סוף דבר: חלק ב’ מתוך הקוקיזם שנכתב ע”י פרופסור גדעון ארן

לפניכם החלק השני מתוך “סוף דבר” של הקוקיזם שנכתב על ידי פרופ’ גדעון ארן

לפי גדעון ארן כך נראים הדברים מנקודת מבטו של הצופה מהחוץ, ועל פי המציאות הגיאופוליטית. אולם לאורך הספר פותחה הטענה שלגוש אמונים חשיבות רבה גם כתנועה דתית. הפוליטיקה של ג”א הוצגה כנגזרת של משנתו הדתית, והודגשה הזיקה הקוקיסטית העמוקה בין ביטחון והתיישבות לבין מיסטיקה משיחית. כמו ששיטת האמונה הייחודית של מנהיגי ופעילי הגוש משפיעה על תפישתם האסטרטגית, כך יכולה קריאה חדשה של המצב האסטרטגי הישראלי להביא לשינויים בדתם ודתיותם.

scan111כאמור בספר, כך היה בראשית הדברים, כשמלחמת ששת הימים ותוצאותיה תרמו לפיתוח המשנה המיסטית-משיחית ולחיזוקה. סביר אפוא שחשש מוויתור על הישגי המלחמה יחתור תחת הביטחון במשנה הזאת. לאחרונה נקלע ג”א למשבר פוליטי ונקל להבחין במשבר האמוני הנובע מכך. יש תנועות תחייה וגאולה הנבנות ממציאות היסטורית קשה של חורבן, גלות, קיפוח ורדיפה וכיוצא באלה תסכולים. אך ג”א הוא מסוג תנועות התחייה והגאולה שנבנו ממציאות היסטורית מפעימה ומעודדת של ניצחונות, התפשטות ושליטה. זו תנועה משיחית הנזקקת לתנופת נסיבות חיוביות, והנה התהפך הגלגל והנסיבות מבשרות שלילה.

  המערכת האמונית שיסודותיה נדונים בספר בנויה על הצלחות בתחום החוץ והביטחון של ישראל. הישגים צבאיים טריטוריאליים קשורים לעוצמת האמונה, עקביותה ושלמותה. קיים מתאם בין מספר הקמ”ר הנתונים למרות יהודית-ציונית לבין השלב שבו אנו נמצאים בסולם המשיחי. ככל שהמאמינים והמתנחלים מתרחקים מזרחה מהקו הירוק וקרבים לגב ההר, ככל שעמוקה חדירתם ללב הערים הפלסטינאיות בגדמ”ע, ככל שהעפילו ותקעו יתד ביותר פסגות החוצצות בין ריכוזי אוכלוסייה מקומית, כך התעצמה חוויית  הגאולה השלמה. ואילו נסיגה משטחים משמעה נסיגה בדבקות הקוקיסטית.

 בימים אלה עוברים רבים מנאמני הגוש טלטלה ומבוכה דתית. הווייתם מתאפיינת בדמורליזציה, שאינה נובעת רק מהידיעה שישובים משגשגים יכולים להפוך במהלך מבצע, המנוהל “ברגישות ונחישות” של לוחמים יהודיים, לעיי חורבות, אלא גם מאתגור המשנה הדתית הכרוך בכך. לדידם של קוקיסטים שפל מדיני אינו יכול שלא להתפרש כהפרכת האמונה המיסטית-משיחית.

  במקביל למפח הנפש של המאמינים ולהתערערות ביטחונם העצמי, יש סימנים ברורים לנפילה בהשפעת השיטה הלאומית-משיחית שלהם על היהדות בישראל. עם הירידה במעמדם הפוליטי וביציבות אמונתם, ולא בלי קשר לכך, יש ירידה בהגמוניה שלהם בקרב האורתודוקסיה המקומית. הציונות הדתית נשבתה בקסמי הדת הציונית שהובילה אותה לאורך שני דורות, ורק לאחרונה משתחררת הראשונה מלפיתת האחרונה וחוזרת לעצמה.

גדעון ארן טוען כי משבר המאמינים והאמונה כרוך בשינוי רדיקלי העובר על הקוקיזם ומקרב את סופו. בביקורת נוקבת שהטיח פעם ישעיהו לייבוביץ בג”א הוא פסק בלעג: “משתפקע הבועה המשיחית של האדונים קוק, לוינגר ופורת, הם יירדו מן הארץ וילכו אחרי ‘המשיח ההוא’ (ישו)”. ר”ל שעקב התסכול וההתפכחות שייגרמו לראשי גוש המאמינים עם התוודעותם לצורך בנסיגה מחבלי הארץ המשוחררים, הם ינטשו הן את ציוניותם הן את יהדותם. כבר לנוכח השלכות הסכם השלום עם מצרים, ואחר כך לנוכח תוצאות ההסכמים עם הפלסטינאים, התברר שנבואת הזעם לא התממשה. לא ידוע על מתנחלים ומאמינים שוויתרו על אזרחותם וכתובתם, או המירו את דתם או למצער התחלנו. אדרבא, בהתאם לתאוריית הדיסוננס הקוגניטיווי, לפחות בשלב ראשון הם דווקא העמיקו את מחויבותם הלאומית והאורתודוקסית. משבר ימית ומשברי האינתיפאדות הוליכו את נאמני הגוש לפעלתנות תנועתית נלהבת במיוחד. הם נותרו ציוניים מאד וגם דתיים מאד. אבל ציוניותם ניתקה מזיקתה המהותית לדתיותם. הדת הציונית שבה להיות ציונות דתית.

 שקיעת הקוקיזם אינה גורמת למאמינים לנטוש את מרכיביו – הדתי והציוני. המשבר מתבטא בהיפרדות המרכיב הדתי מהציוני. שוב כל אחד מהם עומד לעצמו. עם דעיכת הקוקיזם, דתיות המאמינים כבר אינה תלויה ושלובה בציוניותם, וציוניותם אינה תלויה ושלובה בדתיותם. מכאן ואילך נאמני הגוש כבר אינם מתיימרים להיות יותר דתיים משותפיהם-מתחריהם החרדים, ויותר ציוניים משאר לאומנים-ניצים, ובכללם חילונים. כך מאבד היסוד המיסטי-משיחי את עוצמתו, וממילא את תוקפו כדבק המחבר אורתודוקסיה לממלכתיות, אדוקים לחופשיים. מתקבלת דתיות קונוונציונאלית למדי, עם נטייה להחמרה בתורה ומצוות, וציוניות קונבנציונאלית עם נטייה ימנית. התפרקות הסינתזה הקוקיסטית והשיבה לשני יסודותיה העצמאיים זה מזה, כרוכה בירידת הדחף הפעלתני ונטישת הדרך התנועתית, כלומר רגיעת האנרגיות המהפכניות שהתבטאו בפוליטיקה רדיקלית, תזזית מבצעית  וגיחות מיסיונריות.

 המהפך העובר על יורשי הגוש עם דעיכת הקוקיזם לא פוסח על ישיבת מרכז הרב, אחת משלוש צלעות המשולש האמוני. בסוף שנות התשעים התפרקה הישיבה לגורמיה, אחרי שכשלו מאמצים של שלושה עשורים להכיל את המתח האצור בה. יש המתארים זאת כפיצול ויש המדברים על גירוש. בין כה וכה היטהרה הישיבה מהיסודות המיסטיים-משיחיים שאפיינו אותה מאז תחייתה בשנות הששים. ההגמוניה חזרה לידי “שחורים” יחסית, המעדיפים  גמרא והלכה על פני “מחשבה” ובת-לווייתה, התנחלות. הריאקציה במרכז הרב הגיעה לשיאה עם דחיקת מעמדה של משנת הרב קוק לשולי המוסד הקרוי על שמו. הדה-קוקיזציה של הישיבה אינה מתבטאת רק בתכנית הלימודים, אלא במכלול התרבות המוסדית כפי שניכר באופיים השמרני של הרבנים ובאופיים הלמדני של התלמידים. האנרגיות הגבוהות שציינו את ההווי הישיבתי בתקופת הזוהר של הקוקיזם התמתנו בהדרגה. דווקא המוסד שפרש או הופרש, הר המור, נעשה מקדש למורשת הרבנים קוק האב והבן. בישיבה החדשה שגלתה לשכונה רחוקה עדיין מטפחים את המכלול המיסטי-משיחי, אלא שגם שם ניכרת הנטייה להצטנע ולהתכנס פנימה. לקוקיזם הקלוש יחסית כבר לא מתלווה התנופה הצנטריפוגלית שייחדה את האמוניות בעבר. הר המור כבר אינה בית יוצר לקאדרים של תנועה סוחפת, אלא מהווה מעין מסדר קוקיסטי המפנה את תביעותיו לעצמו ולא לסביבתו.

על פי דבריו של גדעון ארן עם שקיעת הקוקיזם נעלמה ה”חוצפה” שאפיינה את אמוניות הגוש. הדת הציונית הנדונה בספר הציבה ליהדות האורתודוקסית אתגר לא פחות מורכב מהאתגר שהציבה לתרבות ולממשל בישראל. המאמינים כבר אינם ניזונים מתורת הפרדוקס, המגלה שהקודש שבחול הוא קדוש מן הקודש שבקודש. אזלה הפוטנטיות של השיטה המיסטית-משיחית שייחסה לכובשי הארץ מחללי שבת מעלה דתית נעלה מזו של מניחי תפילין. כשלוחמי צה”ל כבר אינם צדיקים בעל כורחם, האמונה אינה עוד מתריסה נגד הדת.

 שקיעת הקוקיזם מקלה עלינו להבחין ביתר בירור בשתי גרסאות אלטרנטיוויות של דתיות ולאומיות. שתיהן לוקות באותו בריח תיכון מיסטי-משיחי שחיבר לזמן מה את דתיותן ולאומיותן, ומעתה כל אחת מאלו שוב מפתחת דינמיקה עצמאית שאינה תלויה בהכרח באחרת. מייצגי הגרסה הקיצונית יותר מכונים חרדים לאומיים (חרד”לים). בדרך כלל אין אלה אולטרה-אורתודוקסים שנעשו לאומיים, אלא דתיים-לאומיים שאימצו מאפיינים אולטרה-אורתודוקסים. זה מתבטא, למשל, בפרישה מעבודה לצורך התמסרות בלעדית לתורה, בשיעורי פריון גבוהים ואפילו בהצבעה עבור אחת משלוש המפלגות החרדיות. דתיותם רדיקלית ואף לאומיותם יכולה להיות רדיקלית, אבל אין זו נוגעת בזו ברמה התיאולוגית, אלא, למירב, ברמה אישיותית וברמת הסגנון.

  האופציה הדתית לאומית הלא-קוקיסטית השנייה היא המתונה יחסית. זו אינה אלא הציונות הדתית הקלסית בנוסח ה”המזרחי” ו”הפועל המזרחי”. משם באו ראשוני ג”א וכנגד זה יצאו. גרסה ישנה-חדשה זאת מתונה הן בדתיותה הן בלאומיותה. דתיותם עתה מעט יותר מחמירה ביחס לזאת של הוריהם ושלהם עצמם לפני פריחת הקוקיזם, ולאומיותם בעלת נטייה ניצית על פי רוב. אף שעדיין ניכרת מסירותם לקידום ההתנחלות בשטחים, מחויבותם לכללי המשחק האזרחיים אינה מוטלת בספק. בשונה מהקוקיסטים, הציונים הדתיים הללו הם אנשי אמצע הדרך, ממסדניקים גמורים. כאבן בוחן לנסיגתם מהאתוס הקוקיסטי אפשר לראות את נוכחותם באקדמיה ובמקומות בילוי.

 מגזר הציונות הדתית המתונה יחסית היה מאז ומתמיד רוב באורתודוקסיה המודרנית בישראל. ואילו הקוקיסטים, גם בשיאם, היוו מיעוט, אלא שבגלל קולניותם וליכודם, ובעיקר הודות לתנופת שליחותם ולבשורתם המושכת, נוצר מאז שנות השבעים ועד שנות האלפיים הרושם כאילו כל הדתיים-לאומיים הם קוקיסטים. האשליה האופטית המזהה דתיות ישראלית עם קוקיזם אינה חסרת בסיס. אכן, האפקט הקוקיסטי סחף את רוב רובו של המגזר ונתן את אותותיו במגוון היבטים, מדפוסי הצבעה, דרך תפישות מגדר ועד סגנון דיבור ולבוש. אבל רק חלק מוגדר מבני הציונות הדתית היו לקוקיסטים לכל דבר. אפילו אלו מביניהם שהתיישבו בשטחים לא אימצו את מאפייני הגרעין הקשה של ג”א, ובכללם מיסטיקה ציוניסטית בנוסח “אורות” ובעיקר משיחיות מיידית ותוקפנית.  הם לא האריכו את הלימוד בישיבה מעבר למסגרות התיכוניות ול”הסדר”, ולא נמצאים בין מתנחלי שכם וחברון אלא באלקנה ובגוש עציון.

 IMG-20140326-WA0001לפי גדעון ארן למשבר הקוקיזם מתלווה שיבה לדרך ההשלמה והסתגלנות בהתמודדות עם נסיבות משתנות לרעה, כדרך היהדות המסורתית. הפרשנות הקוקיסטית לא יכלה לעכל נסיגה בתחום הגיאו-פוליטי מכיוון שהתקבלה כנסיגה במהלך הגאולה, כלומר איום על עיקרי אמונה. בעקבות נפילת השיטה האמונית שהנחתה את הגוש, הוסברו האירועים המתסכלים במונחי רצון האלוהים שאין לדעת את מגמתו וטעמיו. שבו והטעימו ש”נפלאות דרכי האל”. הפעם הראשונה שאפשר היה להבחין בכרסום ה”גלותי” הזה בביטחון המיסטי-משיחי הייתה בעקבות המפלה שנחלה התנועה לעצירת הנסיגה בימית. אחרי התבוסה בחבל קטיף שוב בצבצו סימני התגובה הבלתי-קוקיסטית בעליל, ולאחרונה מתרבים הסימנים ל”תרבות החורבן שחזרה והחליפה את תרבות הגאולה”, כלשון מאמיני הגוש. בסיכום לקחי כישלון תנועתי צורב אמר מתנחל בכיר ממנהיגי הגוש, בן תורה שנודע כמשיחיסט:

“אמונתנו הבלתי מעורערת במהלך הגאולה אינה ערובה לאופן שבו ההשגחה פועלת…. יוהרה היא להחליט שאנו יודעים באמת את העתיד. בשנים האחרונות חיפשו אצלנו את המספר הגואל – אם יהיו מאה אלף אמרו. … ויש שנתנו ערובה של מספר בתים או ישובים. תמהני על זיכרון קצר כזה אצל שומרי תורה – פעמיים גלינו מארצנו דווקא כשהגענו כאן לשיא כוחנו ומספרנו. אם נהיה ראויים בעיני ה’, לא תהיה נסיגה. ואם לאו – מגוחך לחשוב שיש רבותא (בהתנחלות ובפוליטיקה)”

מבקריו של הדובר פקפקו בעוצמת הקוקיזם שלו והזכירו שתמיד היה איש הלכה יותר מאשר איש קבלה וגאולה.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה סוף דבר, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.