פרק 4 חלק 1 – קוקיזם א’ / מאת: גדעון ארן

לפניכם החלק הראשון של הפרק הרביעי בספר קוקיזם א’ של גדעון ארן - שם הפרק הוא:  קוק, קוקיסט וקוקניק.

גדעון ארן

גדעון ארן

פרק זה נסב על שיטת מיסטיקה משיחית (להלן מ״מ) שהיא אמונתו הדתית והציונית של ג”א. לגרסה יהודית סגולית זו נקרא כאן “קוקיזם” – מלשון קוק, שם הרבנים האב והבן, בסימנם עומד המכלול האמוני של הגוש.

תורת הראי”ה ודמות הרצי”ה הינן מרכיבי יסוד חיוניים בתרבות המאמינים, אך זו אינה מתמצה בהן. יש לה יסודות חשובים נוספים, אף כאלו שהתפתחו שנים רבות אחרי שמשנת האב הייתה רדומה ומפעליו נשכחים, מכאן, ולפני שתכונות הבן התגלו והתבלטו מכאן. לקוקיזם אין קיום ומובן ללא קוק, אך הוא איננו זהה עם קוק. במידה מסוימת הקוקיזם צמח בנפרד וגם כריאקציה לקוק. כמו קלוויניזם, או להבדיל חומיניזם, גם הקוקיזם הוא דבר העומד בפני עצמו ומצדיק התייחסות מיוחדת, בנבדל מהטיפול בפנומן שהזרם ההיסטורי-תרבותי קרוי על שמו. לא היה מרקסיזם אלמלא מרקס, אבל מרקס איננו מרקסיזם ומרקסיזם איננו מרקס.

הביטוי קוקיזם אינו רווח בציבור הרחב, גם לא שגור בפי קהל הנחקרים. סבלנותם לתואר שבחרתי הייתה מוגבלת. כשנקטתי בשם זה בנוכחותם, היו מביניהם שדחוהו בתקיפות מכיוון שרימז לטענתם על שמץ זלזול, ואילו אחרים קיבלוהו בקורטוב של הומור וסברו שמשתמעת מהכינוי דווקא מידה של הערכה וחיבה. לתגובות דו-ערכיות דומות זכה מונח חלופי שמצאתיו הולם, “אוריזם”, מלשון “אורות” ו”אור” הגודשים את תורת ג״א ושזורים בתדירות רבה בשפת נאמניה.
מאז ניהלתי עם המאמינים שיחות אודות אמונתם, בהן נקטתי במושגים השאובים מעבודתי, דומני שנקלטו חלקית גם בקרבם. כמה מהמכונים “קוקיסטים” הסכינו בהדרגה עם תואר זה. לאחרונה איתרתי עדויות לכך שהביטוי קוקיזם אומץ פה ושם בישיבה ובתנועה. בתגובת אישור — שיש בה ספק קבלת דין, ספק ניסיון להוכיח בעלות ושליטה — מספרים ב”מרכז” ובג״א שהראי”ה כבר אמר בזמנו: “איני צריך קוקניקים סביבי.” מצוי כאן הכשר חלקי למושג, וכן משתמע מכאן אישור המקור עצמו לכך שנוסחת השוויון קוק = קוקיזם בעייתית וטעונה בירור.

את המונח קוקיזם טבעתי בהעדר שם אחר לתופעה החדשה. נזדמן לי לעמוד ליד עריסתה. המשכתי לעקוב אחריה מקרוב עד שקיבלה צורה והתייצבה, ואז שבה והשתנתה. הקוקיזם הוא דתו של ג”א, דת חיה, פעילה ומתפתחת. אתארה כאן בשלב הסמוך להתפרצותה ולראשית התגבשותה. הייתי עד להתהוות עיקרים ומבנים דתיים, בנסיבות ההיסטוריות המקוריות. יכולתי לעמוד פרטנית על התחדשות ערכים אמוניים והתגבשות נורמות אמוניות, כתוצאה מדין ודברים בין חוגים ואישים שונים בקרב המאמינים, כתגובה לאירועים פוליטים, במהלך התרחשויות בשטח המבצעים, תוך כדי מעמדים ציבוריים או בעקבות התנסויות פרטיות, שלב אחר שלב.
אדגיש את יחסי הגומלין של הדת הקוקיסטית עם סביבתה החברתית-מדינית. בעיקר אציג את הקוקיזם כתשובה, מעניינת ופורה, לשאלות הקיום של היהודי הדתי בישראל. אשתדל להימנע מנטייה רווחת להסבר הצלחתו של הקוקיזם במונחים “שליליים”, בדרך כלל פסיכולוגיים וכן כלליים למדי. רבים ממבקרי ג״א נזקקים לקטגוריות כמו “חוסר סובלנות למצבי עמימות ואי-ודאות,” או “חרדה מפני העימות עם הריאליה,” ורואים בהן גורמים לתהליך ה”נסיגה” לעבר המיסטיות והמשיחיות. בניגוד לכך אבקש לפרש את עליית הקוקיזם והתפשטות השפעתו במונחים “חיוביים”; להבין את השיטה הרוחנית הזאת כניסיון התמודדות שאפתני, כן ומקורי עם מצוקות המאמין החי במציאות המדינה החילונית המודרנית.

Gideon in office - January2014הקוקיזם הוא השיטה הרוחנית המשמשת את ג״א להחיות את היהדות באמצעות הציונות. הזיקה הקוקיסטית לעולם היא דתית, תמימה וטהורה בבסיסה. המצע המקורי של ג״א — גם לעמדותיו המדיניות — הוא תיאולוגי, לא אידיאולוגי. מגמת ה”רציונליזציה” של העולם המאפיינת את המודרניזציה, נתפשת על-ידי הסוציולוגיה בין השאר במונחי המעבר מתיאולוגיה לאידיאולוגיה. יש גם הממשיגים את התפתחות המאה העשרים בישראל בצורה זו, כשאת הציונות רואים בגלגול היהדות מתיאולוגיה לאידיאולוגיה. בקוקיזם נמצא מהלך הפוך: ישראל החוזר אל גדרי התיאולוגיה. זו תמצית התמורה שהביא עמו ג״א: המהפך מ”ציונות דתית”, שאיננה יכולה עוד לעמוד במתח העקרוני הטבוע בה, לעבר “דת ציונית”, יצירה חדשה.
בלבו של הגוש הולם חידוש דתי. המאמינים באים מהדת ושבים אליה, אך בדרכם הם מניפים את דגל הציונות. תורתם, הקוקיזם, היא אפוא “התיאולוגיה של הציונות”. באמצעות תיאולוגיה זאת נעשית הפקעת הציונות מרשות עצמה והפיכתה לנכס דתי למהדרין.
התיאולוגיזציה של הציונות נוקטת בשיטת המ”מ, מדיום כמו-קבלי. לתיאולוגיזציה של ההיסטוריה האקטואלית צד שני משלים, בדמות ההיסטוריזציה של הגאולה הקוסמית, או פוליטיזציה של המיתוסים על העם והארץ. מיסטיפיקציית הציונות הולמת ומקבילה לציוניזציה של המיסטיקה.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 4, פרקים מהספר, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.