“מרכז ופריפריה אימפריאליים” – חלק 12 מתוך פרק 3 / גדעון ארן

לפניכם חלק 12 מתוך פרק 3 מהספר “קוקיזם” של פרופ’ גדעון ארן – “מרכז ופריפריה אימפריאליים”
הרב וחסידיו השתמשו במושג “אימפריה” לתיאור הישיבה, משום שהלם לדעתם את עוצמתה ותפארתה. המאמינים התגאו בכך שהשפעת “מרכז” ניכרת במגוון רחב של נושאים ותחומי חיים, ושחדירתה מגעת כמעט לכל מקום בארץ. לשאיפה הקוקיסטית להתפשטות רוחנית הייתה מקבילה ברמה המוסדית; לפריצה הדתית היה גם ביטוי טריטוריאלי. בישראל לא מעט מגזרים או מבנים חברתיים להם זיקה רגשית ורעיונית ל”מרכז”, אם לא זיקה ישירה. כפי שמבדילים בין ה”רוח” של הישיבה להיבט הארגוני שלה, אפשר להבחין במעגלי ההשפעה הרחבים של “מרכז” בשונה מהמסגרת המצומצמת של מוסדותיה.

“מרכז” הייתה גרעין לפריפריה משלה. במקביל לתנועה הייתה לישיבה ספירת השראה ייחודית, מה עוד שלרשותה היו גם סוכנים משלה. הן לגבי הבשורה הן לגבי מפיציה, קשה להפריד בין “מרכז” לג״א; עם זאת היה לישיבה מסר מובהק ובלעדי, אותו העבירו נציגיה הנאמנים. מנחילי התכנים הישיבתיים הקוקיסטיים היו ראשי הישיבות והרמי”ם בישיבות התיכוניות וב”הסדר”; הרבנים בשכונות, בעיירות, בכפרים ובהתנחלויות; ואפילו מדריכים “קומונארים” בתנועת הנוער.

DSC01470

נקל להבחין במעגל פנימי, מגובש ומוגדר, של המוסדות התורניים שהיו צמודים לישיבה. הם נכללו אורגנית ב”מרכז”, והיו קשורים אינטימית עם הרצי”ה. היה להם במשותף שם חיבה פנימי שטבע הרב ושעליו חזרו בני הישיבה בהנאה בפורומים פנימיים – “צרור המר”, מושג המשתעשע בהסמכת ראשי התיבות של “מרכז הרב” אל המקור משיר השירים (א’, י״ג) שהוראתו זר של פריחה.

גופים אלה היו בדרך כלל פרי יוזמתם של תלמידי הישיבה; הרב פרש עליהם חסותו בדיעבד. “מרכז” השתדלה במיוחד בטיפוח “צרור המר”, ולא רק מפני שבאמצעותו הגדילה את תחום “הארתה” בעולם; במוסדות הלווייניים לישיבה נמצא פתרון מה לשאלת התעסוקה של בוגריה. “צרור המר” היווה מעין דרך ביניים המאפשרת למרכזניקים לצאת מהישיבה ובו בזמן להישאר במסגרתה. כך יכלו לממש את שני היעודים הסותרים משהו: תלמוד תורה מחד גיסא, והפצת התורה הכרוכה בפעלתנות מאידך גיסא.

“צרור המר” היה נגזרת מוסדית של המתח הקוקיסטי שבין מגמת ההתכנסות הישיבתית למגמת ההתפשטות התנועתית. למתיחות זו היו ביטויים ארגוניים שונים. המגמה הצנטריפוגלית הטבעית התחזקה עם הפריחה הקוקיסטית, אך נבלמה על ידי המגמה הצנטריפטלית שנאחזה בסיסמא “‘מרכז’ יש רק אחת.” בעוד הרצי”ה וחסידיו מעודדים פתיחה והתרחבות, הם גם התקפדו.
הדילמה הפנימית הזאת, שאפיינה את הישיבה ורבים מתלמידיה, החמירה משהתגבשה אופוזיציה של ממש למגמת הגידול, הגיוון והחידוש. חלק מבני התורה הסתייגו מכינון “שלוחות” למיניהן. “למרכז’ אין סניפים,” קבלו. לא היו מוכנים להעלות על הדעת אפשרות של “חיקוי או תחליף” לישיבה.

 

הריכוז וההסתגרות של “מרכז” הגיעו עד לסף גטואיזציה שעוררה אסוציאציה חרדית. ל”אימפריה” המניפה את דגל “כלל-ישראל” היה מוקד ברור, שהגדרתו בין השאר מרחבית, ובמסגרתו היו חיים כמעט אוטונומיים המבוססים על דמיון ושותפות בין המאמינים מכאן, ועל התגודדותם והתבודדותם מכאן.

בקטע מוגבל של כמה רחובות בשכונת קריית משה מוקמו: הישיבה וה”כולל”, “הישיבה לצעירים”, ה”חדר”, “נועם”, הפנימיה של התלמידים ומוסדות נלווים כ”מכון מאיר”. כמו כן התגוררו באזור רוב משפחות האברכים של הישיבה, מוריה ובוגריה. אזור זה שרה בהגמוניה “אמונית” מוחלטת. שם חיו ופעלו מרכזניקים כמעט לבדם, זה היה עולמם התרבותי והחברתי. התקבל אזור אוטרקי, רוחנית ואף חומרית; גם את הדרישות האינסטרומנטליות לקיומם סיפקו המאמינים בתחומם המוגדר. אויבי הקוקיזם הלעיגו על “הקסבה של קרית משה”.
מחנויות המכולת ועד לגינות המשחקים והבתים המשותפים, הכל הצטיין בהווי “מרכז”. כך היה במיוחד בחגים, כשהכל נהרו להיאסף באולם הגדול של הישיבה והשכונה נדמתה ריקה; או בשבתות, לאחר תפילה וקידוש, כשברחובות המוגנים מתנועת רכב השתלטה התלבושת האחידה של הקוקיסטים שהתקהלו בחבורות עליזות, מברכים ומשוחחים ביניהם, בלי שיוותר איש מחוץ למעגל ההיכרויות והנושאים המשותפים.
לגרעין הישיבתי היו מאפיינים של קהילה. שלמותה נפגמה רק מכך שציר המעגל נמצא מחוץ להיקפו: בית הראי”ה מוקם הרחק מקרית משה, ובית הרצי״ה ננטע בלב “הישוב הישן” החרדי. עם השנים קמו מוקדים מתחרים בדמות כמה קהילות קוקיסטיות בולטות, שהשתבחו ברמה גבוהה של לימוד תורה ואדיקות במצוות ובו בזמן יכלו להתפאר בחלוציות ובישוב א״י.

1af75645f53583b1936fcbe39b37f68181b2f1fd (1)

בין החוג המצומצם והמוגדר מוסדית של “צרור המר” לבין השוליים הרחבים והפתוחים יחסית היה תחום ביניים משמעותי. הנכללים באזור זה קיימו קשרי גומלין אמיצים עם הרצי”ה ו”מרכז”, אך לא הייתה ביניהם חפיפה או זהות גמורה. במעגלים שבתווך ניתן להבחין בגוונים שונים; בעיקר ישובים מכאן וישיבות מכאן. בתוך הקטגוריות השונות היו הבדלים על פי מידת הטוטליות והאינטנסיוויות הקוקיסטית שלהם, שהקבילה לדרגת קירבתם ל”מרכז”. דוגמה בולטת היא התנחלות קשת שבגולן, שנתפשה כ״נקודה של ‘מרכז'” במלוא מובן המילה. כמוה הייתה גם עצמונה שבפתחת ימית, עוד ישוב שהוקם על ידי המאמינים בן לילה במסגרת מאמץ מחתרתי בהול למנוע נסיגה. השתיים נחשבו בעיני עצמן, בעיני תלמידי “מרכז” ואפילו בעיני פעילי ג״א, כ״ישובים של הישיבה, לאו דווקא של התנועה.”
ואמנם בהרכבן האנושי ובהווי חייהן התייחדו קשת ועצמונה מהמקובל בשאר ההתנחלויות. אך גם באלה האחרונות, ובעיקר בבכירות שבהן כעפרה, קדומים ואלון מורה, התקיימה נטייה חזקה להזדהות עם הרב והישיבה בירושלים. במידה פחותה מעט זה אפיין גם במקומות שלא הוכרו כ”אמוניים”, כגון המושבים נוב ורמת מגשימים שברמת הגולן. שם היה קומץ קוקיסטים שבדרך כלל נתן את הטון הכללי והוביל את שאר הציבור. “גרעין קשה” זה נבנה מבוגרי הישיבה ונאמני רבה, שנשאו במשרות רבנות או שהיו פעילים בעסקנות המקומית, כדוגמת ארהל’ה גנירם ו”בנץ” היינמן, שהיו ידועים כדמויות מפתח בגוש (וב”מחתרת”).
דומה היה המצב אפילו בקהילה גדולה יחסית כקריית ארבע, שהוקמה ועדיין נשלטת חלקית על-ידי קבוצת קוקיסטים קנאית. אלמנט זה התרכז סביב ישיבת ההסדר שבראשות הרבנים ולדמן וליאור, וסביב “בית הדסה” ומאמץ תקיעת היתד בלב חברון הערבית תחת מנהיגות לוינגר. מורי הישיבה המקומית, תלמידיה, בוגריה וכן החוגים המקורבים לה בישוב, שבדרך כלל גם התפללו ולמדו במסגרתה, זיהו עצמם כאנשי ״מרכז״ כמעט לכל דבר וכתלמידים מובהקים של הרצי”ה. הוא הדין ב״מחדשי הישוב היהודי” בקסבה, בשוק הירקות ובתחנת האוטובוסים. שתי קבוצות אלה חפפו במידה רבה. חבריהן גם “חסידים שבחסידים” גם “הקומנדו של ג”א”.
לישובי יו״ש, בתוכם ממוקמת ישיבה ואליהם משתייכת קבוצה משמעותית של מתנחלים שתורתם אומנותם, יש קשר מיוחד עם “מרכז”. בריכוזים הישיבתיים בשטח ממוקדת הזיקה לרצי״ה. כידוע ישנם גם ישובים שהישיבה היא לבם, ויש אפילו שהישוב כולו הוא כמעט אך ורק ישיבה. כזה הוא בית-אל ב'; הוא הגדיר עצמו מלכתחילה כ”אגף” השייך ל”כולל” שבירושלים.

 

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 3, פרקים מהספר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.