גדעון ארן – פרק 2 חלק 7 מתוך קוקיזם :”בניית ישראל מתוך המסתורין”

7. בניית ישראל מתוך המסתורין – נכתב על ידי פרופ’ גדעון ארן

לפי גדעון ארן ההוויה כולה קדושה, אך במרכזה נקודה אחת שקדושתה רבה ביותר: ישראל. כל היקום סובב על ציר ישראל, ובה מתמקדת גם משנת הראי”ה.

ישראל היא הדתיות השלמה, שהכל בא ממנה ומשתוקק לשוב ולהיבלע בה; הכל מוכוון לישראל ונזקק לו. ישראל, נושא הקדושה, הוא מושא הערגה האמונית. ישראל הוא מדיום מיסטי-משיחי של כל העולם המבקש להתעלות לאלוהים, לגאול ולהיגאל. מאמצעי בידי הדתיות, הופך ישראל ליעד הדתיות: ישראל נעשה לערך דתי נשגב אליו כמהים ובו רוצים להיכלל. מישראל גם יבוא המענה לדתיות שבאדם ובטבע; ממנו תצא הישועה האוניוורסלית והקוסמית.
ישראל ניצב בבסיסה ובמרכזה של השיטה המיסטית-משיחית של הראי”ה, העוסקת באחדות העולמית ובאלוהות. כמאמר חסידי הראי”ה בהנהגת ג״א, משנתם מתמצה ב”ניסיון לבנות את ישראל מתוך המסתורין.” המיסטיפיקציה של לאומיות ישראל התגלתה בג״א.

גדעון ארן

גדעון ארן

גדעון ארן מציין כי קדושת ישראל הופכת אותו לבלעדי ועליון. קדושת ישראל מצטיינת לא רק בריכוזיותה וטוהרה, במדרגתה, אלא גם בהיותה גלויה יחסית, לא עוד פנימית בלבד ונסתרת. במכתב של הרב לבנו, שנגנז כל השנים מפני תעוזתו ונחשף רק בעקבות מלחמת ששת הימים, עם ההתלהבות המשיחית שאחזה אז ברצי״ה ובנאמני הראי״ה, נאמר:

“ידע כל התבל הנאור, עם כל חוכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הנסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית ששמה ישראל”

הדברים ראו אור ביוזמת בני תורה מ״מרכז” שלימים הקימו את ג״א. לעומת זאת הם השתדלו שלא לפרסם ברבים דברים אחרים משל הראי״ה אודות סגולת ישראל ויתרונו: שהפער בין ישראל לעמים הוא גדול ועקרוני ממה שבין אדם לבהמה. ככתוב במפורש:

“ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי”

חסידי הרב ופעילים בתנועה ביקשו לסייג ולרכך דברים אלה, באמצעות הטענה שצריך לברר היטב “נשמה” מהי, להבדיל מ”נפש”, בהקשר הקבלי המסוים, וכן אזכרו קטעים אחרים מדברי הרב הנראים כסותרים את המשתמע מכאן. אך לבסוף הודו בפה מלא שמקובלת עליהם תפישה זו שלעיל. אף התגאו שמותר היהודי משאר בני אנוש, שהינו מדרגה נעלה בפני עצמה.
ישראל נבדל מן העמים ועולה עליהם, שכן הוא “תמצית של הטוב והמעולה שבכל העולם כולו.” אין הוא “אומה במובן הרגיל, אלא בתמצית האידיאלית של האדם המופיעה בתור קיבוץ חברתי.” ישנם עמים המצטיינים בתכונה כזאת או אחרת, אך ישראל מצטיין בכך שהוא ניחן בסגולות כל העמים גם יחד, ומאחד בקרבו את שלל התכונות החיוביות שבעולם. ייחוד ויתרון ישראל הם טבעיים והכרחיים, ואין להתנגד או להתכחש להם, אלא להכיר בהם ולטפחם:

“לא רק משונים אנו מכל העמים ונבדלים, כי אם גם מעולים וגדולים מאד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז נדע את עצמנו, ואם נשכח אח גורלנו אז נשכח את עצמנו, ועם ששכח עצמו בודאי הוא קטן ושפל”

קדושת ישראל קבועה מראש וגזורה לתמיד, אינה נובעת מרצון או מותנית במעשים, ודבר לא יוכל לשנותה. קדושת ישראל היא טבעו, ביטוי לחוק ההוויה שאינו יכול להתהפך. הגניוס היהודי מתגלה בקדושתו. “הקדושה העליונה היא כשרון גאוני מוטבע ביסוד החיים ושרשי הנשמה של ישראל.” קדושת ישראל היא סגולתו, סגולה משמיים. סגולה זו שרירה וקיימת בכל מקרה, גם כשאין לה רמז ברמת הנגלה.
הקדושה אינה חלה רק על הציבור הישראלי, אלא מציינת גם את היחיד בישראל. כמו הכלל גם הפרט הוא בעל סגולה. “בכל אחד ואחד מישראל אור אלוהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר.” קדושת הפרט קשורה לזיקתו אל הכלל. מכיוון שהקדושה היא קודם כל מאפיין של הקולקטיב, מתבקש שהיחידים יכוונו את דתיותם כלפי כלל-ישראל, ומכאן יזכו שהקדושה תהיה גם תו ההיכר שלהם. עד כדי כך, שלא יתכן שתידבק בבן ישראל מידה שלילית כלשהי. מובטח א-פריורית שהיהודים טובים ביותר מהבחינה הדתית והמוסרית. “באמת אין רשעים כלל, כל זמן שהם דבוקים בחפץ ליבם לכללות האומה, ועמך כולם צדיקים.”
יש סוברים כי אמונה מעין זו היא שגרמה לראי״ה לשלול מכל וכל את האפשרות שאנשים מן הישוב הם שרצחו את ארלוזורוב. על כן יצא הרב בתוקף להגנת הנאשמים הרביזיוניסטים, גם מבלי שהעמיק לחקור בפרטי הפרשה.
מקדושת ישראל נגזרת אפוא מוסריותו. אין להטיל ביהודים כל דופי. השלילי והפגום אינם יכולים לקנות להם אחיזה בקרבם בשום אופן. כך, לדוגמה, כשבעקבות מאורעות חרפ״ט נתבקשו גם המוסדות הלאומיים לפרסם מצידם הודעת גינוי לשימוש בכוח פיזי נגד אחרים, פסל זאת הרב כמובן מאליו, בטענה ש״הישוב העברי אינו זקוק לכרוזים כאלה, [שכן] מעשי אלימות אינם ממנהגיו.”
כשם שהרוע האנושי נעדר מישראל, כן גם לא יתכן שיהיה עבריין כלפי שמים. היהודי צדיק תמיד, בינו לבין חברו ובינו לבין המקום. בחג פורים אמר הראי”ה: “ישראל אינו חוטא לעולם. יהודי מתחפש לפעמים כחוטא, אך בתוכו הוא טהור כבדולח.” מוטיב ה”התחפשות” של ישראל, בעיקר התחזותו לחילוני מודרני, היה נפוץ בהתבטאויות ג״א, ואהוב במיוחד על הרב לוינגר.

לדבריו של גדעון ארן מאחר שסגולת ישראל אינה ניתנת להמרה או להכחשה, בלתי אפשרית היא בכל מקרה ההתבוללות, והמאמץ בכיוון “נורמליזציה” של ישראל הוא חסר תוחלת מעיקרו. נורמליזציה כמוה כשלילת האלוהים, כפירה בטבע ההוויה או התנערות מן העצמיות הפנימית, שכולן פסולות וגם בל יתכנו. “טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של אתה בחרתנו.” הקדושה היא השלכה של בחירת האלוהים ולא תוצאה של רכישה אנושית רצונית ומודעת.
סגולת ישראל היא בעצם היותו בעל התכונה המסתורית-המשיחית. שאיפת התשובה והתחייה היא המייחדת אותו והופכת אותו ליציר עליון. “הדבקות בה’ היא התשוקה היותר טבעית לאדם (בכלל, אך ישראל) לקח לו את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלו על פי גורלו ההיסטורי.” הקשר המיידי לקודש הוא בעיקר נחלת ישראל; העם הוא כמו בעל חזקה על הדבקות באלוהים. “הסימפטיה האלוהית נמצאת בחוגה של כנסת ישראל;” ומן הסתם הכוונה הן להעדפת אלוהים את ישראל, הן לערגתו של ישראל אל האלוהים.

* * *

2013-03-03_130720_thumb1

גדעון ארן טוען מקדושת ישראל מגיעים לאחדות ישראל. מסגולת ישראל נגזרים קדושתו של כל אחד ואחד בישראל, קדושת הקשר שבין הפרט והכלל בישראל, והקדושה שבשלמות הציבורית של ישראל. הישראלי דבק בישראל ושואף להיבלע בתוכו, כפי שהמאמין עורג לקרבת האל ולהיכללות בקרבו. הקשר הישראלי שונה מזה שבשאר העמים. בישראל מתמקדת קדושה עליונה, והישראלי שמצטיין בזיקה חזקה אל הקודש ממילא משתוקק לקדושה היתרה שבכלל ישראל. אין זה קשר אזרחי, פסיכו-חברתי או ביולוגי, כאצל הגויים, אלא זהו קשר דתי מובהק, שחוקיותו המיסטית מתמצית בשאיפה לאחדות המוחלטת.
יש איכות קודש אלוהי גם בכלליות הישראלית. הקדושה אינה רק בישראל בצורתו הסתמית או במהותו המופשטת, אלא בישראל ברמתו הקולקטיווית, במשמעה הסוציולוגי והפוליטי. מכאן נובע הדגש על העיקרון של “כלל-ישראל” שג״א אימצה משיטת הרב והפכה לערך מרכזי לתנועה.
סגולת ישראל היא באחדותו. ברמתה העליונה יש באחדות זו שלושה מרכיבים עיקריים השואפים ומתקשרים זה אל זה, משתווים ומתמזגים לשלמות כללית אחת: התורה, העם, הארץ. בעצם אחדותם של אלה מצוי קודש עליון. אחדות משולשת זו היא עיקר מרכזי בשיטת הראי״ה. כך הוא אומץ ע”י ג״א וזכה לשכלול ולהדגשה, עד שהפך ליסוד הדומיננטי בדימויו הציבורי של ג״א, כמו בתודעתו העצמית.
לפי תורת הראי”ה, בעם ישראל ובארץ ישראל שוכנת התכונה האלוהית ממש כשם שהיא מצויה בתורת ישראל. השניים הראשונים אינם נמצאים מחוץ לתחום הדת. הם חיוניים לדת, בלעדיהם היא חסרה. הדת השלמה לא יכולה להסתפק בתורה לבדה.
קדושת כל אחד משלושת הגורמים, כשהוא לבדו, הינה חלקית ומצומצמת. עם ללא ארץ אין בו די, כמו עם ללא תורה, ארץ ללא תורה או עם ותורה ללא ארץ או עם. רק באחדותם הם מהווים את תכליתה של השאיפה הדתית אותה התווה הראי”ה, השאיפה שג”א הקדיש עצמה למימושה. ה”שילוש הקדוש” הוא לב הבריאה, ומוקדה של דרמה היסטורית וקוסמית כאחד, המובילה ומתעלה לגאולת ישראל וההוויה כולה, ולשיבת הכל לאלוהים.
אמנם עצם השילוש – עם, ארץ, תורה
– אינו מייחד את הראי”ה ובוודאי שלא את יורשיו בתקופתם, שהרי יש כאן תפישה שהייתה מקובלת למדי בחוגים דתיים ציוניים כמו המפד״ל ואפילו פאג״י. אלא שאצלם נעדרה האיכות המיסטית המציינת את שלושת הגורמים, ובעיקר את אחדותם. בשיטת הראי״ה, לא רק לתורה, כפי שמקובל במסורת, אלא גם לעם ולארץ יש משמעות טמירה ונשגבת. בשלושתם כאחד מצויה התכונה הדתית הפנימית. כולם ניחנים בקדושה יתרה, זו סגולתם שמקורה בבחירתם האלוהית. מכאן שעל האדם לדבוק בהם בכל מאודו, בכדי להתאחד עם מקור עצמיותו ועם ההוויה כולה.
בצד הקדושה הנסתרת של התורה ושל העם, התברר כי גם לארץ יש סגולה מיסטית-משיחית שכזאת (מסיבות שעוד יפורטו בחר ג״א להבליט את מרכיב הארץ דווקא מתוך השלושה). הקדושה המיוחדת הטמונה בפנימיות א”י, גם היא נובעת מהיותה מגלמת את האחדות הכללית ושואפת מטבעה ומטבע העולם להגיע מעלה מעלה. מכאן השראתה האלוהית, והזיקה האמונית אליה:

גדעון ארן

גדעון ארן

“אוירא דא״י הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בא”י יונקים מאור החוכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים שהיא ביסודה התגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד”

נקודת השתוותם-התאחדותם של שלושת הגורמים היא הלאומיות הישראלית, שקדושתה אכן רבה ביותר. מקובל לראות את הלאומיות כתרכובת עם וארץ; אצל הראי”ה מתווסף היסוד הדתי. בסופו של דבר עיקרה של הלאומיות באיכותה הדתית. מתוך כך קיבלה הלאומיות את מרכזיותה בשיטה התיאולוגית של הרב, וכך גם בהופעת ג”ש.
בלאומיות מצוי המפתח לשיבה ולגאולה. בתכונת המסתורין שבה, מאחדת הלאומיות בקרבה את הקודש ואת החול. הלאומיות שנתפשה תמיד, הן על ידי עצמה הן על ידי יריביה מבין הדתיים, כהתגלמותו של החולין, הופכת בידי הראי”ה להיות קדושה מן הקודש:

“התחיה הלאומית שלנו כוללת היא שני צדדים, ורק בהשלמתה של שני הצדדים יחד, תהיה אז ראויה לשמה, והצדדים אינם אחרים כי אם צד החול וצד הקודש שבה”

לפי פרופ’ גדעון ארן האחיזה בלאומיות היא דבקות דתית. “כל כך מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלוהים, והאומה כולה אינה יכולה לנתק עצמה ממקור החיים,” כדברי הרב, עד שכל הנכסף לאל צריך לדגול בלאומיות, להשתקע בה ולעבדה עבודת קודש. “תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה (לאלוהים) ליסוד חיי הלאומיות שלה.”
הגשמת האידיאל הלאומי פירושו מימוש מיסטי-משיחי. ככל שגדול שמה של הלאומיות, כן מתגדל שם שמים. אין לאומיות ישראל כלאומיות שאר העמים. בעצם ישראל “נקרא לאום בדרך ההשאלה.” כל אנלוגיה ללאומיות הגויים מטעה, והשוואת מושגי הלאומיות של ישראל עם אלו של שאר העולם היא חטא דתי. עם זאת אסור לדתיים לדחות את הלאומיות אלא דווקא להתמסר לה, גם אם היא מופיעה כחילונית. משימתם לברר לעצמם ולהאיר לה את אמיתיותה הפנימית הקדושה.
את האידיאה הלאומית העמיד הראי”ה בצמוד לאידיאה האלוהית; אלו הן שתי האידיאות הבסיסיות בעולם. העילאית והמקפת יותר היא האלוהית. זו יסוד ההויה, והערכים העולמיים השונים, ובכללם הלאומיות, הם אך גילויים שלה. האידיאה האלוהית היא מקור חיים לכל האנושות על עמיה השונים, אך במיוחד לישראל. קורה שהלאומיות מתכחשת למהותה, למקורה וליעודה, וחושבת אז את עצמה לעצמאית ובלעדית. במצב זה גוברים ערכי החומר על הרוח. אמנם הקדושה נסוגה אז ומסתתרת מפני החולין, אך איננה נעלמת לגמרי. בני האדם, המשתוקקים מטבעם לקודש, מחפשים אותו בדרך הלאומית. כך, ביהדות, מאחורי החזות הלאומית חבויה דתיות.
אכן, גם בישראל היו עיתות ירידה, שעה ששתי האידיאות נפרדו זו מזו. היה זה בעיקר כשהאידיאה האלוהית עצמה נצטמצמה לכדי אידיאה דתית בלבד, ואז הסתלקה ממנה האידיאה הלאומית והעמידה עצמה ממולה, כפי שקרה בגלות שבה כל הקודש נפרד מן החול. שוב מופנית הטענה נגד הדת יותר מאשר נגד החילוניות. דווקא הראשונה, בחלקיותה הצרה, כשהתכנסה בתוך עצמה, היא האחראית להבדלה בין שני חלקי השלמות הקדושה. ואולם עם התחייה הציונית, הכירו שתי האידיאות בזיקתן ההדדית ובאחדותן:

“הקרע שבין [האידיאה האלהית] ובין האידיאה הלאומית, שהוא גרם כל המהומה והערבוביה בעולם החברתי והמדיני, אי אפשר שיתאחה כי אם במקום האחדות הטבעית שלהן – בישראל, בתחייתו השלמה והגמורה בארצו, בשוב ממלכת ה’ לאיתנה”

מקידוש הלאומיות הגיע הרב לקידוש מוסד המדינה. עשרות שנים לפני הקמתה, היה הראי”ה מהראשונים לנקוט במפורש במונח “מדינת ישראל”. אך האמנם נתכוון למדינה במובן שהתכוונו לו אלה שכוננוה? בהמשך אפשר גם לשאול, האמנם מדינת ישראל, כפי שהיא שרירה וקיימת, היא זו אשר ג״א ה”מדיני” וה”ישראלי” כל כך מדבר אודותיה? על כל פנים, בשיטת הראי”ה גם ממלכתיות ישראל יש בה סגולה פנימית, ויש לה מובן עליון. הממלכתיות, על מכלול מוסדותיה הארציים, מהווה תנאי ומוקד לשיבת העולם וגאולתו. התשוקה להתעלות לקרבת האלוהים מתווכת באמצעות מדינת ישראל. אכן זו מדינה מיוחדת במינה שממהותה היא עניין דתי:

“המדינה איננה האושר היותר עליון של האדם – זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה. מה שאין כן במדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה התוך האידיאלי היותר עליון, ומדינה זו היא מדינת ישראל, יסוד כסא ה’ בעולם שכל חפצה הוא שיהיה ה’ אחר ושמו אחד שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לבאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה חדל מלהיות האושר היותר גדול”

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 2, פרקים מהספר, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.