד השחורות, ואף נראו פה ושם מקטורנים ומגבעות. ביטויים אלה של “השחרה” ציינו בעיקר את בכירי הישיבה, בוגריה ומוריה, ובהם רבים מהמנהיגים ה”אמוניים”, כמו הר’ פילבר למשל. גם לוינגר היה מודע לכך שהופעתו לא יישרה קו עם “אופנת הכיפה הסרוגה”. הוא הקפיד על סממני לבוש מסורתי – כיפה שחורה גדולה, ז’קט ולעתים מגבעת ולעולם לא סנדלים – וציין שכך ראוי שייראה רב בישראל, כפי שהיה מימים וצריך שיהיה מופת גם להבא.
את ההווי התורני של “מרכז” יש לראות על הרקע המנוגד יותר ויותר של התרבות הישראלית הכללית ממנה באו בני התורה. מוצא רוב תלמידי הישיבה היה מסביבה חברתית העומדת בסימן ערכים ממלכתיים ובורגניים פחות או יותר, אם גם דתיים. התשתית הקוקיסטית גוייסה בדרך כלל ממשפחות וממוסדות חינוך שהצטיינו במתינותם מהבחינה הדתית והלאומית כאחת. רוב המרכזניקים צמחו בקרקע המזרחי והפועל המזרחי של שנות ה-50 וה-60. לא היו ביניהם חרדים לשעבר, ובעלי התשובה והגרים היו מיעוט מבוטל. כמו כן רק בודדים מבינם, אף כי חשובים בהשפעתם, באו מרקע ימני-אקטיוויסטי ו”גאולי”, בנוסח לח”י ו”מלכות ישראל” למשל. נמצא שבין האברכים הרבה למעלה מהמחצית הם בוגרי ישי״ת ו/או הסדר, ובוגרי תנועת הנוער של בני עקיבא והצופים. כ-85% מהאברכים באו ממעמדות הביניים ומהעדה האשכנזית.
בצבא, בעבודה, ברחוב ואף בפעילותם הציבורית המשיכו בני התורה מ״מרכז” להתחכך בסביבתם הישראלית, על ערכיה החילוניים והמודרניים. עם זאת, הם הלכו והתבדלו ממנה, מתכנסים ומתייחדים, ובו בזמן גם קרבו לעולם החרדי ואמצו חלק מאורחות חייו. בינתיים התפשטה תרבות “מרכז”, המציינת את הגרעין הקוקיסטי, בפריפריה התנועתית ונעשתה גם נחלת חוגים חוץ-ישיבתיים. אף שמדובר פה בהווי תורני מעיקרו, הוא נהפך שליט גם בהקשר הפוליטי-מבצעי. סגנון הדיבור והלבוש, ושאר נורמות התנהגות של ישיבה, החלו קונים אחיזה בכל גוש המאמינים.

פרופ' גדעון ארן

פרופ’ גדעון ארן

לתפוצת הסגנון התורני והשתלטותו במרחב התנועתי נמצאה הדגמה במקרה של האשה הקוקיסטית. הקוקיזם הצמיח דמות “אדם חדש”; בתוך כך התפתח גם מודל מהפכני של משפחה אמונית, ילד אמוני ואשה אמונית, וכל אלה עוצבו לפי המקור הטיפוסי ל”מרכז” בירושלים. רעיית הרב והאברך מ”מרכז” הייתה המודל האידיאלי לאשת המתנחל והפעיל בג״א. ה”חסידה” מהישיבה הייתה מופת לכלל הנשים שבספירת ההשראה האמונית: כמחצית ממניין המאמינים, שאין לזלזל בהן גם מבחינת עוצמת מחויבותן הערכית-רעיונית וגם מבחינת מעמדן והשפעתן.
נשות המעגלים האמוניים הרחבים שאפו להידמות ל”אשה האידיאלית” מהחוג המצומצם של חסידי “מרכז”. גרעין רעיות הרבנים והאברכים היה מובהק ומגובש. החסידות קיימו קשר אמיץ עם בעליהן, שמשמעותו חרגה מהעניין האינטימי והמשקי גרידא, והוא התבטא בתפישה הדתית ובפעלתנות המבצעית גם יחד. היו להן גם קשרים הדוקים בינן לבין עצמן, וכן קשר ישיר משלהן עם המוקדים המוסדיים של עולם הישיבה.
על נשות בני התורה הוטל עומס רב. היה עליהן לשמש עקרות בית ואמהות בתנאים קשים של דחק, העדר עזרה וריבוי ילדים. בחוגי “מרכז” מילאו את מצוות פרו ורבו מתוך תחושת שליחות מיוחדת. רבות מהנשים גם השתתפו בעול פרנסת המשפחה. עם כל זאת התעקשו נשות “מרכז” למצוא מימוש גם מחוץ למסגרת הבית. הן עשו זאת באמצעות רכישת השכלה, על פי רוב אמונית, ובאמצעות עבודה ציבורית, במיוחד בשטח הטיפול וההוראה וכן בעסקנות. ככלל היו נשות “מרכז” משכילות, מעורות בסביבתן ומיטיבות להתבטא, יוזמות נמרצות הבוטחות בדרכן ובעצמן.
בצד הערצתן הגלויה והתמסרותן לבעליהן, נהנו קוקיסטיות רבות מריבונות מה ועניין משלהן, ולא מעטות מהן הצטיינו בזכות עצמן. כמה מהן אף הובילו את בני זוגן והנהיגו את המחנה כולו, והיו בהן כאלה שאף ייצגו את הישיבה והתנועה כלפי חוץ. אז הן התגלו לעתים קרובות כקנאיות ל”אמונה” יותר מבעליהן. הדבר התבטא בלהט הטפותיהן והשתמע מהקורבן הגדול שנדרש מהן בדרך להגשמה. החסידות הקצינו בהשלכות הפוליטיות של התפישה ה”אמונית”, ובה במידה הן התחייבו בהשתמעויותיה התורניות.
נשות האברכים והרבנים היו דתיות מאוד. את אדיקותן הן ביטאו בהתנהגות ובהופעה. במלבושן הן חשפו יותר מבעליהן את תהליך ההקצנה הדתית שאפיין את “מרכז” בשנים האחרונות. להבדיל מנשות אברכים חרדיים, ש”פיצו” על מגבלות הצניעות הכפויה בגנדור של פאות נכריות ואיפור כבד, שמרו נשות הקוקיסטים על חזות פשוטה וענווה. הן לא נחשפו וכמעט שלא התקשטו, ומעולם לא לבשו מכנסיים. את ראשן כיסו בשביס או בכובע, כשיותר ויותר מביניהן הסתירות לגמרי אף את קווצות שערן, את ה”פוני” או ה”זנב”, השארית שנותרה לנשות המחנה הדתי-לאומי להציגה.
עם העלייה באמוניות של נשות “מרכז”, על היבטי החרדיות מכאן והאקטיוויזם מכאן, גברה גם חסידותן. התגלו אצלן מרבית סממני החסידות שאפיינו את בעליהן, ובכלל זה הפולחן שהתמקד בדמות ראש הישיבה. גם לנשים חלק באדמו״ריזציה. התייחסותן לרצי”ה לא תווכה רק באמצעות הגברים אלא הייתה גם ישירה ופעילה. הן היו מאזינות קבועות לשיחותיו הפתוחות של הרב, באו בתדירות לשיעוריו המיוחדים, וכן אף התייחדו עמו לשם ייעוץ וחיזוק. הרצי”ה מצידו הקדיש תשומת לב רבה לנשים ולעניינן במסגרת הקוקיסטית. קרבתה של אשה לראש הישיבה, כפי שהתבטא בין השאר בהשתתפותה בשיעורי הרב ב”אמונה”, העידה על מעלתו הדתית של בעלה ותרמה למעמדו בחצר החסידית של “מרכז”.
לפי גדעון ארן מופת הזיווג האמוני מתאפיין בקרבה יתרה ובשותפות כמעט מלאה בין המאמין למאמינה, דבר הראוי לציון מיוחד בהקשר עולם התורה. האידיאל הקוקיסטי אינו שוויון, כי אם הרמוניה פעילה בין בני הזוג, וזאת לא רק ברשות הפרטית אלא גם האמונית. קודם כל מודגשת ההלימה ה”רוחנית”. עליה מתבססת הדדיות רגשית ושותפות בחוויות. באופן מפתיע משהו, זוכה במסגרת הקוקיסטית האינטימיות בין בעל ואשה להכרה, אף לשבח. זו התשתית לחזית משפחתית הניכרת גם מחוץ לבית, בתחומי התנועה והישיבה.
ל”שידוך הקוקיסטי” היו ביטויים הן במחויבות האידיאולוגית והפעלתנות הפוליטית, הן באורח חיי תורה ומצוות. הנשים נטלו חלק פעיל במבצעים האמוניים לצד בעליהן או לבדן; כמו כן התמידו הנשים והעמיקו בלימוד תורה ואמונה. יש שלמדו באופן פרטי, ביוזמתן, ויש שלמדו במסגרות כלליות מוסדיות. חלק משעוריהן נספח לשעורי הגברים, וחלק אחר יועד להן בלבד. ראש הישיבה עצמו נתן שיעורים מיוחדים לנשים, כך גם רבנים בכירים ב”מרכז”, וכן הרבנית חנה טאו. במוצ״ש השתתפו נשים ב”שיחה” של הרצי”ה בפני חסידיו בביתו, ואחר כך עוד עיינו בני הזוג יחדיו בשיעורם.
אברכי “מרכז” הקדישו כמה ערבים בשבוע ללימוד תורני עם נשותיהם. גם כך קוימה הקרבה והשותפות של הצמדים הקוקיסטים. את ההרמוניה המשפחתית-רוחנית הנדונה דאגו לבצר כל הזמן, אך גם אם אינה מובטחת מלכתחילה הרי שטובים סיכוייה, בין השאר משום שהרקע החברתי־תרבותי של בני הזוג היה זהה פחות או יותר. כשביקש לו תלמיד בישיבה אשה להינשא לה, הרי שבירר ראשית לכל את האפשרות שימצא עמה שפה משותפת בעניינים ה”רוחניים”. ב״מרכז” וגם בג״א היה זה תנאי לשידוך.
החשבת הקרבה והשותפות בין המינים אין פירושה טשטוש ההבחנה ביניהם. הקוקיזם לא הסיר מחיצות בין זכרים לנקבות – צעירים ובוגרים, רווקים ונשואים – ונמנע מלהעמידם במישור אחד. ב״מרכז”, ובקוקיזם בכלל, התגלה מתח בין הנטייה ה”חסידית” לתיסוף במעמד האשה, לבין הנטייה החרדית שמחמירה בהפרדת המינים ובהדגשת מקומה המוגדר, אם לא הנחות, של האשה. ראו למשל עד כמה חיוני היה תפקידן של נשים בהתנחלויות, ובעיקר את מקומן הבולט כשליחות העניין האמוני. דווקא הן היו האחראיות על יחסי הציבור של הגוש, קיימו קשר עם העיתונות ועם חלק מהעסקנים, ביטאו בלהט את עיקרי התפישה הדתית והמדינית והוצגו בעצמן כסמל למפעל כולו. דניאלה וייס, כדוברת גרעין אלון מורה ובהמשך כיו”ר גוש אמונים, היא דוגמא מתבקשת. ואולם בצד זאת לא התכחשו לעקרון הפרדת המינים, שבלט במיוחד בארועים חגיגיים, כשהנשים התגודדו בתוך עצמן, הרחק מחברת הגברים, ואיש לא העלה על הדעת שיתפללו, ירקדו או ישירו בצוותא.
דוגמאות נוספות להפרדה לא חסרו. בתחום חינוך הילדים הקפידה הישיבה על מסלול נפרד לבנים ולבנות; בתחום ההופעה החיצונית הטילה הישיבה מגבלות על לבוש הנשים. למותר לציין ששמרו על הפרדה גם בהרצאות ובשיעורים. לשיחות הרצי”ה האזינו הנשים מחדר המדרגות ומדירת השכנים, באמצעות אינטרקום. ההבדלה ניכרה גם בתכני הלימוד התורני. בישיבה ובסביבתה למדו הבנות תנ״ך – “המפתח את הצד המוסרי-אמוני” – ואילו הבנים למדו משנה – “שמפתחת את הצד החקרני-הלכתי.” סולם הבכורה ברור לחלוטין, ועשוי בנוסח האורתודוקסי הישן.
מעמד הבנות והתחברותן לבנים היווה סלע מריבה בין הישיבה לתנועה. ליתר דיוק, המתח שבין “מרכז” לג״א לבש לא פעם צורת עימות על שאלת המינים. ישובי יו״ש הסתכסכו בתוכם על רקע תביעות בני התורה להחמיר בסטנדרטים של צניעות הנשים. בהפגנות ועצרות למען שלמות הארץ כפו בני התורה סייגים על השתלבות הבנות, באופן שפגע בעליל במטרות המדיניות-תעמולתיות שיועדו למפעלים ההמוניים. המבצעים האמוניים הביאו את המתיחות ביחסים בין המינים לשיא, ואולם בו בזמן נוצרה במסגרת הזמן והמקום הזדמנות חריגה לפריקת אותה מתיחות. מכאן עוד מפתח להצלחת האקטיוויזם האמוני.

גדעון ארן

גדעון ארן

לדעתו של גדעון ארן ראשי ג״א המפורסמים, אבירי ההתנחלויות וההפגנות, אימצו להם כמושא להזדהותם דמות של תלמיד חכם כלשהו מ״מרכז”; פעילי התנועה טענו שהם מבקשים להידמות לאחד המתמידים הצנועים שמסורים לתורה לבדה בין ארבעת כתלי הישיבה. בהתאמה לקחה לה גם דניאלה וייס, עתירת הפעלים והתהילה, את דמותה של טאו, אשת סגן ראש הישיבה, כמופת. האידיאל הנשי האמוני ככלל עוצב בתבנית רעייתו של צבי טאו. רבים מבני התורה חיפשו להם, במפורש, כלה בדמותה של הרבנית טאו, וזו הייתה משאת נפשן גם של הכלות.
חנה טאו היא סמל קוקיסטי שמשמעותו גולשת מעבר לתפקידה הנשי; היא הייתה גם מנהיגה כריזמטית בישיבה ובמעגלי השפעתה, כפי שהתגלה בעבודתה החינוכית ואפילו בפעילותה ההרואית בתחום ישוב א”י השלמה. טאו ניצלה סמכותה להגברת ההערצה והערגה שהופנו לרבנים לבית קוק, אך גם היא עצמה זכתה ליחס מיוחד מצד המאמינים, בעיקר המאמינות: קשר רגשי שקיבל משמעות רוחנית. טאו הייתה לציר ל”מערכת חסידית” עצמאית. אין ספק, חלק מהכריזמה שלה היא חבה לרצי”ה, שסגידתה לו הייתה למשל ולשנינה; והיא נהנתה גם ממעמדו של בעלה, אותו שירתה בנאמנות מופגנת ויצרה בכך מודל של זוגיות. אבל לרבנית הייתה אישיות יוצאת דופן ודרך משלה. ישנם קוקיסטים שהעזו וגרסו שהיא עלתה על בעלה.
תרבות “מרכז” וג״א קשרה לראשה של טאו כתרים. בעיקר שיבחו את תמימות אמונתה המיתרגמת לעוצמה שמסוגלת להבקיע כל מכשול בדרך למימוש הדתי. בין החסידים התפרסמה כ”צדיקה”. היא השאירה רושם עז גם על חילונים מאוהדי התנועה שהתקרבו להווי הישיבה, ובהם קציני צה״ל ומתיישבי רמת הגולן. אף הם נתפסו לאפקט הפלאי האופף את דמותה ותרמו להילת קדושתה. כך היה במיוחד מאז נטשה למשך יותר משנה את מסגרת הישיבה ואת משפחתה, ניתקה ממעגל חובותיה וזכויותיה ועלתה לרמה בעיצומה של מערכה צבאית ומדינית, בתנאים חלוציים קשים, לעמוד בראש החץ של מסע כיבוש א”י השלמה, בהתגייסה לעזרת האחזות קשת.
באפופיאה של ההתנחלות האמונית מוקדש מקום חשוב לאשה השברירית, החגורה אקדח, העמלה בשטיפת ערמות כלים במטבח המשותף, מרביצה תורה בשיעורים ובהרצאות ומבלה שעות בייעוץ-חיזוק “פסיכולוגי-אמוני”. אפילו לגברים, מנהיגי המתנחלים, הטיפה מוסר כשנדמה היה שהם מתערערים בביטחונם כי ניתן להכניע את הסורים ואת האמריקאים ואת הממשל הישראלי בכוח האמונה. בהתנדבותה לכל משימה בלי לבחול באף מלאכה, נתנה טאו דוגמה אישית סוחפת. כמו כן מילאה תפקיד של מוכיח בשער ורועה רוחני. היא הייתה לנושאת הדגל המשיחי. בהגשימה את יעודה הלאומי והדתי בגולן, אמרו עליה שהיא “נושאת ישוב שלם על כתפיה העדינות.” היא מצדה קבעה: “אנו הננו שלוחי הציבור האמיתיים, המגלים ומוציאים לפועל את רצונו הפנימי העמוק של ישראל. הננו משפיעים גם להוציא לפועל את הישועה…”
עם שובה לירושלים נוסף עוד רובד לסמכותה הכריזמטית. הדבר ניכר בפעילותה כמורת “אמונה” לנשות האברכים, וכמדריכה בנושאי חינוך הילדים הקוקיסטים ובעניינים פרטיים של משפחות בני התורה, כמו שידוכים וניהול הבית. לשיא תהילתה הגיעה עם השתתפותה ב”שיחות” הרצי”ה המיועדות לחסידים.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 3, פרקים מהספר, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.