פרק 3 חלק 4 מתוך קוקיזם – “המדינה כחזון הגאולה” / פרופ’ גדעון ארן

כפי שתוכלו לראות בטקסט שלפניכם מוצג החלק הרביעי של פרק 3 מתוך הספר קוקיזם של גדעון ארן והוא מדבר על המדינה כחזון הגאולה.

עטיפת קוקיזם - גדעון ארן

עטיפת קוקיזם – גדעון ארן

בתורת הראי”ה התקימה הרמוניה ביו היסודות המיסטיים והמשיחיים. אצל בנו התערער השילוב והופר האיזון בין שני המרכיבים הללו. תפישת הרצי”ה מתמעטת בערכה המיסטי, ואילו טבעה המשיחי מודגש במידה יתרה ויש שבא לידי בלעדיות.
הגם שבאופן כללי נסוג הרצי”ה מהראי”ה, בשכלולו הרעיוני ובעיקר בתעוזתו האמונית, במובן מסוים הוא דווקא מתקדם ממנו, לפחות מפורט ובוטה יותר.

לגישתו זו נודעו השלכות גורליות במישור הפעילות המעשית. באותו מקום מרכזי אך רגיש שבו האב מהסס משהו, קצת מסייג ואפילו סותם מעט, אומר הבן דברים פשוטים, נחרצים וגלויים. הרצי”ה מנחיל מסר נוקב ומחייב, וזאת קודם כל בנושא המשיחי. לא עוד יראה מצטנעת של “אתחלתא דגאולה” והסתפקות זהירה ב״עקבי משיח” או רק “חבלי משיח”, כי אם אמונה אמיצה ומוצהרת בממשות הנוכחית המוחשית של “קץ הימים”, בגילוייו המכריעים ובשלביו המתקדמים. הרצי”ה חי בפועל את התממשות התקווה המשיחית, שחוקיותה המסורתית, סוד קסמה בעבר, הושתתה על היותה לעולם בלתי מושגת. הובא על ידי גדעון ארן.
החוויה האינטנסיווית של האימננטיות המשיחית נסמכה אל ההוויה הדומיננטית של קיום המדינה הציונית. גאולה וריבונות, שתיהן מהפכניות, וכך במיוחד המיזוג ביניהן. זה התבטא בעקרון האמוני שייחד את הרב וישיבתו: האקטואליה הישראלית כמימוש הכיסופים המשיחיים. הראי”ה טרם התלבט בבעייתיות שהעלתה מציאות מדינה יהודית מודרנית; רק לאחר מותו נוסדה ישות לאומית שלמה ועצמאית והייתה לאתגר קשה לדת. מאז נתייצבה בראש תודעתו של הרצי”ה.
צירי השקפתו האמונית של הרצי”ה היו הגאולה והמדינה, בממשותן; בכך שהזקיקן זו לזו יצר את לב תפישתו. מכאן מוחשיותה ומיידיותה של הגאולה, וערכיותה הדתית העליונה של המדינה. שני מושגי המפתח במערכת של הרב, בהדדיותם, מקבלים משמעות רדיקלית: הדתי-מסורתי שבהם מתחדש ו”מתאזרח”, והאזרחי במקורו נעשה דתי מובהק. תוך כדי כך מקצינים שניהם.
לדעת גדעון ארן משמעותית היא העובדה שהפיתוח השיטתי והשלם יחסית של רעיון הגאולה אצל הרצי”ה נעשה דוקא במאמרו על המדינה. המסה הוקדשה ליובל “המזרחי” והודפסה מאז פעמים רבות בפורומים שונים.

שמה אומר הכל: “המדינה כהתקיימות חזון הגאולה”. הרעיון המקופל בכותרת הוא מפתח לכל שיטתו של הרצי”ה. ב״מרכז הרב” הרבו על כן לשנן את שבעת העמודים האלה. ותיקי התלמידים ידעו את הדברים בעל פה, ובקרב החדשים היווה לימוד תוכנם שלב ראשון בתהליך הסוציאליזציה שלהם. בהרבה מקרים הוצג המאמר על-ידי קוקיסטים כ״כרטיס ביקור”, פוליטי ותורני כאחד, ושמו של המאמר שימש להם מוטו בהתבטאויותיהם. ראוי לשוב ולציין שהמאמר פורסם עוד בעידן “גחלת”, שנים מעטות אחרי מלחמת השחרור, אלא שאז לא עורר כל תשומת לב מחוץ לחוגי “מרכז”. עברו 20-15 שנה עד שהמאמר הובן והוערך, עד שהוצב בלב הקורפוס הקוקיסטי.
הפצצה מוטלת כבר בפתיחה: הגאולה קודמת לתשובה. ומיד עוד פצצה: אין יחס של תלות, או כל קשר אחר, בין הגאולה לתשובה. במעמד חגיגי מכריז הרצי”ה נחרצות על שני הדברים יחדיו: “אכן, זהו פסוק מפורש – ‘שובה ישראל כי גאלתיך’ – התשובה תהיה אחרי הגאולה” (ב”מזמור י”ט” אף הוסיף על זה כי “הקץ אינו תלוי בתשובה, זוהי המסקנה”). אדרבא, לא תיתכן תשובה מלאה אלא אם תקדם הגאולה, ההופכת בכך לתנאי טרומי: “שלמותה של התשובה אל ה’ היא אחרי הגאולה של קיבוץ הגלויות וירושת הארץ המחודשת.” מאז ומתמיד קדמה התשובה לגאולה והתנתה אותה. מורה הקוקיזם הופך את סדר הדברים היהודי הקלאסי.
לפי הרצי”ה, ראשון הוא העניין הלאומי, ורק לאחר מכן בא העניין הדתי במובנו המקובל. שיטתו מבחינה בשלבים ברורים בהתפתחות המשיחית. “בוודאי רוצה היה… צדיק בהגדלת התורה ויראת השמים, אבל סדרי הגאולה כאלו הם: ישוב חקלאי, קימום המדינה, ומתוך כך – להמשך, להעלאה בקודש, להרבצת התורה, להגדלתה והאדרתה.” השלב הסופי אוטומטי והכרחי: “הגאולה האחרונה אינה תלויה בתשובה ובמעשים טובים, והיא בטוחה… הגאולה העתידה אינה תלויה בזכות ובמעשים כלל.” על בסים אסמכתאות רבות מן המקורות פותח הרצי”ה את ההתניה המקובלת, ועוד מוסיף ופוסק ש״הגאולה תבוא אפילו אם ישראל הם רשעים גמורים.”

גדעון ארן במשרדו

גדעון ארן במשרדו

הן הראי״ה הן הרצי”ה כופרים בעיקר האורתודוקסי המעמיד את הגאולה על התשובה, אבל הבן קרוב מאביו ליהדות הדתית המסורתית, באשר מקובלת עליו עצם ההבחנה בין גאולה לתשובה. הרצי”ה מתרחק מהאזור האמוני המסוכן וחוזר לתחום הבטוח יחסית, שבו יכול היה להתגונן בפני הביקורת המאשימה אותו בהמעטת ערך תורה ומצוות וביטולן בפני ערכים מתחרים.
לפי גדעון ארן הראי”ה שולל את כל ההבחנות, ובכללן אלו שבין גאולה לתשובה, בין גאולה לגאולה וכן בין תשובה לתשובה. כולן זרות להשקפתו ההרמוניסטית הכוללת. אצל הרצי”ה הן שבות ועולות, ורק על בסיסן יכול היה הבן להמשיך ולהחזיק באמונת האב, המשנה כך כמבלי משים את משמעותה. הרצי”ה אינו מסתפק בקידוש אידיאל המדינה היהודית, אלא מפתח זיקה דתית מובהקת, חזקה במיוחד, למציאות הנוכחית של מדינת ישראל; ובזאת נכללים היבטים שונים של ההוויה הממלכתית בפועל, שהחשובים והנשגבים בהם הינם אלו הפוליטיים – למשל סדרי ממשל ואינטרסי ביטחון כערכים עליונים – ואילו היבטים תרבותיים וחברתיים נשללים או נדחקים ממסגרת ההתייחסות האמונית.
ריכוז הגאולה ברמה הפיסית והפוליטית, משמעו שאינה מתמצה במאורע ניסי המתרחש ברמה שמעל לטבע. הרצי”ה מטעים הרבה שההתגלות המשיחית היא “טבעית” ו”ארצית”. לגאולה מימד היסטורי מובהק. מכאן, ראשית, ניתן לאתר עדויות להופעת הקץ המשיחי ולהוכיח בעליל שאכן הגיע. ושנית, יש מקום להשתתפות פעילה של המאמינים במהלך המשיחי, וראוי לקרוא לכלל הציבור למלא את חלקו החיוני במערכת.
הרצי”ה אזכר לעייפה את המקורות שניתן לפרשם כאילו הם מציינים את סימני הקץ המשיחי. את הציטטות הנדושות שיננו החסידים בעל פה ללא סוף, עד שהן נשמעו כנוסחאות שדופות. שוב ושוב המובאות מן התנאים, הריה״ל, הרמב״ן, ועד לאחרונים כמו ר’ זונדל סלנטר ור’ יהושע מקוטנא; וכמובן, הראי”ה. חביב במיוחד על הרצי”ה היה ר’ אליהו גוטמאכר, ממבשרי הציונות שהיה גם מקובל. הוא מצוטט הרבה, לאמור: “כבר ברור שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד עבודת הקודש בסך ק״ל (130) משפחות – שתהיה התחלת הגאולה, גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך.”
עבודת הקודש המוזכרת היא עבודת האדמה של ארץ ישראל. החקלאות המתחדשת כמוה כפולחן לאלוהים. בד בבד, עיבוד הקרקע ותנובתה הם סימן חשוב ראשון לביאה המשיחית. כבר ראינו שהישוב החקלאי, בנוסף לקיבוץ הגלויות ולכינון העצמאות המדינית, מופיע הרבה אצל הרצי”ה כאות ועדות לגאולה.
כל-כך קדושה היא המדינה עד שחגה, יום העצמאות, היה ליום חג דתי לעילא ולעילא. הרצי”ה קבע שיום העצמאות הוא “(יום) קבלת קדושת עול מלכות שמיים המופיעה בכוננות מלכות ישראל;” וכי ״ענייני הגאולה של יום מדינתנו אינם בגדר ‘נסתר’ כלל אלא נגלים ומפורשים הם.” מאת גדעון ארן.
בהשראת הרצי”ה חגגו את יום העצמאות ב”מרכז” בעצרת רבת משתתפים ופרסום, במצהלות ובהתלהבות ומתוך עומק כוונה יתרה. הלך והתגבש יום מועד לכל דבר, ובכלל זה הילכות חג קבועות ומחייבות של משתה, מלבושים וקישוטים, שירה וריקודים וכן תפילות, ברכות ולימוד פרקי אמונה מיוחדים. נוצרה טקסיות פרטנית וארכנית של הודיה ושבח למדינה ולאלוהים. מבחינות מסוימות, בחגיגיותו ובעיקר במימד הפומבי שלו, עלה “יום טוב” זה על מועדי ישראל המסורתיים.
חגיגת יום העצמאות הזו לא התקיימה מאז קום המדינה אלא רק שנים מספר אחר כך, כשהחלה פריחת הרב והישיבה עם פתיחת עידן “גחלת”. לפחות עד לאחר 1967, כשיום ירושלים החל לתפוס את מקומו כחג הקוקיסטי הגדול, היה יום העצמאות במידה רבה “היום” של הרצי”ה ו”מרכז”, אולי החשוב ביותר בלוח השנה שלהם. הוא היה לסמל ייחודם משאר הרבנים והישיבות בארץ.
על-פי מסורת שנתקדשה וקוימה כל שנה, הוזמנו לסעודה החגיגית של ערב העצמאות באולם הישיבה הגדול בכירי הרבנים בישראל, ואלה נשאו דרשות מלומדות בענייני תורה המתקשרים לקדושת המדינה. זכות המלה האחרונה שמורה הייתה בדרך קבע למכובד מכולם, הרצי”ה, שלנאומו המסכם והפוסק שעמד במרכז העצרת חיכו הכל בקוצר רוח.
הופעתו הראשונה במעמד זה, בשנות החמישים, הולידה את המאמר “לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו”, שחסידים דאגו לפרסמו בעתונות ובספר, ונהפך מאז לתוכן חובה שקוקיסטים מתמסרים לעיון מעמיק בו בערב יום העצמאות. במאמר זה קובע הרצי”ה כי בתהליך התגלות הקץ במאה השנים האחרונות, כבר התגשמו שלבים חשובים בגאולה, הנוגעים לקיבוץ גלויות ולישוב ולהפרחת האדמה, ועתה “הנה הגענו לפרק העיקרי… בהיות ידנו תקיפה על ארצנו ושליטתנו קיימת עליה.” בהמשך מציין הרב ש״אמנם עוד לא נכבשה לנו כל הארץ — וגם הכמות וגם האיכות של שליטתנו טעונות עוד השלמה ושכלול.”
מדינת ישראל נוסדה והתבססה, אבל בשום אופן לא נבנתה ונהגה לפי ההלכה. אף על פי כן, גם ב-1968 חזר הרצי”ה והדגיש את קדושת המדינה, ועוד הרחיק לכת בעניין זה מבעבר, חרף העובדה שבינתיים התברר לכל שהמדינה ורוב פרטיה כופרים בעיקר. קבל עם ועדה התריס הרב:

“לעומת מה שנאמר – האם זו המדינה אותה חזו נביאינו; אומר אני – זוהי המדינה שחזו הנביאים. כמובן אין המדינה בתכלית השלמות, אולם נביאינו ורבותינו ממשיכיהם אמרו שהמדינה תהיה כזו: זרע אברהם, יצחק ויעקב ישיבו ויקימו בה תקומה ישובית ושלטון מדיני עצמאי. לא נאמר לנו אם יהיו צדיקים או שאינם צדיקים”בהתגרות גלויה ממשיך וקובע הרצי”ה: “נטיעת כרמים נאמרה (במקורות המוסמכים); הקמת ישיבות לא נאמרה.” כך אומר מפורשות ראש ישיבה. את דבריו אלה משננים לא אחרים מאשר תלמידיו בישיבה.

פרופ' גדעון ארן בהרצאה

פרופ’ גדעון ארן בהרצאה

מקדושת מדינת ישראל היה המעבר טבעי לקדושת ארץ ישראל. לממלכתיות אין משמעות, אלא בהקשר שטח קרקע וגבולותיו. הטריטוריה היא תוכן מרכזי ומרכיב חיוני בלאומיות. בתפישה הקוקיסטית יש לארץ משמעות דתית עליונה, והיא שקולה בחשיבותה כנגד העם ואפילו כנגד התורה עצמה. ביחד הם מהווים את שלושת היסודות הבסיסיים והנשגבים של יהדות “שלמה”. הם שווים ברמתם, ויחסיהם הדדיים ומותנים, כך שלאף אחד משלושת המרכיבים אין קיום ומובן לבדו, אלא באחדות אורגנית עם השניים האחרים. ארץ-עם-תורה, “השילוש הקדוש” של הקוקיזם.
בקידוש ארץ ישראל אין כל חידוש וייחוד. קדושת הארץ היא יסוד במסורת היהודית מאז שחריתה. אף על פי כן, בזרמים עיקריים, למשך תקופות ארוכות, חל בערך זה פיחות כלשהו, הדחקה או עיקור. בשיטת הראי”ה והרצי”ה שבה א״י להיות גורם חיוני ובולט, שמעמדו מעל ומעבר לזה שניתן לו בציונות, באורתודוקסיה ובמחנה האמור לשלב בין השתיים. הארץ מקבלת חשיבות דתית מרכזית. במערכת הקוקיסטית נהפכה הארץ לעיקר אמוני.
כבר למחרת מלחמת ששת הימים לא נעתר הרב להפצרות מקורביו להצטרף ל”תנועה למען א״י השלמה”, בטענה שעדיין לא “כל הארץ הזאת, במלוא גבולותיה התנכ״יים, שייכת לשלטון עם ישראל.” גבולות הארץ הגדולה תפסו מקום נכבד בתודעתו אפילו בטרם נוסדה המדינה. את חלוקת נחלת האבות ראה כבר אז כ״עבודה זרה”. ב-1947, כשנתבקש להגיב על הצעת החלוקה, קטל אותה לחלוטין, בראותו בה עדות ל״ערבוביה רוחנית” שפשתה בעם. מיד לאחר ההודעה על החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר, כשגאתה שמחת ההמונים על מה שבעיני הרב נחשב כ״בשורה נוראה”, הוא נותר לבדו, משותק כאבל ומתייסר בכאבו, לפי עדות עצמו.
מאז הטיף שיטתית בפני תלמידיו (“מטפטף”, בלשונם) בדבר קדושת תחומי ההבטחה. דרשתו מדי ערב יום העצמאות, החל ב־1952, נסבה על זאת. לשיאו הגיע הדבר במסיבת יום העצמאות ה-19, שעות ספורות לפני שנודע לראשונה על הצעדים המצריים שהובילו למשבר ההמתנה ולאחריו לניצחון ששת הימים. במאי 67′, באמצע נאומו בישיבה, פרץ הרצי”ה בצעקה רמה ובכי מר, לאמור:

“איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו ויריחו שלנו, איה ־ הנשכחן?! וכל עבר הירדן שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד’ אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה’ – הבידנו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!” (מזמור י״ט) – מאת גדעון ארן.

היה זה קטע מפתיע ומרשים שהמם בנוכחים. עוצמתו גברה פי כמה בדיעבד. כעבור מספר שבועות, כש״התממשה גאולה” והתלמידים יכלו לשוב לחברון, יריחו ושכם, הם גם יכלו למצוא כאן “נבואה” של ממש. התגשמות רוב רובה נתפשה כהבטחה וצו מחייב שהחלק הנותר – השיבה לעבר הירדן – ימומש גם הוא. תלמידי הישיבה ייחסו למאורע ההוא משמעות דתית, ו”ההתגלות” הזו הייתה לעמוד יסוד בהווי קוקיסטים ובהשקפתם. היא העמידה את הרצי”ה בשורה אחת עם נביאי התנ״ך, והיא סיפקה לחסידיו תוקף
אימות ושלהוב דתי, ותוקף לשכנוע ותנופה פוליטיים. בכל מקרה הרבו לחזור ולהיזקק לדברים כדי להוכיח למבקריהם כי העניין בא״י השלמה לא נולד בעקבות הכיבוש, אלא היה שם שורשי ואמיתי מאז ומתמיד.
הרצי”ה חזר והדגיש בכל הזדמנות, בכתב ובעל-פה, כי “לימדונו חז״ל ששקולה מצוות ישוב הארץ כנגד כל המצוות שבתורה.” אך בהקשר המשיחי התעצם משקל ישוב הארץ עוד יותר מבהקשר התורתי. התיישבות לא רק כסימן לגאולה אלא גורם בגאולה. האחזות בארץ כערובה לגאולה לאומית ואפילו לגאולת היקום כולו. להתיישבות, אצל הרצי”ה, נודעו השלכות קוסמיות: “עצם הישיבה על הארץ של אלו השייכים אליה עפ״י צו אלוקי… יש בה כבר תיקון.” כך נאמר הרבה לפני עידן א”י השלמה וההתנחלויות. והרצי״ה עוד הוסיף: “התיקון (ההתיישבותי) יביא לתיקון רוחני; ולא להיפך שהתיקון הרוחני יקדם.”
“הפוליטיקה של כלל-ישראל היא קדושה,” שינן הרצי”ה באוזני חסידיו. כיאות לעם הנבחר מכל העמים ולארץ המתייחדת מכל הארצות, נבדלת גם מדיניות העם בארצו ונישאת. לפנינו דת פוליטית יותר מאשר פוליטיקה דתית.

הרצי”ה הצמיד “עוצמה פוליטית” ל״התעצמות אור הגאולה”. על כך הוסיף נוסחה משלימה: “הפוליטיקה של כלל ישראל היא תורה.” עד כדי כך מגעת קדושתה, עד כדי כך היא מחייבת. כתורה, גם לפוליטיקה צד אמוני פנימי; כתורה גם את הפוליטיקה מצווה לקיים באדיקות. הפוליטיקה היא מדיום דתי מרכזי. בפוליטיקה איכות מיסטית ומשיחית ועל כן יש להתמסר לכלליה. מושג חלופי ל״פוליטיקה הישראלית” בפי הרצי”ה היה “הפוליטיקה האלוהית”.

 

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 3, פרקים מהספר, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.