גדעון ארן – קוקיסטים נגד הדת : חלק 4 מתוך פרק 6

לפניכם החלק הרביעי מתוך הפרק השישי בספר של גדעון ארן “קוקיזם”. הפרק מדבר על קוקיסטים נגד הדת. לקריאה:

“דת ניתנה בשושן הבירה, אמת ואמונה בהר סיני,” כך מכריזים-מזכירים קוקיסטים בחיוך מנצח. מוסיפים שהגוש “אינו תנועה דתית”, ועם זאת בחרו לקרוא לו ולהיקרא “אמונים”. הכיצד?
הקוקיזם מטעים את ההבחנה בין דת לאמונה. את הדת הוא פוסל ומנאץ; את האמונה הוא מאדיר ומהלל. במידה רבה דת היא מלה נרדפת ל”יהדות מצומקת ומדולדלת” וכיו”ב ביטויי גנאי. ואילו האמונה היא מקבילתה של היהדות המקורית, השלמה. האמונה היא הרחבה ושדרוג הדת; היא כוללת בתוכה את היסודות הלאומיים של העם והארץ, בנוסף לתורה. קוקיסטים מרבים למסגר את המלה דת במרכאות כפולות, ללמד שאינה ראויה לתואר זה, בניגוד לדת אמיתית, “גדולה”. ה”דת” מציינת תפישה לקויה של היהדות המסתפקת בתחום מוגדר ומצומצם, בעוד האמונה מבטאת את ניסיון פתיחתה של היהדות ויומרתה לחול על הכל ולהכיל הכל.
בהקבלה, כמאמר קוקיסטים, “דת זו גלות”, ואילו “אמונה היא גאולה”. לא זאת גם זאת: המאמינים מזהים את הדת עם מה שהם מכנים בביטול “יהדות שחורה”, או “יהדות גטואית”, וכן עם “יהדות חופשית” או “יהדות נוצרית”; כלומר עם מיני אולטרה- וניאו- אורתודוקסיה. שתיהן מושמצות, ואף שיודעים את ההבדלים ביניהן, עדיין סוברים כי הן שותפות לפרספקטיווה יהודית צרה וחלקית.

גדעון ארן

גדעון ארן

הקוקיזם שולל את התואר “יהדות דתית” ממש כפי שהוא שולל את התואר המקביל המשלים “יהדות חילונית”. הכחשת האחד מקופלת בהכחשת השני, וההיפך. “יהדות דתית” נתפשת הן כסתירה עצמית, הן כהכשר ליהדות חילונית. כפי שכתב קוקיסט בביטאון המתנחלים: “יהדות דתית – מושג מסולף על פניו. וכי תיתכן בכלל לגיטימציה ליהדות חילונית כנגדו? בעצם המושג יש ויתור על תביעת הריבונות של אמת היהדות.”
הקוקיזם מבטא בוז כלפי הדת ומכנה אותה “גמדת”, “פחדנית”, “נכה עם תסביך נחיתות”. מולה האמונה נסמכת ל”הוד”, “בריאות”, שורשיות” וגילויי “מלכות”. פורת הרשה לעצמו ממש קריקטוריזציה של הדת, בהציגו את עצמו כמי שאינו מסתפק ב”דת כפולקלור שיש לה מין ‘אלוהיל’ אליו פונים בשעת פנאי או ייאוש.” מאמינים מצמידים דת לעמדות פוליטיות אקטואליות הנחשבות נקלות בעיניהם. כך הדת היא בת לווייתה הטבעית של “זחלנות מפד”ליסטית”, או הדת היא מבטחם של חסידי “עוז ושלום”, נסגנים “שזנבם בין רגליהם.” הקוקיזם מאשים את היהדות ה”דתית” לא רק בהשתמטות מהחובה הקדושה כלפי הארץ והעם, אלא גם בבגידה בתורה. “ההסתפקות בשטחי המרעה הדתיים יש עמה חטא של השלמה עם אי-קיום תורה.”
קוקיסטים מתארים את הדת כ”הצטנפות בבתי כנסיות ובתי מדרשות.” האמונה, לעומת זאת, מחייבת יציאה ממסגרות תפילה ותלמוד ונטילת חלק פעיל בכל היקפי החיים. הפריצה האמונית ל”שטח”, בדמות הגוש, זו שלילת הדת. מתריסים כנגד העמדה האורתודוקסית, המקבלת עליה ומאפשרת את ההגדרה החילונית של הדת, כ”תחום ההתמחות של מיעוט ישישים עטורי זקנים לבנים ומגבעות שחורות.” תובעים שכלכלה ומדע, שלום וביטחון, יהיו “העניין המקצועי” של המאמינים. “מקומו של הרב (הקוקיסטי) למעלה מן הרופאים, הגנרלים, המהנדסים והמדינאים.” כששרטטו בני תורה פעילים בג”א את פירמידת ההנהגה הישראלית האידיאלית, מיקמו בראש מגזריה השונים דמויות כפרופ’ יובל נאמן, גאולה כהן ואריק שרון. גבוה מעליהם הוצב לוינגר, והוכפף למרות הרצי”ה.
היהדות הדתית, בעיני הקוקיסטים, הפכה עצמה לסיעה, פלג אחד מרבים בישראל. כמו שהדת היא רק מחנה בתוך היהדות, כך גם אינה יודעת להתמודד מול אומות העולם. הדת מתנכרת לסגולת ישראל הניכרת באחדות העם מכאן, ולהעמדת מוסר עולמי וכפייתו על גויים מכאן. מאחר שהיהדות התגדרה כדת, הוצבה בין ישראל לאויביה האומה, וזאת במקום שהתורה והאמונה יקבעו את מעמדנו האזורי. קוקיסטים חושבים שמוטב היה שהסכסוך במזרח התיכון ייתפש כעימות על אלוהות ועיקרי מצוות ולא על אינטרסים אסטרטגיים וחשבונות היסטוריים. המרת הקונפליקט בינינו למדינות ערב בקונפליקט בין יהדות ואסלאם – חלום בלהות של רבים – זו שאיפה של טהרנים קוקיסטים.

הספר קוקיזם - גדעון ארן

הספר קוקיזם – גדעון ארן

הקוקיזם מגדיר את הדת כאותה קטגוריה היסטורית שהחילונים מסוגלים להבין אותה, או כתחום שאותו החילונים מוכנים להקצות למאמינים. האורתודוקסיה מצידה היא בת-ברית נאמנה במשחק ה”דתי-חילוני”, שאין לו דבר וחצי דבר עם היהדות. רגישות מיוחדת לפרובלמטיקה של הדת המשובצת בהקשר הישראלי העכשווי גילה קוקיסט שזה מקרוב בא ליהדות והיה למאמין קנאי. הלה נזף בחבריו המאמינים על שהם עצמם מתפתים בחולשתם לאמץ את הזהות הדתית שהחילונים כופים עליהם, והתריע מפני סכנת התכווצות דתית ל”קסטה פולחנית, כהונה (clergy)המתאפיינת בשמרנות חסרת מעוף.” לפי הדיאגנוזה העצמית המפוכחת שלו, במציאות שעוצבה על-ידי הציונות נכפה על המאמינים להתחלק ל”שתי קבוצות – תלמידי חכמים הפורשים לעיסוק בלעדי בשס ופוסקים ומחכים שיבואו ליטול מהם עצה, ולעומתם ‘בעלי-בתים’ המצטרפים כטוראים למפעלים הלאומיים היזומים על ידי החילונים. הלומדים מתבצרים במעמד סגור של כמורה (ואילו) העובדים משולבים במסגרות של החברה הכללית כמות שהיא, מבלי כל יומרה לשנותה.” הוא קרא לחיבור בין שתי הקבוצות לקבוצה אחת שכולה תלמידי חכמים, שבו בזמן הם גם מצביאי המהפכה הציונית.
המאמינים מחו נגד הפיכת היהדות ל”פרובינציה דתית”, נפרדת ומוגבלת, בצד חיי חולין מלאים הקיימים בזכות עצמם. הם גרסו שבהתכנסות במסגרותיה הנבדלות והמתמחות, מגבילה היהדות הדתית את אפשרות התפשטותה והשפעתה על המערכת הישראלית הגדולה. לכן הקוקיזם הסתייג עקרונית מהחינוך הממלכתי-דתי ומפלוגות “ההסדר” בצבא. תמיכה במוסדות דתיים אלה כמוה כהסכמה להמשך קיומם של “ישראלים בני דת משה”, כאלו שמוצאים סיפוק בחיי חברה ומדינה ובמקביל מחזיקים “מדור קטן לסיפוק צרכים רוחניים.”
בתוך כך, בצד הזילות שאפיינה את יחס הקוקיסטים ליסודות מסויימים במסורת הדתית, נרשמה הקפדה יתרה ביסודות דתיים מסורתיים אחרים. יש בקוקיזם דו-ערכיות, אם לא חוסר עקביות, ביחס לריטואלים אורתודוקסיים. בסך הכל הצליחו לשמור על שיווי משקל עדין בין ביטול ולעג כלפי ההליכות והפולחן הדתי, לבין אדיקות ניכרת בהם. אפשר להסמיך שניות מתוחה זו למאפיין חשוב אחר של הקוקיסטים: התקת מרכז הכובד למספר מצומצם של מצוות נבחרות מתוך המכלול השלם, כדרך החסידות, ומיקוד ההתנהגות הפולחנית סביב ציר אחד, הלא הוא ארץ-ישראל והאקטיוויזם הפוליטי הנוגע לה. מאמינים ציטטו את הראי”ה: תרי״ג מצוות זו “עבודה מצומצמת.” ציונות היא “עבודת השם המלאה.”
דיכוטומיה קוקיסטית מקבילה לזו שבין דת לבין אמונה או יהדות שלמה, היא זו שבין “השקפה אחדותית”, “מקפת”, “כוללת”, “פנימית”, לבין “השקפה המפרדת”, “חלקית”, “מצומצמת” או “שטחית”. השיח הקוקיסטי רווי בביטויים אלה. הקוקיזם אינו מתכחש לפלורליזם המתגלה בעולם, “אך מבטו מתרומם מלראות בו את הכל. היהדות בנויה על תוכן עיקרי אחד – התוכן הפנימי האלוהי של ההויה כולה.” מקורות הפרספקטיווה האמונית הזו במשנת הראי”ה, וכבר עמדנו עליהם ומצאנו שם שהגישה המפרדת היא החטא והכפירה. באשר דבר נחשב כעומד לבדו ולעצמו, הרי שהוא רע. הרוע הוא מה שנתפש כמנותק מהכלל, כקרוע מהמאוחד והשלם. ואילו הטוב הוא הכל במלוא הקשרו ההרמוני. האחדות הכולית היא בעצם האלוהות.
ביטוי להשקפת העולם המפרדת מוצאים קוקיסטים באידיאולוגיות החילוניות למיניהן, המערביות-מודרניות, ובראש ובראשונה באתוס המדעי שעניינו לנתח, לפרוט ולהבחין; גרועה עוד יותר לדידם היא הגישה הדתית, העומדת על ההבדלה. חרדות המצטמצמת ומתכנסת בעצמה כשכל העולם מנגד לה, וציונות-דתית המכירה באפשרות ההפרדה בין התכנים שמשני עברי המקף – אלו הם גילויים קיצוניים של זווית הראייה הלקויה והחמורה. בניגוד לכך צריך לראות הכל כחלק משלמות כולית, להקיף ולאחד את כלל-ישראל, את בני האדם, את כל התורות, את הערכים החיים, החומר והרוח, הטבע והתרבות, ובמיוחד את הדת והלאום, או ליתר דיוק, את התורה-העם-והארץ. תמצית האחדות ושיאה: חיבור הקודש והחול.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 6, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.