הגעתם לקריאת הפרק 4 (חלק מס' 3) מתוך הספר "קוקיזם" של פרופסור גדעון ארן – שם הפרק הוא: "קשיים במחקר הקוקיזם".
אין הקוקיזם משנה סדורה, סגורה וגמורה במלוא מובן המלה. יש קושי בהכללה על מאפייניו ובהגדרה מדויקת של גבולותיו. בקוקיזם פנימה נמצא גוונים ובני גוונים, וכן פערים וסתירות. יש אפילו שהשונות והמתחים שבין היסודות הדרים בכפיפה אחת התמסדו והתגלעו, וכך נתוודע בתוך הקוקיזם לאסכולות מובהקות המנהלות עימותים של ממש.
לפי מיטב המסורת המ"מ, יש בכוח הקוקיזם להכיל בקרבו ערבוביה רעיונית ומתיחות ערכית. אדרבה, הדיסוננס הוא באופיו של הקוקיזם, וכל חוקיותו עומדת על הפרדוקס. מטבעו ה"קבלי", הקוקיזם גם ערטילאי ומעורפל משהו, אף על פי שאינו חסר מספר עקרונות בהירים המאורגנים בסדר שיטתי וניסוחם יכול להיות רהוט ונחרץ. על הכלליות, העמימות והניגודים הפנימיים מוסיף ה"קבליזם" הזה גם מסך של סוד ומסתורין.
שברי הדברים והרמזים המעידים על הקוקיזם שואבים ביסודם מחוויה רוחנית מסעירה, מזעזוע דתי המציף את המאמינים בשפע עד שהם מתקשים לעכלו ולהכילו, לא כל שכן למוסרו. הכיסוי והערבול אינם רק תוצאה של מגבלות היכולת לבטא את הדברים, אלא גם של רתיעה מלגלותם. במסורת ישראל הצטנעו בעלי הקבלה, וקבלתם הוסתרה הן באמצעות הרז, הן על ידי גניזה או לפחות הגבלת תפוצה. הסיוג חל בעיקר על החוויה האמונית הקיצונית, והתייחס בפחות חומרה לניסוח הדוקטרינרי, האובייקטיווי כביכול, המציג את המציאות העליונה והתחתונה כפי שנודעה והתבררה מתוך אותה התנסות חריגה. ברוח זו נמצא גם בקוקיזם חשיפה יחסית של תפישת העולם והסוואת-מה של מקורותיה ההתגלותיים.
במקביל ניכר גם המאמץ הסותר, השואף לחשוף את הקוקיזם ולהפיצו. זו המגמה המפורשת של גילוי הרזים, שמבדילה את הקוקיזם ממורשת הסוד היהודית הקלאסית והופכה אותו, למרות איכות המסתורין שבו, לנחלת רבים ומפורסם בין ההמונים. דווקא את גרעינו ה"פנימי" של הקוקיזם מציגים לעין כל בכוונה מודגשת, מפגינים אותו בגאווה תוך תחושת שליחות. בין נטיית ההעלמה לנטיית הראווה, מוצא עצמו הקוקיזם מעביר מסר דו-משמעי. למעשה נקלע כאן לדילמה המזכירה אותה דו-ערכיות שציינה את המורשת הקבלית הישנה, שעשתה הכול כדי לשמור על מידת המסתורין, אך בו בזמן ידעה גם שעתידה ומימוש שליחותה מצריכים את הנחלתה. בסופו של דבר הקוקיסטים, כקודמיהם המקובלים, כיסו טפח וגילו טפחיים, גם אם במעומעם ובעקיפין, ברמיזה בלבד.
יש כאן מהפרובלמטיקה האופיינית להרבה תרבויות אזוטריות, שבחשבון אחרון יש להן עניין, מפורש או כמוס, להפיץ בשורתן, להשליט עצמן על רוב הציבור ולהיות לתרבות המרכזית. הנבחרים המעטים שזכו ל"הארה" מעוניינים לקיים את סוד עליונותם הבלעדית, אך בו בזמן הם נשלחים מכוחו של אותו סוד "להאיר" את סביבתם והעולם כולו. הקוקיסטים מיטלטלים בין שני כוחות משיכה אלו, ממש כראשוני הנוצרים או מייסדי הרפורמציה. ההיסטוריה רצופה שינויים חברתיים מופלגים כתוצאה מתמורות בתרבות המונים שזרען נעוץ בחידוש אזוטרי — מעין קוקיזם — שפותח והופץ על ידי קבוצות מתווכות, מיני כתות או תנועות, מסוג ג״א.
קשה הגישה ללב השיטה הקוקיסטית לא רק בגלל טיבה ה"טמיר ונעלם", אלא גם מחמת עניינים פרוזאיים יותר, הנוגעים ליחסי ציבור ולפוליטיקה. בין השאר ניכרת אצל הקוקיסטים מגמה של טשטוש והעלמת אמיתות תורתם, מתוך מניע אפולוגטי או שיקול אסטרטגי. יש וכיסוי העיקרים התיאולוגיים שבבסיס הקוקיזם מגיע לכדי מאמץ מאורגן, ששיאו בהפרדה בין שתי גזרות ופיתוח אידיאולוגיות או שפות שונות, בהתאם. המאמינים מבחינים בין מה שהם חושבים לעצמם ואומרים בחוגים סגורים, לבין מה שראוי להיות מוצג בחזית ההסברה. בין האמיתות לצורכי פנים לאלו שלצורכי חוץ ישנו פער בולט, אף כי קוקיסטים טורחים להדגיש שאין כאן סתירה מהותית. אדרבא, ינסו להוכיח כי אלו הם שני היבטיה, רמותיה או שלביה של אמת אחת. אפילו בקרב פעילי ג״א לא תמיד היו הדברים מבוטאים במפורש ובמלוא מסקניותם. רק במעגלים הפנימיים של הנהגת התנועה נמצאה התורה המקורית, קוקיזם בנוסחו הטהור והשלם.
לעתים מודים בפומבי בחלוקה שבין קוקיזם לצריכה עצמית לבין קוקיזם מעובד לתכלית דידקטית או טקטית. כשקוקיסטים מושבעים, ובכללם רבנים, נדרשים לפרוש את אמונתם, הם מתאימים את שפתם אל הקהל שמבקשים לשכנעו. המאמינים מסוגלים להעלות את עיקרי התיאולוגיה שלהם בלי להזדקק לביטויי דת מסורתית כלשהם. בזאת אינם תופשים עצמם כסותרים ומבזים את תורתם, אלא דווקא כמסורים לה ביותר. יותר משיש כאן יחס ציני ומזלזל כלפי הקהל הרחב, לפנינו גילוי כן של ההנחה ש"הדור עוד לא כשר" להבין את הדברים לאשורם, בכל עומק והיקף דתיותם. קוקיסטים כנים מוסיפים בעניין זה אוסף נימוקים צפויים, כגון: "הצנעת היסוד התורתי תתרום להגברת המשותף ולאחדות הכוחות;" ובהמשך, "מתוך שלא לשמה יבואו לשמה." חוששים שחשיפת מהותו האמונית של הקוקיזם תידחה על ידי בעלי דעות קדומות נגד הדת; ואילו הודות לשידור מסר רב־משמעי והטעמת מגוון היבטים ורמות, ובעיקר הבלטת הצד הלאומי־מדיני, יימשכו לתורה רבים, איש איש לפי טעמו ומאווייו. בין הקוקיסטים מרבים להתווכח אודות המידה והדרך בה צריך או כדאי לפרוש בפני הקהל הרחב את הקוקיזם. זו פלוגתא נמשכת, העולה לעתים מזומנות לסדר היום ומסעירה אה הרוחות במחנה. היא מתקשרת לשאלה הנצחית של ג״א: האם להציג עצמו כתנועה שמקורה ויעדה הם דתיים, או אך כתנועה לאומית-מדינית לכל דבר. במחלוקות אלו גובר בדרך כלל קולם של הגורסים ש"אין להירתע בשום פנים ואופן מלומר דברים שהם לאמיתה של תורה." אין לך פולמוס מעין זה שבמסגרתו לא ינופפו באמרתו המפורסמת של הראי״ה: "האמת איננה פחדנית ואיננה ביישנית, ואסור שתסתתר." עם זאת, בין הקיצונים הקובעים שצריך להודות, אף להתפאר ש״אכן (הם) משיחיסטים" וכו’, מקובלת הסברה שדווקא בהבלטת הצד הממלכתי-ישראלי של האמונה והתנועה, מתמצה יהדות שלמה ודתיות עילאית.
התורה הקוקיסטית מלאת חיים וממילא איננה בגדר דוגמה קפואה שניתן לשרטט תוויה בקלות. מאחורי מגוון העיקרים התורתיים עומדים אנשים, חוגים ומחנות מאמינים. אפילו בתוך הגרעין הקשה הקוקיסטי, המצטיין בליכודו ובמחויבותו, יש הדגשים שונים המתנקזים לפעמים לזרמים מתחרים. גם אם המאמינים דבקים ביסודות אותה אמונה, הם בעלי נטיות שונות ונתונים להשפעות שונות. נמצא הבדלי ניואנסים בין קוקיסטים מובהקים על רקע היותם בוגרי ישיבות שונות, תושבי התנחלויות שונות, מקורבים לרבנים כריזמטיים שונים או ניחנים בתכונות אישיות שונות. התעוזה המשיחית, לדוגמה, קיצונית בקרב מתנחלי אלון מורה, בוגרי ישיבת קרית ארבע או בני משפחות ותיקי המחתרות יותר מאשר בקרב חברים אחרים בגוש המאמינים.
מערכת האמונה התוססת הזו לא זכתה עדיין לקודיפיקציה סופית ומחייבת. יש אמנם בסיס – כתבי הראי"ה והרצי"ה – אך בינתיים הוא חלקי, וכבר נתון לפירושים ולמחלוקות. ביטוי למצבה של התורה הקוקיסטית, המבליט את חיוניותה וכן את הקושי בהגדרתה המוחלטת, מצוי בעובדה שמכשיר הביטוי והפיתוח העיקרי של הקוקיזם הינו מעין "דרשה". הדרשנות הקוקיסטית, במקביל ובקשר הדוק עם הפעלתנות הקוקיסטית בתחום המדיני והמבצעי, עשתה את התיאולוגיה המ"מ מסודם של בעלי מדרגה מעטים ומתייחדים למצרך פופולרי, לעתים וולגרי. מאז נהיה גם אפקטיווי יותר.