מחינוך דתי לחינוך תורני – חלק 11 מתוך פרק 3 בספר קוקיזם של גדעון ארן

ללא הישיבה לא הייתה התנועה. אבל הישיבה הגיעה למה שהגיעה הודות לתנועה. בגלגוליה המאוחרים, המפוארים, “מרכז” הייתה במידה רבה גם תוצר גם גורם של ג״א. לא רק הבשורה, אף התנופה המבצעית של התנועה והשפעתה הציבורית יצאו בתחילתן מהישיבה. מששבו אליה, הביאו לה את ביטחונה ויוקרתה, וכן הדגישו וחידדו את תוויה הסגוליים.

גדעון ארן

גדעון ארן

נכתב על ידי פרופ’ גדעון ארן

עשר שנים עברו מראשית התגבשותו של ג״א ועד לשיאו, מאמצע שנות ה-60 ועד לשלהי שנות ה-70. זהו העשור בו התנועה והישיבה גם יחד הביאו לידי פיתוח את האיכויות שייחדו אותן והקצינו בתכונותיהן המובהקות.
לדבריו של גדעון ארן הזיקה בין “מרכז” וג״א הייתה אמיצה, ושתיהן התפרנסו ממנה. לעתים קשה ההבחנה בין הישיבה לתנועה בשל מידת חפיפתן ולנוכח מורכבות הקשר שלהן. כתסבוכת היחסים בין הרב לתנועה, שההגמוניה בידיו אך הוא שבוי בידיה, כך היו הישיבה והתנועה כבולות האחת לרעותה ומעורבות זו בזו. לא נמצה כאן את פרשת “מרכז”, אלא נעמוד על כמה מתכונותיה התורמות להבנת ג״א.
ההגדרות הקוקיסטיות ליחסי הישיבה והתנועה חוזרות על עצמן. “ג”א הוא אחת השלוחות של ‘מרכז';” “ג”א הוא הזרוע המבצעת של ‘מרכז';” “ג”א ו’מרכז’ אלו שתי דרכים להשגת אותה מטרה – תחיית הקודש;” “ג”א ו’מרכז’ אחת הן.”
הדמיון והשותפות גדלים ככל שמתקרבים מהפריפריה למוקד: הגרעין הקשה של “מרכז” וזה של ג״א כמעט חד המה. היות המאמינים תלמידי הישיבה או בוגריה ומקורביה, ובו בזמן גם מייסדי וראשי התנועה, נראה בעיניהם דווקא כהשלמה לכדי מהות רוחנית ונפשית אחת. אנשי אופוזיציה פנימית בג״א, שהתאמצו לשווא להתגבר על נחיתותם ולחדור לעמדות השפעה בתנועה, נהגו לשאול בהיתול מעורב בטרוניה: “כמה שנים חייב אדם ללמוד תורה ב’מרכז’ כדי שיהיה ראוי להימנות כחבר מזכירות ג”א?”
מאמינים קשרו ל”מרכז” כתרים כמו “בית ספר מקצועי לענקי רוח,” “מוסד המטפח בני נביאים” וכדומה. מאז החניף להם שר בממשלה ותיארם כ״תחנת הכוח של עם ישראל”, חזרו הרצי”ה ותלמידיו בגאווה על כינוי זה והשלימו אותו בדרכם: “ממקום זה יופץ האור לעולם כולו,” “מארבע האמות של המקום הקדוש הזה תצא התחייה.” אך “מרכז” נותרה בתווך בין המחנות אותם רצתה לאחד ולהנהיג. החרדים לא זיכוה בהכשר לתורניותה בגלל לאומיותה, והחילונים התקשו לעכל את ציוניותה ולשתף עמה פעולה בגלל דתיותה. לתסכול כפול זה נתווספה גם החרדה מחדלון גמור שיביא עמו קץ השושלת הקוקית.
אפילו קוקיסטים מושבעים התקשו שלא להודות, שגם כשהייתה “מרכז” בשיאה לא הוגשם החלום של המייסדים וממשיכיהם. בעיקר מעידן “גחלת” ואילך, סבלה הישיבה מהדיסוננס שבין האמונה היוקדת בפוטנציאל משיחי ומיסטי גדול, המיועד לגאול ולהאיר את ישראל והעולם, לבין התנסות במציאות הכופה מגבלות ואילוצים המדכאים כל אשליה.

“הישיבה המרכזית העולמית” הוקמה ב-1921. תוארה המקורי מלמד על הפער שבין הרצוי למצוי. מראשיתה האופטימית ועד עדנתה המאוחרת עברו עליה הרבה שנים רזות. דלותה לא ניכרה רק במעמדה כלפי חוץ, אלא גם בעליבותה פנימה. בימי האב המייסד ובימי בנו יורשו היו תקופות שהייאוש ואף הבטלנות שררו ב”מרכז”. בשלושים שנותיה הראשונות לא נראו כל סימנים שיעידו על הבאות וירמזו לעוזה ולתהילתה. לא רק שלא בישרה את תפארתה, אלא גם לא גילתה את ציוניותה. נעדר ממנה כל עניין בחברה הסובבת, ולא ידעה כל עסקנות ציבורית ומעורבות פוליטית. בשנות העשרים והשלושים “עיכבו קריאה” רק על חנוונים שסירבו למכור לתלמידים מצרכים בהקפה, ועל העלבת רבם. כשהאשימו אותם מתנגדיהם במשיחיות ובמיסטיקה, נראתה להם הביקורת כחסרת שחר.
לעניין הגאולה הוקצה בישיבה מקום מוגבל ושולי. התירו לקבוצה מצומצמת של תלמידים להתרכז ב”דיני קדשים”. מלבד זאת עמדה תוכנית הלימודים על ש״ס ופוסקים. קנה המידה להצטיינות היה הבקיאות בגמרא. תכני הלימוד ומסגרותיו כלל לא דמו למה שהתווה הראי”ה במצע המפורט עליו חשב להשתית את “מרכז”. אפילו כתבי הרב לא נכללו בהוראה השגרתית. לימים היה בישיבה מהפך קוריקולרי. קשה שלא להבחין בקשר בינו לבין שגשוג “מרכז” והופעת ג״א.

פרופ' גדעון ארן

פרופ’ גדעון ארן

פתאום גדלה “מרכז” שבעתיים. מקומץ תלמידים הגיעה לכמה מאות. ההתנפחות הקיצונית לוותה בהתפתחות מבנית מרשימה. הישיבה התרחבה, הסתעפה והתמחתה ארגונית. תוך כדי התגוונות וחלוקת עבודה, התפשטה הישיבה מעבר לתחומה הצר. למרות מורכבותה המבנית, המשיכה המערכת הקוקיסטית הזאת לעמוד בסימן סמכות כריזמטית אחת, ובסימן מכלול רעיוני-ערכי מגובש.
“הישיבה הגדולה” הייתה הגוף העיקרי ב”מרכז”. רבים מתלמידיה באו מהישיבות התיכוניות של בני עקיבא. לאחר ארבע שנות לימוד, עברו ה״רציניים” שבבוגריה ל”כולל”. המשכיות זו הייתה הדרך הטבעית והמומלצת עבור תלמידי “מרכז” המצטיינים והנאמנים. אליהם הצטרפו בוגרי ישיבות ההסדר, ועוד בודדים כבני הקיבוץ הדתי, חוזרים בתשובה וגרים. סך הכל הקיף הכולל כמאה אברכים, בהם קומץ רווקים. הכולל התנשא והתבדל, אף נטה לכיתתיות מסוימת, בהיותו העילית של “מרכז”; הוא היה לגוף היוזם בג”א והמגן על ערכי המקור. הדיון ב”מרכז” ובזיקתה לג״א, בהמשך הפרק, יתייחס בעיקר לכולל, שבנה ושימר את הדמות הקרובה ביותר לאידיאל-טיפוס של קוקיסט.

הכולל היה שלב מתקדם במסלול רצוף וארוך של סוציאליזציה אינטנסיווית. “דרך מרכז” התחילה כבר בגיל הרך. שיעור הילודה בקרב המאמינים היה מעל לממוצע, והמאמץ החינוכי, החל גם על הטף, היה תכליתי ויעיל. במסגרת תהליך חיברותם נעשו הילדים והנערים שותפים מלאים להווי ה”אמוני”, וגוייסו ליטול חלק פעיל במבצעיות האמונית. בני התורה הפעילים תלו תקוות גדולות בזרעם והשקיעו רבות בטיפוחו.

גדעון ארן מציין כי בינתיים כבר קם דור “אמוני” שני וכמעט שלישי. בשנות השמונים הגיעו כתלמידים ל”מרכז” בניהם של בכירי מוריה ובוגריה של הישיבה מאז דור “גחלת”. ההורים גילו מודעות גבוהה להמשכיות המוסדית. מכאן הדגש על החינוך, שהתבטא במיוחד בלימוד הישיבתי, אף כי לא התמצה בו; ייחסו משמעות רבה להשלמתו באמצעות האווירה בבית ובאמצעות המעורבות וההגשמה בשטח. למשפחות פעילי ומנהיגי הגוש, על טפם, תפקיד מרכזי בתופעה ה”אמונית”.
החינוך היעודי התחיל עם הינקות, בטיפוח שיטתי בבתי האברכים ובמוסדות המשותפים המיוחדים למערכת של “מרכז”. ברמת הגנון גברה האינדוקטרינציה. הטף של “מרכז” זכה לטיפול מרוכז של נשות האברכים המסורות ביותר לעניינה של הישיבה. הן הודרכו מקרוב על ידי אשת סגן ראש הישיבה, שהשתמשה בסמכותה להשלטת ערכי הקוקיזם בקרב המין הנשי והגיל הרך. אף במסגרות אלו הוטעמה הרוח של כתבי הראי”ה והחסידות לדמותו של הרצי”ה, בנוסף להרבצת סיפורי החומש ומוסר חז״ל באורח המסורתי.
כבר בשלביה הנמוכים של מערכת הסוציאליזציה הקוקיסטית הממוקדת ב”מרכז”, ברור היה שהיא עומדת בסימן המעבר מחינוך דתי לחינוך תורני. זהו הנוסח שנבחר להגדרת המשימה החינוכית, שאמורה הייתה ליצור תשתית לישיבה ולתנועה. בין המאמינים מקובל היה לבטא מגמה זו גם במונחי הרצון לייסד “מסלול חינוכי הנוהג לפי ‘שולחן ערוך’ כתנאי מינימום.” טבעי היה שהחוליה הבאה בשרשרת החברות תהיה אפוא ה”חדר”.
גם חסידים מושבעים הודו בפה מלא, שרק שנים ספורות קודם לכן לא יכול היה לעלות בדעתם רעיון שכזה, וגם אילו הייתה מוצגת בפניהם האפשרות להתקשר ל”חדר” כמורים או כהורים, היו בוודאי דוחים אותה על הסף בגלל “האסוציאציה השחורה מדי.” והנה התבדו. דווקא על רקע פריחת הישיבה שנכרכה בהתגלות ציוניותה ומעורבותה בממלכתיות, נוסד ה”חדר” והיה לתפארת “מרכז”. הקמת “החדר” נחשבה בעיני מאמינים כמקבילה להופעות הקוקיסטיות האחרות כגון המבצעים המהוללים ביו”ש, שאינה נופלת מהם בחשיבותה הדתית והלאומית.

יוזמת ה”חדר” הוגדרה כניסיון מפורש להחייאה נוסטלגית-מהפכנית של החדר הישן. בכוונה ובגאווה אימצו את הכינוי המקורי למוסד ה”גלותי”. עם הזמן, לכשהורחב והסתעף, נקרא בשם המקובל בחוגים החרדיים מאז ומתמיד, “תלמוד תורה”.
מאחורי יוזמת ה”חדר” עמדה חבורה מצומצמת של אברכים המקורבים במיוחד לרצי”ה. מרגע ששיתפוהו בסוד תוכניתם זכו לברכתו, ומאז פעלו בעצה אחת עמו בגיבוש מסגרת הלימודים על תכניה ושיטתה. לימים הציגו את ה”חדר” כבבת עינו של הרב.
בראשיתו הוגבל ה”חדר” לחוג סגור נבחר. למדו בו בני החסידים שהשתתפו בשיחות על “אורות הקודש” בבית הרב. במשך השנים גדל, השתכלל והתמסד. אז גם יצאה ממנו הבשורה והוא היה מודל לחיקוי במעגלים קוקיסטים הולכים ורחבים. אחת החוליות המתקדמות, מהוותיקות יותר ברצף, היתה “ישיבת ירושלים לצעירים”. גם היא גילמה מגמה ברורה ליתר מסורתיות. עם תום לימודיהם הוכוונו בוגריה להמשיך ב”ישיבה הגדולה” של “מרכז”, ורק מיעוט קטן מתוכם התגייס לצה״ל. רבני הישיבה הסבירו שאין כאן עידוד להשתמטות, אלא הכשרת הציבור להכיר בכך שעם ישראל זקוק לתלמידי חכמים.

גדעון ארן

גדעון ארן

“מרכז” הלכה והתבדלה ממערכות החינוך המקבילות והמתחרות. את מסגרות ההוראה החילוניות, פסלה הישיבה מכל וכל; אפילו מהדתיות לא חסכה שבט ביקורתה. בעיקר דובר היה בישיבות בנ״ע. אף על פי שהוקמו בידי תלמידי הראי״ה ונאמני מורשתו, ואף שרבות מהן נשלטו בידי רבנים ומורים קוקיסטים וכבר שמשו מאגר כוח אדם לישיבה ולתנועה, עדיין נחשבו על ידי הרצי”ה וחסידיו כ״שדה בור” שיש קודם כל לבער את קוציו, ואחר לשוב ולעבדו מחדש.


לפי גדעון ארן הנטייה הגוברת להתייחדות ולהסתגרות דפוסי החינוך של המאמינים, לוותה אפוא בשלילה בוטה של מערכות החינוך הקיימות בארץ, ובקריאה – לרוב מובלעת, לפעמים מפורשת – להקים מערכת חינוך נפרדת א-לה “מרכז”. בני התורה והמתנחלים מנאמני הראי”ה והרצי”ה היו יומרניים יותר מעמיתיהם ברשת החינוך ה”אגודאי”; הם לא הסתירו את רצונם להשליט את שיטתם על כלל הציבור. בינתיים עיצבו וביצרו מסגרות סגוליות, “כיסים” חינוכיים משלהם. תוך כדי כך נאבקו בזרם הממלכתי-דתי. ראשי הגשר היו מוסדות “נועם”.

“נועם” הוא בית ספר יסודי ברוח “מרכז” וג״א. זו הייתה החוליה הפחות מסתגרת ומתייחדת, מהבחינה התכנית והחברתית כאחד, בשרשרת החינוך בנוסח הקוקיסטי. “נועם” היה פתוח יחסית ל״חדר” ול”ישיבה לצעירים”; אך פתיחות מסוימת זו הייתה מוגבלת מראש וחד-צדדית בעקרון. הסתתרה מאחוריה כוונה חינוכית שאפתנית במיוחד, שאיימה על סביבתה החילונית יותר מהחינוך החרדי המוכר, ואילו לסביבתה הדתית היא הציבה בעיה מביכה ופיתוי מושך. “נועם” נשא את דגל התמורה מחינוך דתי לתורני; אך הוא הצניע את “השחרתו” וכיסה עליה בהקצנה בלאומיות, אף בהצטיינות בתכני חולין מודרני מסוימים.
יותר מזרועות קוקיסטיות אחרות, הדגים “נועם” את מגמת הפריצה אל החברה, שבעקבותיה באה התכנסות יתרה; התבצרות בעולם התורה לאחר מסע התרחבות. כדברי הוגיו, דרכו של “נועם” לא הייתה התקפה חזיתית אלא “הסתננות”, או “שבייה”. “נועם” פעל בכוונה מפורשת מלכתחילה ל”גיור היהודים”, כלשון קוקיסטים, כלומר יתר דתיזציה של דתיים – פועל יוצא מהסתפחות בני השכבות הרחבות של האורתודוקסיה הישראלית המודרנית למעגלי המאמינים. בעוד הישיבה נטתה לכיתתיות, היא הותירה לעצמה אופציות לעיבוי שורותיה: אופציית ה”סיפוח” החינוכית, בנוסף על זו התנועתית.

לדבריו של גדעון ארן זמן קצר לאחר הקמתו, כבר יצאה תהילת “נועם” כבית ספר תורני מובחר והוא התפרסם באיכות תלמידיו וברמת הישגיו. במקביל הצטיין כ״דתי יותר, ציוני יותר” בהשוואה לבית הספר הדתי-לאומי המקובל. נקודת המוצא ל”חינוך החדש” הייתה הביקורת על החינוך בנוסח הממ”ד הקיים, הלוקה הן בצד הממלכתי שלו הן בצד הדתי, ובעיקר אינו מחבר את שני הצדדים במסגרת אחת, תורנית במהותה.
בתחילה קיבץ “נועם” את ילדי “מרכז” והפריפריה לה, אך במהרה נהפך פופולרי ונהרו אליו תלמידים מכל קצות העיר. אף שכיתותיו מלאו ורבו בקצב מרשים, הוא נשאר בהגמוניה ישיבתית ותנועתית מובהקת. הרוח הקוקיסטית נשמרה בקנאות, הן באמצעות מורים שגויסו על יסוד מחויבותם לעקרונות בית ספר, הן בעזרת חוג הורים שמעורבותם בחיי בית הספר הייתה גבוהה בהרבה מהמקובל. אלו ואלו עמדו בקשר אמיץ עם הרצי”ה, שהשתתף בקביעת מדיניות המוסד.
בקושי רב נשמר האיזון העדין בין כוונתו של בית הספר לגייס עתודות מאמינים ולהפיץ את הבשורה, לבין התגברות הדינמיקה הכיתתית המושכת לאורתודוקסיזציה. כך למשל נאלצו לוותר על ההצעה להנהיג תלבושת אחידה בבית ספר, מכיוון שדרישותיו של הרב בעניין זה היו מחמירות מדי, והתעורר חשש שהציבור לא יוכל לעמוד בגזירה. בהדרגה התעצם הפן הדתי-מסורתי של “נועם” על חשבון הפן הממלכתי-מודרני. לא הסתפקו עוד בהכוונת תכני הלימוד, שנעשו יותר ויותר תורניים, אלא ביקשו לשלוט במכלול דפוסי ההתנהגות, שקיבלו אופי חרדי משהו.

גם הבנות ב”נועם” השתתפו בתוכנית מורחבת של לימודי קודש, בכיתות נפרדות כמובן. ואולם התוספת הניכרת בשעות הוראת תורה, וההחמרה היתרה בנורמות האדיקות, לא פגמו באווירה הטובה, במתח הפעילות וברמה העיונית שאפיינו את בית הספר. נוסף לכך ינק “נועם” ממענקים ציבוריים נאים, ואף עקף את צו האינטגרציה, דבר שעורר ביקורת ממסדית ואזרחית כאחד.
עם שאפתנותו הדתית ודרישותיו החינוכיות מתלמידיו, טבעי שנוצר לו דימוי של מוסד עילית. זהו חלק מההסבר להצלחת בית הספר בליווי ובהפצת הרוח הקוקיסטית, הצלחה שהתבטאה בהרחבת המוסד ובפתיחת מעין סניפים בריכוזים אמוניים-תנועתיים בעיר ובהתנחלויות. “נועם”, הנתון להשראת “מרכז”, נעשה אבטיפוס לחינוך המיושם במחוזות ג״א.
האלטרנטיווה שהציעה “מרכז” לילדים מהמגזר הציוני-דתי לא התמצתה בבית הספר האמוני המיוחד. כאמור היה “נועם” תוצר ההתנגדות הקוקיסטית לחינוך הממ״ד, ואולם בנוסף על כך הייתה לישיבה ביקורת קשה גם על תנועת הנוער הדתית-לאומית. “מרכז”, וכן ג״א, ביקשו להשפיע על בני עקיבא במגמה דתית-מסורתית, שהתבטאה בהתנהגות חרדית יותר. הקוקיזם הסתייג גם מערכי הנוער ממחנה “תורה ועבודה” וגם מנורמות ההתנהגות שלו, ובכלל זה ההגשמה בקיבוץ – מטרתה המקורית של התנועה, שאינה עולה בקנה אחד עם לימוד בישיבה ועם אדיקות במצוות.
אחרי שנכשלו ניסיונות בוטים להטות את בנ״ע לדרך האחרת על-ידי השתלטות על מוסדותיה או כפיית סמכויות חיצוניות, הקימו המאמינים המאוכזבים גוף חדש בשם “אריאל” – ספק סניף מיוחד של התנועה הקיימת, ספק גרעין לתנועה מתחרה. נקודה ראשונה בולטת לסגוליות מסגרת הנעורים הזאת היא ההפרדה המוחלטת בין המינים.
ספק אם “אריאל” ו”נועם” היו “יותר ציוניים” כמובטח, אך בוודאי היו “יותר תורניים”. תוך כדי כך התנתקו מכלל המערכת הישראלית.

לקריאת הפרק הבא לחצו כאן – גדעון ארן

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 3, פרקים מהספר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.