יהדות שלמה / פרק 6 חלק ב’ מתוך “קוקיזם” של גדעון ארן

לקריאת החלק השני מתוך הפרק השישי בספר “קוקיזם” של הכותב פרופסור גדעון ארן לחצו כאן:
הנושא הוא: יהדות שלמה – עם-ארץ-תורה.

DSC01480הקוקיזם מציע תפישת יהדות שאפתנית המקיפה ומאחדת הכול לשלמות אחת שאין בילתה. זו יהדות טוטלית, או בלשון הקוקיזם, “יהדות שלמה”. היהדות השלמה היא כמו הקודש, שגבולותיו המסורתיים הצרים נפרצו והוא מתפשט על פני כל תחומי החול. היהדות השלמה מכילה את מגוון מרחבי החיים של היהודים. שיבת היהדות למלאותה המקורית היא גאולתה. השלמת היהדות משמעה החזרת ממדי החולין אל הדת, לאחר שנחלצו ממנה והיא נותרה חלקית ומצומצמת, מסתפקת בשלה. השבת תחומי החיים שאבדו לדת פירושה הכנסת תכנים עולמיים רחבים, כמו ארץ ומדינה, למסגרתה.
היהדות השלמה עומדת מול היהדות ה”חסרה”, המכונה בלשון קוקיסטים גם “מצומקת”, “מדולדלת”, “פגומה”. לגרסאותיה השונות קוראים גם “יהדות בני-ברקית” או “שחורה”, ולחילופין, “יהדות בן-גוריונית” או “קיבוצניקית” ו”בוברית”. בין כך ובין כך, תמיד זו “יהדות גלותית” הנחשבת על-ידי נושאיה כמספקת, אף שהיא לוקה בתחומי חברה ומדינה שיצאו מגדריה. הציונות החזירה ליהדות תחומי חיים חשובים, שלא היו לה בעברה הגלותי; תגבורה בחולין הוא שהשלים אותה. המאמינים בני זמננו צריכים להתמודד מול המצב המביך, שהיהדות השלמה היא חילונית במידה רבה.
השלמת היהדות היא גאולתה. בהשלמה הייתה גם הצלה למאמינים בשעתם הקשה. לנוכח התפשטות החולין והצלחותיו בחזיתות השונות – ממדינה ועד מדע – גבר תסכולם של האדוקים בישראל, שהבינו שבאשר יישארו נאמנים לדת יצטרכו להגביל עצמם למעט שנותר במסגרתה המסורתית, בעוד שתכנים מרשימים ומפתים יוותרו במרחבים העצומים שמחוץ לגדרים. גאולתם באה עם ההארה שלאמיתו של דבר השפע הנוצץ מצוי כולו בתוך היהדות שלגודלה ועושרה אין סוף. זו הייתה תובנת “גחלת”:

“(השיטה האמונית) הצליחה ראשית כל בנו. אותנו הצילה. אלמלי (כן)… הרי גם אנו היינו חס ושלום מתרחקים והולכים. עברו עלינו ימי גאות ושפל והיינו מסוערים עד תהום הנפש כי נמשכנו בכוחות איתנים אל מעבר למחוזות, מחוץ לתחומים, ואיש לא האיר דרכינו בנתיבות אלה… (הראי״ה) היה הראשון שדיבר אלינו בשפה חדשה והראה לנו כי המחיצות שנראו לנו צרות – מקיפות הכול, וכי התחומים רחבים גם רחבים, ואין מה לחפש מעבר להם. כל שאיפותינו ומאוויינו, חזון לבנו ומשאת נפשנו, את הכול נוכל למצוא בפנים, בתוך תחומי המחשבה האלוהית ובתוך מעמקי אורחות המצווה המעשיים. ואין סתירה ואין ניגודים בינם לבין מהלכי התחייה הלאומית והתיקונים החברתיים”

מודל היהדות הקוקיסטי נוגד את תפישת היהדות של הציונים ושל החרדים, ועם זאת הוא מבקש לכלול את שתיהן ולאחדן לשלמות אחת. היהדות השלמה שוללת הן חילוניות הן דתיות, ואת עצם ההבחנה ביניהן היא רואה כעניין טפל ביחס למשותף להן. לפי הקוקיזם, אין חילוני או דתי; יש רק יהודי – סוג אחד, יחיד ומיוחד.
תפישת הוליסטית זו אינה מסתפקת בהסמכת ניגודים, או חיבור שרירותי-שניותי בנוסח “הציונות-הדתית”, כי “איננה שלמה ומאוחדת לאמיתה.” יהדות שלמה היא תחליף ל”יהדות של מקף.” הקוקיזם אינו פוסל רק את הקטבים, הדתי והציוני, אלא גם מה שביניהם. בין קטגוריות פסולות לא תיתכן אלא זיקה פסולה.
השלמות, טבע היהדות, היא תכונת הקודש. בשלמות היהדות מקופל היסוד הקוקיסטי הקרוי “כלל ישראל”: תפישת היהודים באשר הם כשווים, שותפים ומאוחדים. אצל קוקיסטים מתחלפת שלמות היהדות ב”כלליותה”, שהיא סגולת ישראל האלוהית.
היהדות השלמה היא הישראליות. בזיהוי זה טמון חידוש דתי רדיקלי. הקוקיזם משיב את הישראליות לחיק היהדות. אם הישראליות משתמעת ולעתים מתכוונת במפורש להיות יהדות המזוקקת מיסודותיה הדתיים, הרי שכאן היא נטענת בהם מחדש. אם הישראליות היא יהדות שניטלה ממנה סגולת קדושתה, בא הקוקיזם והופך את הישראליות להתגלמות היהדות המקודשת ביותר. קוקיסטים שבים ומצטטים מ”אורות”:

DSC01477“הצימאון להיבלע כולו ברוח ישראל צריך להתגבר, לחשוב ישראליות, לחיות חיים ישראליים… זאת היא מגמה עמוקה מלאת טל חיים של קודש”

ראיית הישראליות כדתיות מהמעלה הראשונה זהו עיקר קוקיסטי מרכזי. קוקיסטים ערים לאפקט הצרימה של תפישה זאת, והדבר מושכם להתעמק בה ואף להתגנדר בה. נהנים לומר בפרהסיה, לא עוד “יהודונות” גלותית אלא ישראליות חדשה זקופת-קומה היא המקודשת: ישראליות של עבודת האדמה והגנת הספר, של מושב בעמק ומאיר הרציון, של פלמ״ח ופעולות תגמול, ישראליות של כובע טמבל ועוזי, זוהי היהדות השלמה. מצד אחד, ישראליות זו מקבלת ערכיות מיסטית – מבקשי האלוהים שואפים “להיבלע” בה. מצד שני, דתיות נעשית ממלכתיות – המאמינים נדחפים “לחיות חיים ישראליים.”
ככל שהישראליות גדולה, חזקה וגאה, כך שלמה יותר היהדות. לפיכך אין די בהקמת מדינה, גם אסור להסתפק בהבטחת שלומה ומחייתה. צריך שתהיה עטורת כבוד והדר. תפארת לאומית היא גורם דתי, ביטוי לשלמות יהודית. מצטטים את הרצי”ה לאמור: “אחת ולתמיד צריך להפסיק את מחשבות ההבל שהקימונו ‘מדינונת’ וזהו…” מאמינים מוסיפים שפרספקטיווה מדינית צנועה היא כפירה אמונית.
האידיאל הקוקיסטי, יהדות שלמה, הוא גם הגדרת יעודה והישגיה המהפכניים של הציונות. הציונות ביקשה להשיב ליהדות את כל היקף החיים, על מרכיביו התרבותיים, החברתיים והמדיניים. השאיפה הציונית להשלמת היהדות היא נקודת מפגשה-עימותה עם הקוקיזם. במובן זה מתחרה הקוקיזם בציונות ומתקנא בהצלחתה, אבל הוא שותף לציונות ביריבות מול הדת המסורתית ובכללה גם המגזר הלאומי שלה. האורתודוקסיה לגווניה מואשמת על ידי הציונות והקוקיזם גם יחד בצמצום מובנה של היהדות וריכוזה בתחום המוגדר של הדת, תוך ויתור על תחומים שהוכרו כנחלת החולין המודרני, כמו פוליטיקה ממלכתית. התסכול בעקבות הצטמקותה של הדת המסורתית, והמחאה נגד הסתגרות הדת בתחום שליטה מוגבל והסתפקותה במעמד חלקי חסר, הם שהביאו את הקוקיזם אל הציונות. ציוניותו של הקוקיזם היא שאפתנותו הדתית לפרוץ את גבולות היהדות הישנה ולהרחיבם ער שיכילו גם את הספרה החילונית-מודרנית של המדינה. הטוטאליזם האמוני, האנטי-אורתודוקסי, המתמצה ב”יהדות שלמה”, הוא המקרב את הקוקיזם לציונות, אך הוא גם שעושה את הציונות אויב מספר אחד של תחיית הדת.
לכאורה כבר התנסתה האורתודוקסיה ביהדות שלמה בעידן הגלותי שלה. אבל, כפי שמדגיש הקוקיזם, טוטאליות החיים היהודיים בגלות לא הייתה אלא אשליה, שכן היא חסרה מרכיבי קיום חיוניים עליהם ויתרה מלכתחילה, כמו טריטוריה משלה, כלכלה נפרדת, לשון ייחודית ושאר גורמי זהות או תשתית לריבונות. בגלות נושלה היהדות או נישלה עצמה מהאפשרות להגיע לשלמות לא רק במובן של העדר סיכוי לחיים לאומיים מלאים, אלא אף במובן של אי יכולתה לממש את דתיותה במלואה, כפי שהתבטא בהשלמתה עם המצב בו אינה מקיימת את מצוות התורה התלויות בא”י. גם כיום נשמרת מידה כלשהי מאותה תחושה מוטעית של טוטליות יהודית, אך היא מוגבלת לתחומי מאה שערים, לפריפריה האגודאית. הקוקיזם רוצה יהדות טוטלית מחוץ לגדרי הגטו הישן והחדש.
עם האמנציפציה וההשכלה גדל היקף הפעילות ה”אזרחית” של יהודי הגלות והם החלו נוטלים חלק בחיי מדינותיהם וחברותיהם. דווקא אז קטן היקף חייהם היהודיים, ויהדותם נעשתה חסרה וחלקית עוד יותר. היהדות הוגבלה לבית המשפחה ולבית הכנסת בעיקר. נוצרה חלוקה בין חיים יהודיים המצומצמים בתחומם המוגדר, לבין חיים חברותיים, כלכליים, אקדמיים, צבאיים וכו’ שהיו חילוניים ביסודם. במצב זה, בו חלק ניכר מחיי היהודי היה ניטרלי מבחינה יהודית, חשה הרשות היהודית מאוימת פי כמה בהשוואה לעידן שקדם לאמנציפציה, שבו היו היהודים מנוטרלים ממעורבות בסביבתם העולמית.IMG-20140326-WA0001
ביסוד הקוקיזם עומדת הרגישות לעובדה המביכה את הדתיים הלאומיים, שאותו דפוס גלותי נמשך ואפילו מוחרף בעקבות ההגשמה הציונית. באספקלריה של המסורת, חברה ומדינה במדינת ישראל העצמאית עדיין אינן פונקציות “יהודיות”, אף שהן מיושמות על ידי יהודים ולמען יהודים.
הציונות מילאה סוף סוף את החיסרון המעיק בחיי חברה ומדינה של היהודים, אבל מבחינת הדת המסורתית, מהות חיים אלו אינה יהודית. נשמרה אותה “חלקיות יהודית”, או חלוקה בין תחומי חיים יהודיים לתחומים חיצוניים כלליים; והדבר העיק במיוחד מפני שהתרחש במדינת היהודים ובחברת היהודים. התחוור למאמינים כי גם בעידן הגאולה אין היהדות שלמה. שלא כמו רוב הדתיים-לאומיים, מודעים הקוקיסטים היטב לפער האורתודוקסי שנפער שבין הספרה השמורה ליהדות הדתית, לבין מה שכבר חרג מגבולותיה והוא נחלתה של יהדות לאומית, חילונית מעיקרה. על כן, בעוד החרדים מטפחים את חיי יהדותם החסרה, לפי מיטב המסורת, קמו הקוקיסטים להשלימה.
הביטוי להקצנת החרדים הוא בהתבדלותם והתכנסותם בתחומם המצומצם. הרדיקליזציה הדתית של הקוקיסטים מתגלה במגמה ההפוכה – במאמציהם לצאת מגבולותיה המסורתיים של הדת ולהרחיב את תחומה. אפשר לראות את “היהדות השלמה” של הקוקיסטים כניסיון להתגדר באדיקות יתרה, במסגרת תחרות בין מחנות שונים באורתודוקסיה על הזכות להיחשב יהודי דתי “יותר”. מדובר ברגשי הנחיתות של הניאו-אורתודוקסיה הציונית כלפי האולטרא-אורתודוקסיה, ובעקבות זאת בצורך של הראשונים להשתוות לאחרונים ולהשיגם. החלת עיקרי התורה על שטחים לאומיים “חדשים” מבחינת הדת, ויישום בלתי מתפשר של המצוות בהיבטים שונים של החיים המודרניים שהמסורת לא ידעה אותם, זהו הניסיון הקוקיסטי להיות חרדי יותר מהחרדים. בו בזמן ובאופן בלתי נפרד מכך, ה”אימפריאליזם” האמוני הזה – כביטויים של הקוקיסטים עצמם – אפשר להם להתערות בחיי חברה ומדינה בישראל ולנסות להיות ציונים יותר מהציונים.

* * *1af75645f53583b1936fcbe39b37f68181b2f1fd (1)

יהדות שלמה מורכבת משלושה יסודות: עם, ארץ, תורה. זהו “השילוש הקדוש” הקוקיסטי. חיבור עם-ארץ-תורה זהו הביטוי הייחודי של סגולת ישראל, גילוי השלמות המאוחדת בהוויה כולה, תמצית הגאולה.
האחדות המשולשת הישראלית עומדת במרכז משנתו של הראי”ה. היא אומצה על ידי ג״א והייתה לסיסמתו. קוקיסטים הנדרשים למסור את כל שיטתם “על רגל אחת” משיבים: “ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל”. לשון זו הדהדה בחלל “מרכז הרב” ונהפכה לקריאת הקרב במהלך המבצעים האמוניים ביו״ש.
לא בכל מקום וזמן הופיע השילוש במהדורתו המלאה והמאוזנת כשקודקודיו שווי משקל. הדימוי הציבורי של הקוקיזם יוצר רושם פחות סימטרי, הנותן משקל יתר ליסוד הארץ על חשבון האחרים. גם בג״א עצמה היו מי שהסכימו להנחה שהארץ היא עניינה העיקרי של התנועה. תפישה זו השתלבה בראייה כוללת שהציעה חלוקת עבודה בסיסית בין מוסדות אמוניים מרכזיים, שכל אחד מהם התמסר לקידום קודקוד אחר של המשולש: ג״א מופקד על נושא הארץ, “מרכז” מקדישה עצמה לנושא התורה, וגוף אמוני נוסף צריך לטפל בנושא העם. תפישה רוחנית-ארגונית זו זכתה לפופולריות מסויימת, ובפועל אמנם היו התמחויות נפרדות מקבילות. אבל קוקיסטים מושבעים פסלו מגמה בלתי-אחדותית זאת והגדירוה כחילול הקודש.
כאמור מפעלי ג”א השתמעו ברבים כהחשבה בלתי-פרופורציונאלית של יסוד הארץ. על רקע זה צמחה ביקורת קשה. מהצד הציוני הואשמו קוקיסטים בהעדפת הארץ על-פני העם, הגובלת בהקרבת חיי אדם על מזבח הטריטוריה. מתנגדי ג״א ראו בכך בגידה ביעוד הציוני ובמוסר אנושי בכלל, והיו גם שראו בכך חריגה מהמורשת היהודית. התגובה הקוקיסטית הציגה את ההתמקדות בנושא הארץ ככורח של חירום, כריכוז מאמץ זמני. במקביל גם טרחו להדגיש את נושא העם כל אימת שנראה כאילו הוזנח. לעתים נהפך לציר המאמץ, כמו בעת הקצרה שעסקו בעלייה מארצות הרווחה ומברית המועצות. מכל מקום, תמיד הכריזו שהארץ והעם הם שני יסודות שזיקתם זה לזה כה הדוקה עד שהם מתנים האחד את רעהו, ואין לראשון מובן וקיום בלעדי השני. כל אימת שנראה כאילו ג״א משתקע בטיפול בארץ עד כדי כך שהוא מזניח מה שנחשב כענייני העם, הייתה זו הישיבה שתקפה את התנועה והניפה את דגל העם. את התורה, הדגל השלישי, שעל נשיאתו הייתה כביכול ממונה הישיבה, היא כלל לא הזכירה בהזדמנויות כאלה. יתר על כן, מהמרכז התורני יצאה תנופה מבצעית המתמקדת בעסקי “כלל-ישראל”, כמו למשל המסע הנמרץ להגברת המודעות למצוקת יהודי רוסיה.
גם מהצד החרדי הותקף הקוקיזם, והפעם על העדפת יסוד הארץ על יסוד התורה. היו גם מאמינים שהאשימו את תנועתם הם על ההמעטה בערך התורה, כפי שהשתקפה, קודם כל, בהצגתו העצמית של ג״א ובנטייה להסוות את דתיות התנועה. בחוגים אמוניים סגורים הייתה הסכמה כללית על מרכזיותו של יסוד התורה, בעצם על עליונותו, ביחס לשני היסודות האחרים, אך שררה מחלוקת קשה באשר לתבונה הטקטית שבהודאה בכך.
מטעמים פוליטיים השמיט ג”א צלע מהמשולש והפיץ את המוטו “ארץ ישראל לעם ישראל.” ויכוחים סוערים התנהלו בהנהגה הקוקיסטית על שאלת השלמת המשוואה ואזכור פרופורציונלי של שלושת איבריה. דרשו לומר בקול רם את האמת: “ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל.” כמה מאמינים אף לא הסתפקו בנוסח מלא זה, שהרי הארץ איננה שייכת לאומה אלא היא קניין אלוהים שנמסר לעמו למשמרת.
שלמות כל אחד ממרכיבי השילוש הקוקיסטי תלויה בשלמות האחרים ומתנה את אחדות שלושתם יחד. כל יסוד הוא גילוי לחבריו; כל אחד מהם חבוי בחבריו. היסודות הללו שואפים זה אל זה מטבע שאיפתם אל עצמם, אל שורשם ושלמותם. כל יסוד גם נועד לתכלית השניים האחרים. ממילא פגיעה באחד כמוה כפגיעה בנותרים. קוקיסטים טוענים שכל ההתקפות על מרכיב כלשהו בשילוש לא נועדו מלכתחילה אלא לפגוע בחברו, בעקיפין וביתר הרסניות. כך, למשל, חבלה בסיכוי לממש את אידיאל א”י השלמה שואפת בעצם לפגוע בעם ישראל, ולא פחות מכך בתורתו:scan111

“מתמיד ניסו הגויים לפגוע בנו על ידי איום על שלמות העם. עתה מנסים לפגוע בשלמות הארץ. אך מאחורי פגיעה זו מסתתרת בעצם כוונת הזדון לפגוע בשלמות התורה. לכן גם הערבים, אומות העולם ואפילו ישראלים בתוכנו, פועלים כמו היוונים בשעתם”

שלושת מרכיבי היהדות השלמה הם דרכים שונות אל האלוהות. כל אחד מגורמי השילוש הקדוש הוא גוף מיסטי. מה שהקבלה עשתה לתורה, בא הקוקיזם ועשה לעם ולארץ. קבליזציה של התורה הפכה אותה למהות סמלית שפנימיותה מבטאת את סוד האלוהות. מאחורי כל אות ואות מסתתרים כל הפנים של האל, ובאמצעות הירידה לרזי משמעותם אפשר להעפיל אל קרבת האל. הארץ והעם הפכו גם הם לסמלים אינסופיים במסגרת מיתוס לאומי, המאפשר התגלות אלוהים בעולם.
גם ההיסטוריה הישראלית נתפשת במונחי השילוש הקדוש ושלמות היהדות. בתקופה המקראית היו העם והארץ שלמים ובעיקר התורה הייתה שלמה, וממילא הייתה יהדות שלמה. בעקבות החורבן חל קרע בין העם לארץ והתורה לארץ, ונותר רק הקשר בין העם לתורתו. התקבלה “תורת גלות”, חסרה ונחותה. בדורות מאוחרים הוחרף המצב, משנוצר קרע בין חלק מהעם לתורה. היהדות התרחקה עוד יותר מאידיאל שלמותה, גם העם וגם הארץ לקו, והתורה נעשתה פגומה ביותר. המזור הוא איחוי הקרעים – השלמת כל אחד מהגורמים וחיבורם זה לזה. בתהליך זה יש שלבים שהאחד תלוי במשנהו. למשל, העם ישוב ויתחבר אל תורתו באמצעות שיבתו וחיבורו אל ארצו. או אז, כשהעם השלם יישב בארץ השלמה, תושלם גם התורה. תהיה זו “תורת הגאולה”.
תורה שלמה היא “תורת א”י”, השונה בתכלית מ”תורת חו”ל” הנוהגת לפי שעה. אפילו לימודה של התורה החדשה נבדל מהלימוד המקובל מזה מאות בשנים ומעצב עד היום את היהדות הרבנית. במקום למדנות שקדנית, תהיה הארה פתאומית; במקום התעמקות בפרטים, תהיה הבנה עמוקה של העיקר. “לא עוד גישה תלמודיסטית הזוחלת מלמטה”, אלא “רוחניות קדושה המתפרצת מלמעלה”. לכאן ועכשיו ראויה תורה אחרת מזו האורתודוקסית. התורה החדשה היא תורת גאולה, שהתגלותה כרוכה במהפך בכל סדרי היקום שנקבעו עם הבריאה. לדברי הר’ לוינגר:

“להזנתה של תורת א”י לא יספיקו כל המאורות – הטבעיים והמלאכותיים – שבעולם. לכן נזדקק באופן ריאלי להארה כה גדולה… שרק ה’דלק’ של אור שבעת הימים שנגנז בשעתו מרוב עצמתו, יוכל להאירה”

עם זאת, המבחן לאיכותה הנשגבת של תורה זו הוא עצם התבטאותה בהיסטוריה, ובעיקר בפוליטיקה הישראלית.
תורת הגלות היא פונקציה של יהדות חלקית הבנויה על “דת”. ביהדות גדולה, המושתתת על יסודות לאומיות גדולה, תהיה גם תורה גדולה. מכאן שבניין מדיני יוכל לשנות את טיב התורה הקיימת ולעשותה לתורת גאולה. הראי״ה אמר ש״צריכה א״י להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם: מקדש ומלכות…שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם.” לוינגר הוסיף שבמצב כזה “לא תהיה לנו רק מדינה מפותחת פי כמה וכמה מהנוכחית, אלא גם התורה… תהיה רחבה כמה וכמה.”

גדעון ארן - במשרד

יהדות שלמה היא יהדות של פרהסיה. הפרהסיה היהודית מתגלה בעיקר בלאומיות, אשר לה מעניק הקוקיזם ערכיות דתית גבוהה במיוחד. אבל הקוקיזם מדגיש שלהשלמת היהדות נחוץ גם הממד הפומבי של הדת, שאינו מתמצה ברמה הלאומית. הקוקיזם מתייחד בחשיבות שהוא מייחס לצד הקיבוצי של הדת היהודית. קוקיסטים מאמצים גישה שכבר מופיעה בזרמים שונים, ומקצינים בה: הערך המלא של הדתיות היהודית טמון בציבוריות ומתגלה רק בה. נושא הקדושה העליונה הוא “כלל-ישראל”.
הקדושה המיוחדת לישראל היא קדושת העם כולו; יחידים קדושים יש גם בין הגויים. כשהיהודי מופיע לבדו, או כשהיהדות מחולקת לסיעות, ניטלת מישראל סגולתו. יהדותו של פרט או מגזר כלשהו כשלעצמה אינה יכולה להיות שלמה לגמרי או קדושה לחלוטין. המהות הפנימית המסתורית המאפיינת את היהדות מצויה ברמת הקולקטיב. המיסטיות של ישראל היא תכונה קורפורטיבית. בעקבות הראי”ה והרצי”ה גורסים קוקיסטים: “לא רק שהציבוריות הישראלית קדושה היא, הציבוריות הישראלית היא-היא הקדושה.”
לא רק מדרגת לאומיותו של היחיד, אלא גם מעלתו הדתית נקבעת על-פי שותפותו בגוף הקיבוצי הישראלי. השלמות היהודית כרוכה בהשתייכות ומותנית בהיבלעות בקולקטיב. היהדות השלמה מעמידה את עצמה מול היהדות האורתודוקסית, ומבקרת את ה”רליגיוזיות” המאפיינת את הדתות הגדולות המעמידות את החוויה הדתית על העניין הפרטי המתנער מסביבתו (בהקשר זה השמיעו כמה קוקיסטים קיצוניים רמזי ביקורת על הראי”ה, שתורתו כוללת גם יסוד אינדיבידואליסטי הקורא לאדם להתבטל בחיק הבורא). הקוקיזם מתמקד ב”כלל-ישראל”, ולשיטתו הדתיות בישראל היא נגזרת של כלליות או התכללות. מכאן קצרה הדרך להמעטה בחשיבותו של הפרט, עד כדי ביטול ממשותו במידה שזו אינה עומדת בזיקה אל הכלל. בשמו של הרצי”ה פונים קוקיסטים ליהודי:
“אינך איש פרטי, אינך נשמה פרטית, אתה שורש לגוי גדול, אתה הכנה להופעה כללית לאומית, ציבורית. זה עניינך. הנך יצירה, כוח שהוא הכנה… להופעת גדלות ציבורית לאומית ישראלית”

השאיפה הקוקיסטית המסתכמת בעקרון כלל-ישראל איננה מסתפקת בהפיכת התורה לאמונת כל בני העם, אלא חותרת להפיכת התורה לחוק השולט בכל תחומי חייהם ומארגן את חייהם ככלל. הרחבת חלותה של התורה במובן הכפול הזה – עד שתהיה תורתם של רבים, ובמיוחד עד שתהיה תורת ציבור – זהו המובן המלא של “יהדות שלמה”. זו הגדרת היעד המשיחי. נוסחה קוקיסטית קובעת:

“להוציא את תורת ישראל מרשות היחיד לרשות האומה, להיות תורתם של ממלכת כהנים וגוי קדוש… זוהי העבודה למען הגאולה השלמה”

DSC01470

הסטת מרכז הכובד של הדת להיבטה הציבורי משנה במידה רבה את פניה המסורתיות של היהדות. אין הכוונה רק להצבת הלאומיות במרכז הדת, אלא להתקת דגשים בתחומה המוגדר והמקובל של הדת, מאמוניות הפרט לאמוניות הכלל. כך, כשקוקיסטים מתווים את תכנית המתאר של תחיית הקודש, אין הם עושים זאת ב״תבניות של טלית ותפילין,” אלא במונחים של “מערכת ציבורית טוטאלית”, שיסודותיה הכלכליים-חברתיים במשטר היובל והשמיטה ויסודותיה הפוליטיים-משפטיים בשלטון הסנהדרין. דגש מיוחד ניתן להעלאת קרבנות בבית המקדש.
קוקיסטים מתפארים בהעדפת מצוות הציבור על המצוות החלות על היחיד. לא מקלים ראש בדיני כשרות או אישות ובשאר ההלכות המגדירות את אורח החיים האורתודוקסי, אולם מוסיפים שחוקי התורה הנוגעים לקהל ולאומה בכללה חשובים יותר. אין הכוונה רק לאותם ערכים לאומיים המתחייבים מהתורה, כמו כיבוש הארץ והתנחלות בה, אלא גם לערכים דתיים במובן הצר של המלה שעניינם ציבורי, כמו למשל מועדי ישראל. הקוקיסטים מדגישים את החגים הדתיים, להלכה ולמעשה. מחמירים בטקסיות ומרבים בשמחה. בכך הם רואים עצמם כמתייחדים הן מהחרדים הן מה”נאורים”. קוקיסטים מטפחים במיוחד את החגים שיש להם תכנים ומסגרות חברתיים, ועל אחת כמה וכמה כשהקישור לערכים לאומיים ישיר וגלוי, כמו במקרה של שלושת הרגלים, ופסח במיוחד. קוקיסטים לעתים מתייהרים שגם השבת נחשבת בעיניהם יותר מאשר אצל ה”שחורים”.
המודרניזציה ניכרת בין השאר בצמצום הדת ברשות היחיד והמשפחה. במהלך ההבדלה של הדת משאר תחומי החברה מוגבל שלטונה לתחום הולך וצר, היא נתונה לבחירה חופשית, ובסופו של דבר מגיעים ל”הפרטה” של הדת – מהחשובים שבביטויי חילון דתות המערב הגדולות. הצד המשלים של הפרטת הדת הוא ריכוז הדתיות ברמה האישית, ובכלל זה הדגשה יתרה של מצוות המחייבות את היחיד והזנחת-מה של מצוות שחלות על הציבור. מגמה זו – מסימניה של הניאו-אורתודוקסיה והאולטרא-אורתודוקסיה כאחד – נחשבת על ידי קוקיסטים כפיחות משמעותי בדתיות. דתיות אישית בנוסח “פרוטסטנטי”, או דתיות כיתתית בנוסח נטורי קרתא, נחשבת על ידי קוקיסטים כהשלמה עם מצבה החסר של היהדות, המוותר על העשייה הסוציו-פוליטית או תופש אותה כפרויקט תרבותי-אזרחי במקום שתהיה שליחות דתית.
“הדגשת מצוות הפרט אופיינית ליהדות גלותית”. לפי הקוקיזם כבר הגיעה היהדות לזמן ולמקום המחייבים הדגשת המצוות המוטלות על הכלל. בראשן עומד מבחן הגאולה. הפיזור והפירוד הטיפוסיים למציאות הגלותית הפגומה השכיחו את ערך הממשות היהודית האחדותית והשלמה, המתבטאת קודם כל בהיות ישראל לא אוסף של יחידים, גם אם קדושים, אלא קהל, וכזה שקדושתו מיוחדת במינה.
לפי הקוקיזם יש במצב המשיחי תוקף מיוחד למצוות כלל-ישראל, שהן לאומיות-מדיניות מעיקרן, וקיבוץ העם השלם והושבתו בארץ השלמה בראשן. עם כל זאת, ההחמרה באדיקות הקוקיסטית ניכרת ברשות היחיד אף יותר מאשר ברשות הרבים.
היהדות הגלותית עמדה בסימן הבחנה ברורה בין רשות היחיד לרשות הרבים. הראשונה הייתה חופפת פחות או יותר לספרה הדתית, ואילו השנייה הייתה בספרה האזרחית הנתונה לשליטת תרבות החולין. יהדות שלמה ההולמת מציאות של גאולה דורשת הרחבת תחום החלות של הדת, כך שתיכלל בו גם רשות הרבים. פירוש הדבר למעשה הוא יישומה של ההלכה בכל שטחי החיים הציבוריים, השלטתה על היקף ההוויה הלאומית-ממלכתית. זהו האתגר הדתי שמציבה הישראליות ליהדות. הדת אינה יכולה עוד להתחמק ממבחן אכיפתה על ענייני הכלל. הקוקיזם נענה לאתגר – הוא מבקש לכפות עצמו ולחול על כל מרחבי הקיום היהודי. המכשיר באמצעותו מתפשטת הדת ומושלמת היהדות אינו חידוש הלכתי אלא קבליזציה. מעתה, ההבחנה של הדת בין תחום הפרט לתחומי הציבור אינה נעשית במונחי הבדלת קודש מחול, כי אם במונחי דיאלקטיקת היחסים שבין הלכה לקבלה ולגאולה.

Gideon in office - January2014

שורשי המשבר האמוני בהתייצבות הלאום המודרני מנגד לדת המסורתית והסתערותו עליה מבחוץ. תשובת הקוקיסטים עמדה על פריצת גדרי האורתודוקסיה וטיפוח יהדות שלמה החובקת את הלאומיות ומטמיעה אותה בקרב הדת, אגב תגבורה. הלאומיות שבה לדתיות, אך הפעם מבפנים, ומכאן המשבר הצפוי, ואולי אף חמור מקודמו.
הפקעת הלאומיות לדת נעזרת בקבליזציה שלה. ההתארגנות על בסיס לאומי נועדה “להרוות את הצמאון לדעת ולהרגשה אלהית;” לספק את “הגעגוע לשלמות האלוהית העליונה.” הקוקיזם מתייחד בהעמדת הארץ השלמה והריבונות המדינית במרכז התורה והאמונה. שני יסודות לאומיים אלה היו לעיקרים תיאולוגיים. הם הופכים שיטה רוחנית זו לגורם חדש ומעניין בהקשר היהודי המסורתי, ולגורם פעיל וחשוב בהקשר הפוליטי האקטואלי. מקומם המרכזי של הארץ והמדינה במכלול הקוקיסטי, וההשלכות המרשימות של יסודות קוקיסטים אלה על התחום הציבורי המעשי, בדמות ג״א ומפעליו, יש בהם הצדקה לכך שיוקדש לכל אחד מהשניים פרק מיוחד. כאן נסתפק במשפטים ספורים, תוספת קטנה לבירור המ”מ הייחודית של ארץ-ישראל ומדינת ישראל.
כדי לסבר את האוזן באשר ליחס הקוקיסטי לארץ, נביא מדברי הרב חרל״פ. דחיקתו של הפנומן הדתי הזה לשולי הדימוי הפופולרי של ג״א, אסור שתגרום להמעטת חשיבות תרומתו האישית והתורתית להתפתחות השיטתית של הקוקיזם. כמו עמיתיו, הרצי”ה ו”הנזיר”, היה גם חרל”פ חוליה מתווכת בין הראי”ה לנאמניו, תלמידי הישיבה ופעילי התנועה. הללו אימצו-חידשו את “חג המים” העתיק ונהגו לקיימו בבית הכנסת הישן של חרל״פ ב”שערי חסד”. משם הביאו את “ממעייני הישועה” והרבו לצטטם:
“בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת דרכה מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה ומצוות התקופה ההיא… ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ-ישראל וממנה נובע כל הטוב ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם”

פורת, שלא לפרסום, הציע לדברים פרשנות נועזת. לדבריו עומדת לפנינו “מיסטיקה בריבוע” – לדבקות המאמין באלוהיו יש פן מקביל ומשלים, וזוהי דבקותו בקרקע הקדושה. הצלחת ישראל בהגשמת ייעוד גאולת כל העולם מותנית במימושו והפגנתו של “הקשר בין דת לאדמה.” לעומתו הסביר לוינגר את הדברים בדרך שאינה מתייחסת לארץ כשלעצמה, אלא לתורה המאפיינת אותה ומנוגדת לתורה האורתודוקסית הנוהגת. בעקבות מסורות קיימות ובהמשך לראי”ה, קבע לוינגר שישנה תורת א”י וישנה תורת חו”ל. גם בא”י לא כל אחד זוכה לדעת את תורת א”י. יש הדרים בגלות רוחנית אפילו בארץ, בראותם את הכל קטן ומפורד, חלקים-חלקים. זהו מצב של “מיעוט שכינה” בו קרועה הארץ מהעם ומהתורה. אז קרועה הארץ בעצמה, וכן קרועים העם והתורה. כשהארץ שלמה, שלמה גם התורה – זו תורת א”י, ממנה “נשלחים קווי אור ענקיים אל החיים ומקדשים אותם לכל פרטיהם.” קדושתה של הארץ נעוצה באיכותה ה”פנימית” ובתפקידה בגאולה העולמית. כיבוש הארץ השלמה, החלת הריבונות וההתיישבות במרחביה, אלו חובות שפסקו חכמי ההלכה, ובעיקר אלו ביטויי דבקות באל ושליחות משיחית. ההתנחלות היא “עבודה דתית”.
כמו לארץ, גם למדינה מעמד מטאפיזי. המדינה היא כלי לגילוי כבוד האל בעולם ויש לה תפקיד ראשי בגאולת תבל כולה; מכאן קדושתה. בעניין קדושת הממלכתיות, על גופיה השלטוניים והחוקיים וכלל מוסדותיה, מזכירים הקוקיסטים שוב ושוב את תשובת הרצי״ה לטענה שהרבנות צריכה להטיל איסור לחזות במצעד יום העצמאות של צה״ל מכיוון שיש בכך משום חטא “כוחי ועוצם ידי.” לפי התגובה הקוקיסטית לא רק שאין בכך כל פסול, אלא שזה כשעצמו בבחינת “קיום מצווה ולימוד של תורה.” אדרבא, שומה על המאמינים להשתתף בהצגת הצבאיות ולהזדהות עם שמחת הריבונות, מתוך “שלמות הכוונה האמיתית” ובאמירת “לשם ייחוד”. שהרי:

“המדינה וכל השייך אליה, ובמיוחד כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרת גויים, כל מה שקשור לקימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש”

למדינת ישראל פוטנציה דתית משלה; יש לה שליחות אמונית. המדינה מסוגלת להשפיע באורח פלאי על המציאות כולה, על היש ועל ההכרה, על הערכים האוניברסליים ועל הקוסמוס. ה”תיקון” המ”מ הוא יעודה של המדינה. הוסיף על כך לוינגר:

“עוצמת אור כה גדולה [תצא] ממדינת ישראל, עד שיהיה ‘תיקון כולל’… הרע לא רק יתקפל כלפי הטוב, אפילו יסרב להיוולד מול עוצמת הטוב. בסוף תהליך נשגב זה, הרע שכבר הגיע לעולם בתולדות האנושות, גם הוא יחפש דרכים להפוך לטוב”

המדינה, כמו שהיא, היא ממש “התקיימות חזון הגאולה.” מימוש אינטרסיה הפוליטיים הוא עבודת אלוהים והדרך לאלוהים. אבל קדושת המדינה תלויה במידה שבה היא ממלאת את הפונקציה המ”מ שתלו בה. קוקיסטים מבחינים בין “החוק ומה שמעל לחוק,” מכיוון שהעם אינו המחוקק אלא “ה’ מחוקקנו”, והעם אינו הריבון אלא “ריבונו של עולם”.
קוקיסטים מבחינים בין חוק התורה לחוק המדינה, מכירים באפשרות הסתירה ביניהם ומעדיפים ציות לראשון על פני השני, כחרדים לסוגיהם. הייחוד הקוקיסטי הוא בטעינת המדינה בדתיות. ככזאת עומדת המדינה בין ערכי דת אחרים, לפעמים מולם. בעיקר עלול ערך המדינה להימצא נחות בהשוואה לערך השלמות הטריטוריאלית. בין ארץ-ישראל למדינת ישראל יתכן עימות אזרחי וגם דתי; בדרך כלל תכריע הארץ את המדינה. כבר עם הכרזת העצמאות הישראלית ומיד לאחריה שאלו ב״מרכז” “על מה אבדה ארץ”. כשלושים שנה אחר כך, במדרשת ג״א בשומרון, החדירו בקאדרים התנועתיים:

“אם יוחלט (על ידי הממשל, באורח דמוקרטי) להפרישנו (כלומר לסגת מיו”ש) ולהקים מדינה ברצועת ‘ארץ הפלשתים’, אנחנו נתכחש לזכותם לעשות שימוש בשם ‘מדינת ישראל’, ונמשיך לקיים בלבה של הארץ את מדינת היהודים… קיומה של המדינה ייקבע לפי האופן בו תמלא את הייעוד המוטל עליה… אם תתכחש להתיישבות (בשטחים) תפקיע את זכות קיומה, והמתנחלים… הם אשר ימשיכו לקיימה”

 

הקוקיזם רואה עניינים לאומיים ומדיניים כאילו היו עניינים דתיים מלכתחילה. כך, למשל, החלטת ממשלה הכרוכה בוויתור על אינטרס אסטרטגי מסוים למעצמה אלוהית, תיחשב כ”עבודה זרה”, או לחילופין כ”מקל בגלגלי מרכבת הגאולה”. שלא לדבר על נסיגה טריטוריאלית, ולו בקילומטר אחד, שהיא בבחינת כפירה וחטא שחל עליהם ציווי “ייהרג ובל יעבור”. הקוקיזם מפליג מעבר לזיהוי פשוט של דתיות ולאומיות: הוא תופש את הלאומיות כ״צורתה העליונה של הדתיות.” יש בציונות, או בישראליות, לא רק הרחבה של היקף הספרה הדתית, אלא גם עילוי הדתיות לרמות נשגבות.
קוקיסטים אדוקים, ובהם בני תורה הלומדים ומלמדים בישיבות, מבכרים את הלאום על-פני הדת כגורם הקובע ביהדות וכמגדיר את זהותה. בשיחה עם קציני צה״ל הסביר הר’ אבינר:

“מהי הגדרת היהדות: אומה או דת. ודאי שאין אנו ‘דת’, הגדרתנו היא ‘עם’. עם [אבל] ‘גדול’ – גדול בקדושה… אין ייחודנו להצמיח אנשים טובים… תפקידנו הוא לבנות עם אידיאלי, שהוא אידיאלי בתור עם, שכל סדרי חייו הלאומיים הינם קדושים: סדרי חברה, כלכלה, צבא ופוליטיקה… בגלות, ללא ארץ, אנו חדלים לבנות פה עם, לא רק למעננו, כי אם בעד כל האנושות… ישנם רבנים הרואים אחרת את התורה, (אפילו) שהם מכירים את ההלכה. לרבנים הללו אין השקפה לאומית במובן שלנו. קיום האומה על סדריה אינו עניין עיקרי בהשקפתם. בשבילם של חכמים אלה, יהדות היא דת”

ואילו בשביל הקוקיסטים, היהדות, הלאומית או לחילופין האמונית, מתגלה כיריבה לדת. הציונות איימה על האורתודוקסיה בלאומיות. הקוקיזם מאיים על האורתודוקסיה בלאומיות ובתאומתה, האמוניות.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 6, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.