לפניכם חלק א. מתוך "סוף דבר" מהספר קוקיזם שנכתב על ידי פרופסור גדעון ארן.
בספר תואר ונותח גוש אמונים מתקופת התהוותו ועד לשיאו. מאז חלפו שנים וכיום ברור למאמינים ולאחרים שהגוש בירידה. למעשה התנועה אינה קיימת זה שלושה עשורים. אבל גם בימים אלה קשה להפריז בחשיבות פירות המאמץ העיקרי שלה. מדי שנה מתוספים אלפי מתנחלים ליישובים בשטחים, ומתחילתו של תהליך השלום עם הפלסטינאים שולש מספרם.
ע"פ גדעון ארן לאור זאת עולה השאלה האם לפנינו סיפור הצלחה, או שהרושם המקובל מוטעה. הצלחה של תנועה חברתית נאמדת על פי כמה מדדים – היקף שורות חבריה ועוצמת התמיכה העממית בה; השפעתה על מקבלי ההחלטות ועל ערכים ועמדות של מגזרי אוכלוסיה; עמידותה, עושרה, שכלולה המבני ויעילותה הארגונית, וכן שאפתנותה, יצירתיותה, נלהבותה וביטחונה העצמי. את ג"א יש להעריך בעיקר על-פי מקומו ההיסטורי והחותם שהשאיר על חיינו ועל חיי שכנינו. המדד המקובל בעניין זה הוא גיאו-פוליטי, כלומר המצב בשטחים ועתידם.
האם המציאות הנוכחית ביו"ש הפיכה או לא? מה כיוון התפתחותה והשפעתה? לסוגיה מימדים שונים. האם ההתנחלות היהודית תורחב או שתוקפא, תפונה כולה, ברובה או בחלקה? האם הקו הירוק יימחק, יחזור לקדמותו, או שהגבול העתידי ישורטט בתוואי אחר? ומה יעלה בגורל המתנחלים – האם יהיו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ישות אוטונומית שתגן על עצמה, בני חסות בפקוח פלסטיני, או אזרחי מדינה דו-לאומית.?
שאלות אלה, מקבילותיהן ונגזרותיהן נותרות בשלב זה, אחרי 45 שנות כיבוש ו-37 שנות פעילות ג"א, פתוחות. ג"א אינו מסוגל לכפות סיפוח, אבל יצר מאזן אימה הממלכד נסיגה. עצם אי-הפתרון, או השיתוק, יכול להיחשב כביטוי להצלחת תנועת ההתנחלות אבל גם לאי-הצלחתה. במלים אחרות, את העובדה שאין הסכמה בין ישראל לפלסטינאים, ובעיקר אין הסכמה בין ישראל לבין עצמה, ניתן לראות גם כהישגו של ג"א וגם ככישלונו. המאמינים והמתנחלים עצמם חלוקים בהערכת מפעלם, מתנדנדים מעמדה אחת להיפוכה.
גדעון ארן טוען כי אפשר להעריך הישגי תנועות גם על-פי היחס בין מטרותיהן להגשמתן. מפת ההתנחלויות זרועה הוכחות להצלחת ג"א לממש כמעט את כל יעדי המשנה שהציב לעצמו. חריגות הן הדוגמאות למכשולים עליהם לא גברה התנועה, אם לא בפעם ראשונה אז בשנייה ובשלישית ובשמינית. במסירות ובעיקשות, בתוספת כישרון מדיני ודמיון מבצעי, מצאו את הדרך למימוש חזונם, בניגוד לתחזיות מביני דבר ועל אפם ועל חמתם של מתנגדים רבים וחזקים. המסע הארוך של גרעין שכם מחווארה לסבסטיה, לקדום, לרוג'יב, להר ברכה ועד לקבר יוסף, היה מקור גאווה והשראה לנאמני הגוש, למשל ולשנינה ליריביהם. והאפופיאה הפותחת ב"הוטל פארק" והמשכה בבנין הממשל, משם לייסוד קריית ארבע ואז להיאחזות בבית הדסה ולבניית שכונה יהודית בלב הקסבה, הייתה בגדר נס ומופת לאחדים וסימן אזהרה לאחרים. המאזן מרשים במיוחד על רקע שתי אינתיפאדות, שלא הזיזו מאמינים מדעתם ומתנחלים ממקומם חרף מחיר הדמים שגבו. לא פחות חשוב מהקמת נקודות חדשות ועיבוי הקיימות, הן תכניות לימודים המכתיבות סדר יום אמוני ומתנחל, חידושי לשון המבליעים מקסימליזם טריטוריאלי, מיפוי רשמי שמעלים את גבולות ה-4 ביוני, או הוספת אזורי הגדמ"ע לתחזית מזג האוויר ברדיו ממלכתי. באשר ליעד הסופי, קשה להתווכח עם התיישבות של 350,000 אנשים. דווקא על רקע אירועי פינוי ימית וקטיף, נראה פינוי יו"ש בעייתי במיוחד.