גדעון ארן – פרק 5 חלק ב’ מתוך “קוקיזם”

לפניכם החלק השני מתוך הפרק החמישי בספר “קוקיזם” של פרופסור גדעון ארן. בפרק זה תוכלו לקבל מידע על משיחיות שקר ופתרון ביניים למלכוד הגאולה. קריאה מהנה!

הכמיהה המשיחית אינה מציינת בהכרח קרע עם המורשת הדתית ואינה קמה עליה, אלא מבקשת דווקא להביאה למלוא מסקניותה. גם התפישה המשיחית היהודית היא המשך עקבי ומימוש סופי של השאיפה הדתית. כך היא כמובן מוצגת בראש ובראשונה על ידי המשיחיסטים עצמם, בכלל זה “אנשי הגאולה” הקוקיסטים. אלא שהכוונה הטובה מובילה אותם, כמו את קודמיהם בהיסטוריה, לאכזבה. נגזר על מאמץ הגשמת הדת המשיחית שלעולם לא תושג מטרתו בשלמותה. כך נדונה המשיחיות לקלוע למשבר את הדת עצמה, בשמה ולמענה פרצה אל העולם להפכו. ההגשמה של כיסופי הדת בעולם אורבת לדת ומאיימת לערער את מוסדותיה. הפנמה או הסמלה של הגאולה, בדרך הספיריטואליזציה הנוצרית למשל, יכולה למנוע את המשבר שתמיט על דתה שלה.

גדעון ארן

גדעון ארן

התקווה המשיחית היא ביטוי חיובי מרכזי של הדתיות היהודית, ואילו ההגשמה המשיחית עושה בסופו של דבר לשלילתה.

שאיפת המימוש המשיחי טבעית וגם חיונית ליהדות, אך בו בזמן היא מאיימת עליה. אם נשכחה לרגע ההכרה בכך, באו במשך הדורות הניסיונות הכושלים והרי-האסון של התנועות המשיחיות, שליחות הדת, וחיזקו את תודעת פוטנציאל ההרס העצמי הטמון בערך זה, המקודש. היהדות טיפחה את הרעיון המשיחי אבל ידעה בדרך כלל להישמר מפניו, על ידי כריתת עוקצו המהפכני. הקוקיזם, שהרחיק לכת בתפישתו הגאולית, מצא דרך לחלץ עצמו ממלכוד המשיחיות.

המשיחיות, מעצם הגדרתה, היא מהפכנית. הגשמתה כרוכה בשינוי סדרי בראשית. בגאולת העולם מובלע ערעור על תוקפו של כל מה שנהוג ומקובל, עד לביטול מפורש של מכלול התכנים והמסגרות הקיימים והגדרת המצב כחדש לחלוטין, המחייב לפיכך מושגים ונהלים השונים בתכלית מקודמיהם. הרעיון המשיחי שולל את ההווה; המימוש המשיחי מורד בהווה בפועל. בכלל זה, בראש ובראשונה, בעיקרי הדת ומוסדותיה. מתקדימים היסטוריים עולה שהמהפכה המשיחית עומדת על ניפוץ ערכים ונורמות של מדינה וחברה, כגון עקרונות משטר, שיטות חלוקת העושר, צווי אופנה, הגיונות אמנות ומדע וגם אמות מידה מוסריות. נוסף לכל זאת מלווה הגשמת הכיסופים לעולם נגאל בשבירת סמלי הדת והפרת חוקותיה. מרגע שהגאולה הופכת למציאות שורשית בנפשם של משיחיסטים אדוקים, הם משנים עמדותיהם מהיסוד אף ביחס לתורה ולאמונה.

עם ההגשמה המשיחית מתפרצת אנרגיה עצומה שמכוונת טבעית כנגד המסורת באשר היא. בתקופה המודרנית, שבה הספירה הדתית נפרדת מתחום החולין ההולך ומתרחב, יכול הדחף המשיחי ההרסני להפנות עצמו אל מחוץ לגדרי הדת. אך גם אם לא נתכוון לכך מלכתחילה, הוא עלול למצוא עצמו מורד בסופו של דבר בדת. אז ייטה הסער של הערגה לגאולה לפרוץ את גבולות הדת, מבפנים. מבחנה הגורלי של הדת הממוסדת הוא ביכולתה לטפח משיחיות, אך בתוך כך לתעלה לאפיקים מוגדרים שיחיו אותה ויקדמוה, בלי שישובו ויסכנו אותה. אחרי ככלות הכל מסתירה בחובה המשיחיות הנושאת את דגל הדת את הכמיהה להשתחרר מהדת. הדת היא סמל למגבלות ההווה וכשלעצמה מגבלה מהמדרגה הראשונה, ואילו המשיחיות מתאווה לנתץ כל מגבלה קיימת.

קסם הגאולה נעוץ בהבטחת קיום שהוא לא רק אחר לחלוטין, לא סתם מאושר והוגן, אלא בעיקר חופשי מכל מגבלות העולם הזה – פטור ממוסכמות ואיסורים. לעומת הגלות, עולם הגאולה כולו חידוש, חריגה מחוץ לכל מסגרת ומעבר לכל סייג. ההגשמה המשיחית מציעה חוויית שחרור סוחפת. שכרון מימוש הגאולה קשור בתחושת כל-יכולות וידיעת הכול. בידי המאמין האמת, הצדק והכוח, ובאמצעותם הוא מסוגל וזכאי לחסל כל מכשול הנקרה בדרכו הוודאית. לעמדה המשיחית נספחות אפוא תופעות פסיכיות ידועות. האפקט האנרכי אינו תוצר של עקרונות השקפה גרידא, אלא של חוויה יצרית עזה; סערת נפש וגאות רגשות שהכלים המסורתיים צרים מלהכילן, ואז הן מפוצצות אותם וגולשות מעבר לשוליהם.

אף שעול ההלכה אמור להתקבל על ידי המאמינים מתוך רצון ואהבה, הרי שבפועל סביר שציוויו ואיסוריו מכבידים על המאמין. מתעוררת בקרבו, ולו בתת-מודע, התנגדות למשטר המעיק ודחף למחאה ומרד. במצב גלותי קל יותר להירתם לכבלי הסמכות הפנימית הזאת, היות שהיא משלימה ומקבילה לנסיבות החיצוניות, העומדות בסימן כפייה חברתית ופוליטית תחת שלטון גויים. לעומת זאת, עם גאולה, במצב של ריבונות לאומית, מלאות חיים קהילתיים ופרהסיה יהודית, משתחרר המאמין ממועקה ניכרת. או אז, כשהוא בן-חורין משעבוד היסטורי, יבקש לנתק גם את עבותות עבדותו הרוחנית, המתגלמת בעולם המתנהל על פי חוקי התורה. אחרי שכבר הוסרו מעליו גדרים רבים וגם פוצה על חסכים, כשהוא בתנופה ובטוח בעצמו, ישאף בעמקי נשמתו למצוא פורקן גם מעריצות שלטון ההלכה.

גם אם ההגשמה המשיחית נסמכת לכוונה מודעת ומוצהרת שלא לחרוג ממורשת התורה אלא דווקא לקיימה ביתר שלמות, הרי שהדינמיקה הרגשית, לא פחות מהרוחנית, עלולה להביא את המאמינים לחתור תחת אושיות מסורתם. עם האושר המציף את המאמין תוך כדי ההגשמה המשיחית, נפתח שסתום בנפשו הצמאה לשינוי ולחופש, ואין לדעת עד כמה ירחיקו לכת הכוחות המתפרצים דרכו. אפשר היה לרסן את הדחפים הכמוסים הללו ולקשרם לסייגי ההלכה כל עוד הייתה המשיחיות בגדר עניין כללי ומופשט. מרגע שנהפכה מעשית ומיידית, יש בכוחה לגבור אפילו על רצון יוצריה.

 

הפוטנציאל האנרכי החבוי במשיחיות יכול, אם כך, להתגלות ככוח החותר תחת הסמכות המסורתית של התורה ומצוותיה. הניסיון ההיסטורי כבר הוכיח שלתנועות משיחיות לא מעטות אמנם היו השלכות פנימיות קריטיות. סכנת הפגיעה המשיחית בחוקי הדת חמורה במיוחד ביהדות, דווקא בשל אופיה הנורמטיווי. כשהאמונה באלוהים מרוכזת בקיום דקדקני של הלכות המנוסחות בקודקס הנתפש כאילו משמיים, קיים מתח בין התורה לגאולה, ואין פלא שמייצגי המורשת חשדניים ביחסם למשיחיות. מתעוררת השאלה המטרידה בדבר מעמד התורה בעולם שכבר נגאל: האמנם קיימת ותופשת “הלכתא דמשיחא” הנפרדת מההלכה הנוכחית וסותרת אותה? התשובות על כך בדרך כלל מסתבכות ואפולוגטיות משהו. ההלכה, כידוע, היא סייגים על גבי סייגים; ואילו הגאולה היא פריעתם. ההלכה עומדת על ההבדלה בין קודש לחול; הגאולה היא שלטון הקודש לבדו.

על פי גרסה מקובלת, הגשמת המשיחיות היא אך המשכה ומילואה של ההלכה, שליטתה הגמורה. הגאולה היא מצב בו יקוימו חוקי התורה כולם, בשלמותם, וביניהם הקרבת קרבנות במקדש וכיבוש הארץ המובטחת. ואולם גם במצב זה יתכן שתהיה סחיפה אם לא פריצת גבולות. התורה ניתנה לעם להנחותו בעולם המתקשה בהבחנה בין כשר לטמא. היא מספקת ליהודי התם מערכת מסועפת של ציוויים ואיסורים לבל יסטה, מתוך קוצר דעת וחולשת אופי, מהדרך שתובילו לאמונה ותרחיקו מכפירה. ברם, בעידן המשיחי, תשרור דרך האלוהים לבדה, ולא יהיו עוד חטאים בנמצא. המאמין יודרך על-ידי יצרו ה”חיובי” וידיעתו הוודאית את ה”אמת” האחת. אם כך, לשם מה נחוצה עוד הלכה? ואולי יש צורך לחבר תורה חדשה שתהלום את המציאות המהפכנית?
הקיום היהודי המסורתי העומד על מצוות עשה ולא תעשה, ההוויה האורתודוקסית של משפטים ודינים, זהו המצב הניזון מ”עץ הדעת”, שפריו חיוני לברירה בין הרצוי והמאוס בעיני האל. לעומת זאת – במונחי אותו דימוי קבלי – תשיבנו הגאולה לגן העדן האבוד המלא שפע אלוהי, בו אוכלים מ”עץ החיים” הקודם לחטא הקדמון ומעבר לטוב ולרע. מהשלב בו מקננת בלב האמונה המשיחית, כשאינה עוד ערטילאית ורפה אלא מוחשית ויוקדת, מאבדים הקשרים הישנים ממשמעותם המחייבת, וניכרת תסיסה אנטי-מסורתית החותרת לשינוי יסודי בדרכי ההגשמה העצמית או הדתית.

גם הצנועים שבאנשי הגאולה יודו שההגשמה המשיחית במובנה השמרני – מימוש שלטון התורה – תחייב בנסיבות זמננו שינויים הלכתיים יסודיים. לשם כך נחוץ כמובן ביטחון דתי, מהסוג שהאורתודוקסיה אינה מצטיינת בו. קוקיסטים התקשו להפריך טענה זאת, ורק התווכחו עם מבקריהם, או בינם לבינם, בניסיון למזער את חשיבות השינויים ההכרחיים ולדחות את ההכרעה למועד בו ייכונו הכלים הנאותים לשם כך, כמו חידוש הסנהדרין, במהרה בימינו. קוקיסטים גרסו הבחנה בין “דת” בצורתה החרדית המוגבלת, לבין דת אחרת, ישנה-חדשה, במהדורתה המשיחית הציונית. דיברו מפורשות על “תורת הגלות” ומולה “דת של גאולה”, שבינתיים נגלתה רק להם, לפיה נהגו בתחומים מוגדרים ואותה ביקשו להשליט בכול. להשקפה זאת השלכות מרחיקות לכת. נסתפק בהערה על היבט אחד בלבד של המשיחיות הקוקיסטית המבוטאת כך.

DSC01482 (1)במסגרת המגננה הקוקיסטית כנגד תזת הסתירה שבין תורה לגאולה, ציינו המאמינים שבעידן המשיחי יוגשם אידיאל לימוד התורה בשיאו. הוסיפו שההשתקעות בתורה תגיע עד כדי כך שיבינוה ברמות עמוקות שלא נחשפו עד כה. הגדירו את הגאולה במונחי גילוי רזי התורה והפצתם. הקוקיזם התהדר בניבוי הנועז שהמשמעויות שהיו נסתרות יוארו ויתבררו בהכרח ובמהרה.

אכן, יסודותיה של השקפה מעין זו נמצאו בגלגולים שונים של הרעיון המשיחי. בכמה מקורות כבר פורשה הגאולה כביטול קליפות התורה והבנה סודית של טעמי מצוותיה. בהמשך לכך היו שמיקדו את היוזמה המשיחית במאמץ לימוד הצד הנעלם והטמיר של התורה. אך לא פלא שגם בגרסאות מיסטיות-משיחיות שכאלו נזהרו היהודים, מכיוון שחשו בפוטנציאל המהפכני הטמון בהן. מלקחי העבר ידעו כי יומרת גילוי הסוד שבתורה היא דרך המלך להבנה חדשה, “טובה יותר”, של המסורת – לפרשנות מקורית, אולי סוטה.

 

על המלכוד המשיחי כבר עמדו וכתבו. “משיחיות המתורגמת ללשון ההווה היא מניה וביה משיחיות שקר. לרעיון המשיחי יש קיום רק בספירה הדקדוקית של זמן עתיד”. או: “משיח שווא – ימיו כימי התקווה למשיח אמת. אין הוא אלא צורתה החולפת של זו התקווה הקיימת”. פרדוקס המשיחיות המביסה את עצמה הוא סיכום עצוב, לקח מעשי של דורות רבים. במהלך הגלות קמו לישראל משיחים ממשיחים שונים. כולם, ולא רק שבתאי צבי, נואצו בדיעבד כמשיחי שקר. אין תמה שבמסורת ניכר ניסיון שיטתי להמעיט בדמותם, אף לעקרם מהזיכרון הקולקטיבי. למעשה אפשר לתהות כיצד זה שהרעיון המשיחי בישראל השתמר למרות הופעתם של המשיחים השונים בתולדותיו, שכן השלכות פועלם היו הרסניות, לדת וללאום.

הציונות היא שהעלתה חזרה לתודעה את זכר התנועות המשיחיות בישראל, אף שיקמה משהו את דימוין, וזאת על אף שאי-אפשר היה להכחיש שיוזמות הגאולה הללו נכשלו מעיקרן, ובראשן המפוארת שבהן, מרידת בר-כוכבא, שהמיטה על העם אסון. בדרך-כלל הוצגו כתנועות תחיה לאומיות מבלי לברר את השלכותיהן מנקודת המבט של הדת. במסורת ארוכה זו יוצאת מהכלל רק הציונות עצמה. במבחן ההיסטורי היא הצליחה מעבר למצופה. משהתחוורה מציאות זו לכל, קשה היה לדחות את הציונות על הסף כמשיחיות שקר. המאזן הלאומי החיובי של הציונות העמיד אתגר ליהדות הדתית, בעיקר לזו שבינתיים קידשה את מדינת ישראל שנתפשה כמימוש חזון הגאולה.

 

ההגשמה המשיחית אורבת לדת הממוסדת בכמה מובנים. ראשית, יש כאן איום אקטיוויזציה של הפוטנציאל האנטינומיסטי שברעיון המשיחי, ועל כך כבר עמדנו. שנית, הגאולה מעמידה את הדת במבחן אימות היסטורי. כישלונה של תנועה בהשגת מטרות מוגדרות שהציבה לעצמה והציגה בפומבי, עלול להתפרש על ידי נאמניה ומבקריה כהפרכת אמיתותה. זיהוי יעדי התחייה עם עיקר אמונה או צו תורה, משמעו התניית תוקף הדת בהצלחה במישור חברתי מדיני. לדוגמה, עם מפלתם הצבאית בוודאי נגרמה לחסידי המשיח בר-כוכבא אכזבה עמוקה שהתבטאה גם בספק דתי. אז נהיה בר כוזיבא. הדת היוצאת להגשים את משיחיותה נוטלת על עצמה סיכון; כך גם הקוקיזם התולה את יהדותו בציונות. קל וחומר כשהתורה והאמונה מקושרים מראש לפרטי תרחיש פוליטי מסוים. ומה יהיה על הדת אם העתיד יזמן לה מציאות ארצית שונה מזו המיוחלת. תנועת הגאולה צפויה, על כן, להידון על ידי ההיסטוריה או ההיסטוריוגרפיה המסורתית כשקרית.

למלכוד המשיחי היבט נוסף, והפעם א-פריורי. בניגוד לשתי קודמותיה הועלתה נקודה זאת לרוב על ידי מתנגדי הקוקיזם הדתיים, ציוניים ואנטי-ציוניים כאחד. היא נוסחה כך: הגשמה משיחית בעולם הזה, כלומר הגדרת מציאות ההווה כנגאלת, מקדשת מצב שגם אם הוא טוב, בוודאי שאין הוא מושלם ומספק מבחינת הדת, וממילא מתבטלת השאיפה לתיקונו וקידום מעמד הדת בכלל. המסקנה מכך היא שהמשיחיות צריכה להיות תמיד בגדר אידאל בלתי אפשרי. על אחת כמה וכמה במציאות זמננו, הרחוקה מרחק רב מהמופת הדתי שהסיכוי היחיד להתקרב אליו טמון בראייתו כאופק שאיננו מושג לעולם.

הגשמה משיחית, כלומר הכרזה על העידן הנוכחי כנגאל, משמעה לגיטימציה לחולין, הכשר לכפירה ולעוונות הממלאים עדיין את העולם. נגזרת המימוש המשיחי לאלתר אינה רק בגידה באידיאל תורה ומצוות, אלא גם השתמטות מהחובה העליונה להתייחס לבעיות הרוחניות של הדור ולפגמיו החברתיים, שהדת אמורה לטפל בהם. במקום שהגאולה תתסיס את המאמינים ותמריצם לשליחות החזרת הרבים אל הישר בעיני האל, היא מייתרת כל יוזמת תיקון רציני. יש המציגים זאת כגאולה מחטאים.

המשיחיסטים השבויים בקסם תחושת הסיפוק והביטחון המאפיינים את אחרית הימים, פוטרים עצמם מאחריות למציאות המוסרית הירודה מנקודת המבט של הדת. כפי שנטען: “הבערה משתוללת, התורה מתחללת וצווחת, והרועים… מדמיינים, מרדימים וחולמים. …עוסקים בדרש במקום לפעול כנדרש מחז”ל.” עצם ההתעמקות הכפייתית בסימנים למיניהם המוכיחים כביכול שהגאולה כבר מתקיימת באה על חשבון פתרון מצוקות הדור החמורות שראוי כי יעמדו בראש סדר היום הדתי. “כאילו היו רופאים מנחמים חולה על ידי הודעה שכבר נולד.” בהסתלקות המשיחית מההיסטוריה מקופלת השתמטות מאתגר יישום הנורמות התורניות, מהתמודדות עם מכלול היבטי ההוויה הארצית הנוכחית לאורם של חוקי ההלכה.
קודם נדונה סכנת ערעור תקני החיים האמוניים. עתה נרמזת הסכנה ההפוכה, התאבנותם. אנטינומיה והיפרנומיה הם שני פניו של המלכוד המשיחי. בינתיים, מאחורי להט המשיחיות הקוקיסטית, הסתתר עולם החי על-פי דקדוקי התורה, במידה ההולכת ומקצינה באדיקותה הפונדמנטליסטית.

 

קוקיסטים, כאמור, טרחו לציין שאין קרע אלא המשך בין תורה לגאולה, והקפידו לעגן את תפישתם המשיחית בציטוטי חז״ל ובפסקי רבנים. הם היו מודעים לאיום הטמון במשיחיות, ולו משום שכאורתודוקסים הם חיו בצל הטראומה השבתאית. הקוקיסטים התייחדו ממשיחיסטים אחרים בתולדות היהדות ובדתות העולם בכך שלמדו מההיסטוריה ומהמקורות להיזהר מפני הפרובלמטיקה המאפיינת את ההגשמה המשיחית.
תוך כדי תנופתו המשיחית היה אפוא הקוקיזם מודע לעצמו. הוא הבטיח מראש דיכוי כל נטייה שעלולה להוביל לפריצת המסגרת, והקפיד להכחיד בדיעבד כל שמץ נטייה כזאת וכל זכר ועדות לה. האנרגיות המתפוצצות עם הגאולה עברו תחת בקרה, במגמה מפורשת להגן על תחום התורה והאמונה. בעיקר הן תועלו לאפיק חלופי לזה הדתי והושלכו לתחום הלאומי-פוליטי. שם, במסגרת רחוקה, נפרדת ומוגדרת היטב, הן מיצו עצמן והתכלו בלי שיזעזעו את מוסדות הדת.
ואולם חרף כוונות ומאמצי הבלימה והעיקור, יש למשיחיות דינמיקה משלה, הסוחפת בלי רצון, אף בלי הכרה. הנה דוגמה זניחה לכאורה של העזה משיחית היכולה לחתור עם הזמן תחת אושיות היהדות הדתית. קוקיסטים נקטו בהבלטה וגאווה בשם ״אלוהים”. התריסו שיש לחדול מה”נוסח הגלותי”- אלוקים – המבטא דת חלקית וסבילה, המתביישת מפני החולין ומפחדת מפני הקדושה, מה עוד שהגיעה העת לחשוף את הסוד הכמוס ביהדות ולהאיר את המסתורין שבפנימיות העולם.
זהו גילוי זעיר וזהיר של סחף משיחי המדגדג את גדרי הדת. כשנמלט הקוקיזם מאימת הקרן האנרכיסטית של המלכוד המשיחי, הוא מצא עצמו בקרן האחרת, הפונדמנטליסטית. צרה זו היא פועל יוצא מהמשיחיות אפילו כשהיא במהדורתה המינימליסטית ונרתעת מלנתק עצמה, בשמרנותה ובפיכחונה, מהקשר ההדוק להלכה.

DSC01477

הגדרת הגאולה כיישום השלם והעקבי של חוקי ההלכה מעמידה את המאמינים במבחן קשה. הספק אם יוכלו לעמוד באתגר החלת ההלכה, כרוחה וכלשונה, על כל תחומי הקיום הפרטי והציבורי־לאומי, מקנן בליבותיהם אחוזי המשיחיות. ברי היה לקוקיסטים שההתחייבות שלקחו על עצמם – לקיים חיים מלאים על פי ההלכה, גם ברמה של חברה ומדינה מודרנית – אינה עניין פעוט.
הגם שפסקי ההלכה נחשבים קדושים ומחייבים, הידיעה הא-פריורית שתמיד תהיה קיימת אפשרות לסייגם ולסגלם בנוסח “בדיעבד” (“כפוף לנסיבות”, “יוצא מן הכלל” וכיו״ב}, היא שאפשרה לחכמי ההלכה לתת ביטוי חופשי ובוטה לדחפיהם הראשוניים, ולנסח דבריהם בצורה סופית לכאורה, חדים וחלקים. כך, עד ליום שבו הוכרז כי אנו מצויים בעיבורו של העידן המשיחי. מכאן ואילך נחשב הנוסח המסורתי כרלוונטי ביותר. הוראות ההלכה נתפשו מעתה כאילו היו “מלכתחילה”, בבחינת צו אקטואלי הכופה עצמו בכל מקרה.
המלה הכתובה קיבלה ממשות קשה ותובענית שכבר אינה סובלת פשרות והתחכמויות. לדוגמה, ההלכות הנוגעות ליחסים עם הגויים או לגבולות הארץ, היו צריכות מעתה והלאה לכוון את פרטי ההתנהגות של המאמין ושל הקולקטיב. במצב זה טבעי שגם המצוות בדבר הקרבת קורבנות, למשל, ייתפשו כמצע מילולי לפעולה חיונית. הספרות הקאנונית, שמאז ומתמיד שימשה את המאמינים במהדורה חלקית בלבד, איימה לפתע להשתלט עליהם. טקסטים קדומים לא היו עוד רק מושא ללימוד, מקור להשראה וסמכות להנחיה כללית. פנו אליהם בכדי לפרש רזי מציאות פוליטית על כל דקדוקיה, ובכדי למצוא תימוכין לפעילות בסבך האקטואליה. מלים עתיקות הפכו גורם בהיסטוריה בת-זמננו. במהרה הבינו קוקיסטים שהדבר מעמידם במצב בלחי נסבל ונסוגו, כשם שחזרו בהם מהאופציה המשיחית הפרועה יותר.
בקוקיזם הסתמנו שתי נטיות הפוכות, או ליתר דיוק דחף חזק שבצדו מנגנון בלימה יעיל. מצד אחד נמשכו המאמינים להפוך את בסיסי הדת, אם במסלול האנטינומי ואם במסלול האלטרנטיווה ההיפרנומית שסכנתה למסורת הדתית מרובה גם כן. מצד שני חזרו ונרתעו, מכוח מודעות עצמית גבוהה והכרה חדה בהיתכנות סטייה מהקודים האורתודוקסיים. דינמיקה זו הומחשה היטב באותה “פרשיה” רגישה ונפיצה בתולדות הגוש, שהכל נעשה להשתקתה: במהלך מבצע התנחלות שנמשך לתוך יום השבת, ניהל רב ומנהיג אמוני בולט שיחה טלפונית, בטענה שהדבר חיוני לקיום מצווה חשובה יותר משמירת שבת נוקשה. בתגובה נעשה מאמץ להצניע את המעשה הנורא ולהכחיד את זכרו. רשויות התנועה גינוהו מיד, בהמשך המעיטו בחשיבותו ולבסוף מחקוהו מהתודעה. מקרה זה הוא בבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל, והתגובה הנמרצת להוקעתו והכחשתו מאלפת לא פחות מאשר התרחשותו.
דוגמה אחרת: בתפילת נעילה של יום הכיפורים תשמ״ה עבר פורת לפני התיבה בגוש עציון. פעמיים, כשהגיע לביטוי “עיר האלוהים המושפלת עד שאול תחתיה”, השמיט את “עיר” האלוהים ושם תחתיה “בית” האלוהים. ציבור המתפללים נרעש מהתיקון. ואילו פורת הסביר אחרי כן שירושלים כבר בנויה ומאוחדת, ורק בית המקדש לבדו עוד צריך תקומה להשלמת הגאולה; והרי יש להניח שמחבר הפיוט היה רוצה שדבריו יתכוונו לאמת. השאלה בעינה עומדת: מה כאן מכריע – האם ההעזה המשיחית או שמא ההיצמדות לטקסט, מידתו הפעוטה של השינוי והתגובה הנבוכה, הנרעשת והעוינת של הקהל?

 

הציונות החילונית, צרת הדת המסורתית, הביאה פרדוקסלית להגברת המתח המשיחי בקרב רבים מהאדוקים. משאימצו את הציונות, באמצעות תפישתה כהגשמה משיחית, מצאו עצמם יהודים אורתודוקסים מקדשים את מציאות החולין. ומשנתקדשה אותה אקטואליה, נאלצו הדתיים הלאומיים להתמסר לה ולקבל עליהם את חוקיותה החברתית-מדינית מעיקרה. החשש הטבעי שליווה את התהליך מראשיתו גבר עם התחוורות תוצאותיו. בד בבד עם התעצמות אמונתם המשיחית, שהקבילה להעמקת חדירתם הפעילה לתחומי הפוליטיקה הישראלית, התחדדה תודעת הסכנה של המאמינים מפני ההשתעבדות לכוחות הארציים. התחדדה ההכרה באיום הטמון בקבלת הציונות. ניסיון הציונים הדתיים להישמר ממשיחיות שקר הובילם להירתע מקבלה בלתי מסויגת של הציונות על הגיונה ההיסטורי.
למעט מספר אפיזודות מפורסמות של אקטיוויזציה משיחית, הטביעה המודעות למלכוד הגאולה את חותמה על תולדות היהודים. מתוך תחושה בסיסית של סכנה, לפעמים חריפה ולפעמים עמומה, ידעו מאז ומתמיד לדחות עד אין קץ את ההגשמה המשיחית, או למצער לדחוק אותה למישורים על-טבעיים. בזמננו, כשהאקטיוויזציה המשיחית כבר הרחיקה לכת, היתרגמה תודעת המלכוד למצוקה אקוטית. מבחינת הדת המסורתית הייתה הגאולה הישראלית, שאיננה מלאה ושמוביליה הם יהודים מחללי שבת, מתסכלת יותר מהגלות הישנה, שעמדה בסימן ריחוק מהארץ ושעבוד גויים. הבעייתיות שהעלו הנסיבות ההיסטוריות הצריכה הסבר והצדקה דתיים. הפרשנות הדתית הגלותית התמודדה עם תסכול העבר באמצעות הרחקת הגאולה. הפרשנות הדתית הארצישראלית התמודדת עם התסכול בהווה באמצעות הרחבת הגאולה. פתרון הקוקיזם עמד על מהפך בהבנת הגאולה, כך שניתן יהיה להחילה על מגוון תחומי החיים הישראלים. גבולות הקודש נפרצו והתפשטו כדי שיוכלו לבלוע את החול.
בעבר, כשהנסיבות לא אפשרו לממש את הגאולה במישור העולמי-מדיני, התפתחה הנטייה לעשות את הגאולה פנימית או על-טבעית. בינתיים נוצרו תנאים למימוש חלק ניכר מהגאולה הארצית הלאומית. והנה ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לדת, גם היא הובילה לנטייה להתקת מוקד הגאולה למישור ההכרתי, כפי שהיה בגלות. בעקבות המפעל הציוני, שהביא לשיפור מהפכני במצבם הריאלי של היהודים, באו דתיים לאומיים לאמונה משיחית המתרכזת בטרנספורמציה של התודעה יותר מאשר בטרנספורמציה של ההוויה. התקבלה גאולה שהיא במידה רבה רוחנית או חווייתית. במקום דחיית הגאולה לקץ הימים או התנייתה בנסיבות בלתי אפשריות, אימצו פתרון מקביל: מיסטיפיקציה של הגאולה. זה היה, בשלב ראשון, המוצא הקוקיסטי מהמלכוד המשיחי. כפי שעוד נראה הוא טמן בחובו זרעי בעייתיות דתית קשה יותר לפתרון.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 5, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.