פרק 6 חלק א’ – קוקיזם ג': מדרש חדש – מאת: גדעון ארן

לפניכם הפרק השישי מתוך הספר קוקיזם אשר כתב גדעון ארן, כאן תוכלו לקרא את החלק הראשון בפרק מתוך קוקיזם ג’ שמדבר על מדרש חדש – סגולת ישראל.

נאמר על הקוקיזם שהוא דרשה על המציאות ולא שיקופה. לרשות המאמינים עומדת שיטה פרשנית המאפשרת לקבל מציאות היסטורית ולדחותה בעת ובעונה אחת. קוקיסטים יכולים למצוא אך טוב בנסיבות וביצירות העולמיות למיניהן, ובכללן אלו המוכרות כא-דתיות ואפילו אנטי-דתיות. בכולן מוצא הקוקיזם גרעין של דתיות, גם אם אינה נראית ואינה מכוונת או מודעת. דרגתה של דתיות נסתרת זו גבוהה במיוחד. כך ניתן ליהודי דתי לאמץ את תכני החולין בכלל, והישראליות בפרט, ולהעצימם. בו בזמן, כמשתמע מכך, מתעלם הקוקיזם מהמהות המקורית של תופעות חברתיות, רעיונות וערכים ומבטלה כליל. הקוקיזם מסכין עם מצבים וביטויים אנושיים ומפארם תוך שהוא שולל את תפישתם, זו שמקובלת עליהם ועל סביבתם. המאמינים משבחים את מעלות החולין המודרני, במיוחד את הופעתו היהודית בגרסתה הלאומית, ונלהבים לשתף עם הציונים החילונים פעולה, אך מתכחשים להגדרתם העצמית ולדימוים הנתון. כך יכול הקוקיזם להפקיע לטובת הדת את הציונות המדינית, אף שהיא נראית לעצמה ולאחרים כחילונית. מייחסים לה מהות פנימית דתית, חרף תודעתה והתנהגותה החילוניים. על אפה ועל חמתה מכריזים עליה כהתגלות פלאית של הקודש.

העמדה המיסטית-משיחית של הקוקיזם כלפי המקום והזמן מתמצה בסינדרום “קדושים בעל כורחם”. זהו ביטוי מרחיק לכת בהשלכותיו, שרווח בקרב המאמינים שייחסו אותו לרב. משתמעת ממנו יומרה להבנת הזולת טוב ממנו עצמו, והמרת התודעה והתדמית של הישראלים בקטגוריות זרות להם לחלוטין. אונסים את המציאות להתגדר בזהות הפוכה מהמקורית. זהות נוכרית וכפויה היא הפן האחר של “הניצוץ האלוהי” בו טוענים את התופעות העולמיות.DSC01482 (1)

כך מגיעים המאמינים לתפישה האידיאלית של העולם: הכל הוא שלמות אחת, או אחדות שאינה מותירה פרטיות ושוני, מתח וסתירה. במערכת אמונית זו גם זרים, אפילו אויבים, הם בעלי ברית החותרים מבלי רצון וללא ידיעה לתכלית המשותפת האחת. ראיית תושבי יו”ש הפלסטינים כשואפים בשורשי נשמתם שהיהודי הדתי יעבד את אדמותיהם ויתגורר בלב ישוביהם, היא נגזרת ספציפית או תרגום אופרטיווי של השקפת העולם הזאת.

קוקיסטים מתנאים בפתיחותם ובקרבתם לכל, ונודעים בהבנתם ואהבתם לכל. הם מפרסמים עצמם כמי שמתייחדים משאר האורתודוקסים בקיום שיח כן ואחוות אמת עם הציונים החילונים. מובלט ובולט הוא גודש ההתייחסות והחיבה שהם מרעיפים על עמיתיהם-יריביהם. ואולי במנייריזם השופע הזה – שגם בתוך המחנה יש הגורסים שהוא מופרז – יש משום ריטואל המכסה על היפוכו. שמא בחסות מחוות של ברית הדוקה לכאורה, יש דווקא ניכור והתנשאות, אפילו תוקפנות כלפי עולם החולין והישראליות? דומה כי בניגוד ליומרה ולתדמית, מוגבל הוא הדיאלוג ומרובה השתלטנות.

שורשי הזיקה הדו-ערכית הנדונה כאן ביסוד ה”מוניסטי” שבמשנת הראי”ה, או, ליתר דיוק, בהתעלמות יורשי הרב מהיסוד ה”דיאלקטי” המצוי גם הוא בשיטה רוחנית רבת-פנים זו. לא ניגע במשמעויות הפילוסופיות-תיאולוגיות של הפרשנות המ״מ, אלא בהשלכותיה הסוציולוגיות. נברר אילו פונקציות חברתיות תיתכנה מכאן, וכיצד ניכרים הדברים במישור היחסים הבין־אישיים והמוסדיים.

מה חושפניים היו דברי הווידוי והתוכחה של אחד המאמינים, שהודות למוצאו החריג ובעקבות חוויה טראומטית, הגיע ליכולת בחינה עצמית. זהו דן בארי, גר צדק שהפך חסיד קוקיזם מושבע, גם רב ומתנחל. לאחר שחרורו ממאסר, בעוון השתתפותו בקשר המחתרתי לפוצץ את מסגדי הר הבית, ביטא חרטה אישית מסוימת ובצידה מחשבה ביקורתית משהו על האמונה והמאמינים. כך, בין השאר, אמר לעמיתיו:

“החילונים נתפשים (על-ידנו) כחוזרים בתשובה פוטנציאלים וכפיגורנטים במחזה הגאולה. …(זו) התנשאות קודש של מי ש’יודע’, המלווה באהבה מופגנת כלפי אלה שעוד לא נפקחו עיניהם. (היא) פוסלת על הסף כל דו-שיח, ומכאן כל אחווה”

בדרך המ”מ פוטרים עצמם הקוקיסטים מהצורך להתחשב בסביבתם, ומשתחררים מהאתגר שבהתמודדות מולה. הקוקיזם מאפשר לשמור על זרות גמורה לעולם אשר חיים בתוכו וממנו, להסתלק מקרבתו ולהתערות בלבו בעת ובעונה אחת. קסמה של התפישה הקוקיסטית שהיא מסוגלת למרוד במציאות תוך כדי קבלתה, או להשתוות עימה ולמחות כנגדה בו-זמנית. הוא הדין במיוחד בגילויה הקרוב של מציאות החולין המודרני – הציונות. המ”מ מקדשת אותה וכך מאפשרת לדת לבלוע אותה אל קרבה. הציונות מועלית לדרגת ערך דתי מרכזי. מתקבלת ציונות שיא, המכחישה את עצמה.

 IMG_0517 (1)

מצב שבו גם אלה הנחשבים כופרים הם לאמיתו של דבר נשאי דתיות סודית השואפת ועומדת להתגלות, הרי זה מצב גאול מיסודו. הקוקיזם קובע לא רק שהגאולה היא מצב עכשווי, אלא גם שהיא מצב נצחי ובלעדי. המציאות דתית מלכתחילה ותעמוד ככזאת לתמיד, ואין מה שיוכל לה. במונחים שהקוקיזם שאל מהמסורת, הדתיות היא “סגולה”: תכונה מקורית הטבועה בהוויה בהכרח, מעצם מהותה. באדם ובטבע, ביקום לכל גילוייו, מצויה איכות דתית מולדת שאינה תלויה בדבר ואינה ניתנת לשינוי.

בשיטה הקוקיסטית הסגולה זהה לקדושה, שהיא כאמור תכונה אימננטית של הדברים כולם. גישה שכזאת היא היפוכה של תפישה מקובלת של קדושה כעניין שהוא ב”כוח”, אך איננו מצוי בדבר ממהותו, כהגדרת מצב אידיאלי שיש לשאוף אליו ולהשתדל למענו אך אינו קיים מצד עצמו. יוצא מכלל זה הוא האלוהים – בו ורק בו שורה הקדושה מאליה. מכאן שקידוש א-פריורי של העם או הארץ כמוהו כהאלהתם, טוענים מתנגדים לקוקיזם. לפי גרסת האחרונים יש בקוקיזם פולחן משטר וממלכה, עבודת עצים ואבנים.

הדתיות הקוקיסטית מתממשת באמצעות מגע אינטימי ואינטנסיווי עם האלוהות. לשם כך אין מורידים את האלוהים ממעמדו הרם בחזרה אל העולם, כי אם מעלים את העולם למדרגת האלוהות. כדברי פורת: “המגמה – הרמת המציאות כלפי שמייא. זוהי תורת האלכימיה היהודית, המבקשת להפוך ארץ לזהב. להרים את היסודות, את הקרקע, את הבניין, את הכל, אל הקודש.” הגם שהשיטה הקוקיסטית היא לא מונותאיזם נקי, הרי שאין כאן פנתאיזם – הבאת האלוהות לעולם ומילויו בה. יש כאן, להבדיל, פאנאנתאיזם – הבאת העולם אל האלוהות והתכנסותו אל תוכה. לא “אלוהים בעולם”, אלא “העולם באלוהים”. בעניין זה מציינים גם הקוקיסטים שנאמר על אלוהי ישראל כי הוא “מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.”

הקוקיזם מייחס לעולם החולין כולו את תכונת ההשתוקקות אל הקודש. אלא שאת הקודש ניתן להשיג בתוככי החול, מכיוון שהכל ממילא מוכל באלוהות. הקודש הוא תכלית החול וגם מקורו. העולם נכסף לחזור אל שורשו. האל טרנסצנדנטי אבל הכול בו. הקדושה היא עילאית אולם ניתנת להמחשה ולהשגה. הקדושה היא מציאות, ריאליה שאפשר לגעת בה, אפילו להשפיע עליה.

היהדות הקלאסית שהרחיקה את האלוהות אל מחוץ ומנגד לעולם, עשתה את העולם על ידי כך למושא אפשרי לידיעה, להפעלה ולשליטה אנושית, כלומר הפכה את העולם לעניינה של ההיסטוריה. הקוקיזם איננו מבטל את ערך ההיסטוריה, אלא מוסיף לה משקל. הוא טוען אותה בקדושה. כך, במקביל ובאופן בלתי נפרד מזיקתו אל ההיסטוריה – באמצעותה – יכול המאמין גם לדעת, להפעיל ולשלוט בקדושה עצמה.

בעולם חבויים “ניצוצות אלוהיים”. אין לפרוש ממנו אלא להשתקע בו בכדי להתחבר אליהם. על האדם מוטלת שליחות “גאולת הניצוצות” והחזרתם למקורם העליון. כלומר, ייעודו של המאמין כולל מרכיב אקטיוויסטי. ההתגלויות העולמיות למיניהן שואפות להתעלות ולשוב לשורשן, ועל האדם להשתלב במהלך הקוסמי הזה, אף לזרזו, על ידי התמסרות פעילה לדינמיקה ההיסטורית המובילה מניה וביה במגמה משיחית.

המיסטיקן מנוחתו באלוהים. בשיטה הקוקיסטית כלול העולם באלוהים. כך אפשר שההתערות בעולם היא הדרך לדבוק באלוהים. ככל שתעמיק המעורבות במציאות הקיימת, כן יקצר המרחק למימוש הערגה הדתית לקרבת האל. בקוקיזם הההיסטוריה היא מדיום מיסטי. כמו התמזגות עם הטבע, גם התמסרות לפעילות מדינית היא דרך לקרבת האלוהים. במילים אחרות, הפוליטיות היא “דבקות”.

במבצעי ג״א ביו”ש, גולת הכותרת של האקטיוויזם הקוקיסטי, הצליחו ציונים-דתיים להגשים שני יעדים נכספים סימולטנית: תוך כדי התנופה התנועתית הם זכו בחוויה של מעורבות היסטורית אינטנסיווית ביותר, ובו בזמן גם התנסו בהתעלות דתית מובהקת. משנשאלו המאמינים הפעילים אם שכרון המבצעים בהרי שומרון או בכיכרות תל אביב נגזר מהנגיעה בחולין הלאומי, או שמא מההימצאות לרגע בקרבת הקודש, הם השיבו שהיינו-הך.

 DSC01470

קוקיסטים נוקטים לעיתים בביטוי “ריאליזם מיסטי” או “ריאליזם משיחי”. הם עומדים על ההבדל בינם לבין אלו אותם הם מגנים כ”מיסטיקנים” ממש (או “מיסטיקנים נוצריים”), המשעבדים, לפי הטענה, את ראיית המצב למשאלות לבם. כאלו הם “אנשי השלום והנסיגות”. ההשקפה המ”מ היהודית-קוקיסטית, לעומת זאת, מציגה עצמה כבנויה על ההתבוננות במציאות ובחינתה בצורה עניינית ושיטתית. בדיקה אובייקטיווית של הנסיבות האקטואליות היא תנאי הכרחי למימוש המלא של הדתיות.

ההתבוננות במציאות בעיניים פקוחות כמוה כראיית האל. הסתכלות חודרת ומקפת במאורעות זמננו היא בבחינת התגלות. בקריאת ההיסטוריה יש גם הגשמה משיחית. בתרגום מרמת הסוד לפשט היסטורי מיידי ומוחשי יש גאולה. “המתעלם מן ההיסטוריה והפוליטיקה ממשיך במחשבתו את הגלות.”

 המהפך מגלות לגאולה עומד על ההסתכלות הדתית. לפי בן-נון, מכיוון ש״ההיסטוריה היא עבורנו התגלות (…)במרחבי הזמן והמקום, (אזי) ההתבוננות (האמונית) המיוחדת (לנו) מחייבת תודעה פוליטית.”  בתפישה “המצמידה (בדרך) מופלאה אמונה עזה עם הגיון היסטורי צלול,” יש מימוש מיסטי ומשיחי כאחד. הדתיות המ”מ צריכה להתרכז ב״הסתכלות במאורעות דורותינו.” חדשות העיתון היומי רלוונטיות ליהודי האדוק לא פחות מאשר החומש. הקוקיזם מטיח בפני חילונים, ובעיקר בפני חרדים, שצריך להאמין לא רק במסופר בתורה בת אלפי השנים. אדרבה, אבן הבוחן של האמונה זו היכולת לנתח את הנסיבות החברתיות-מדיניות המיידיות ולראות בהן את “התגלות הקב״ה כיום.” בתפישתם זו גם משיבים הקוקיסטים לטענה שהם חוטאים ביומרה לדעת בביטחון “מה שמאחורי הפרגוד”. עונים ש”אין כאן יוהרה אלא פיכחון.”

ההיסטוריה אינה רק ביטוי של רצון האל ומעשיו, היא התגלות של האלוהות עצמה. בהתרחשויות העולמיות יש חוק ותכלית המשתלבים בסדר קוסמי והגיון משיחי המארגנים את הקדושה. מעבר לפרטי האירועים, מבחין הקוקיסט באיכותם האלוהית. לפי הקוקיזם, בהיסטוריה גופה נמצא מה שמעבר לה. וההיסטוריה, באשר היא, הרי שהיא משיחית. הבוחן את פרטיה ומתערה בהם, יודע בחייו את ההתממשות המשיחית.

המאמינים נקראים ליוזמה פעילה המאפשרת להשתתף במהלך העולמי, ההיסטורי והקוסמי, לתגברו ולהחישו. בהקשר זה מזכירים קוקיסטים שהרצי״ה נהג לחתום את כל כתביו ומכתביו בנוסח “בציפיית הישועה השלמה.” מפרשים שאין הכוונה רק לציפייה במובן של המתנה פסיווית בתקווה, אלא ציפייה במובן של הסתכלות דרוכה וחדה. גורסים כי בזאת לבד יש כבר מעשה משיחי, המקרב את השלמת המשימה. כאשר המ”מ היא ממש ריאליזם, וריאליזם אמיתי הוא מ”מ, מתחילים התחומים להתערבב, ואז אפשרית נסיגה מהראייה ההיסטורית לזו המיסטית:

“ואם יאמר לך אדם – ‘לא ראיתי את המשיח לאחרונה, לא בשדות הגולן ולא במרחבי סיני’ – אמנם הוא מעיד על כך שלא ראה, ואולם לא מתחייב מכאן שהדבר איננו בנמצא. ועובדה שהאחרים רואים זאת… תפישתנו ההיסטורית אסור שתטושטש ע״י ‘ריאליזם’ כביכול ו’רציונליזם’ של הפילוסופיה היוונית והמדע המודרני. לכוחות אלה אין יכולת לחבוק את כל מלוא היש ולהתפתח אל מעבר לסף הכרתם. מעבר למגבלות הנ״ל יעשה הנסתר את פעולתו המדעית והמוסרית… נצעד יחד עם השכל הרציונלי שלנו, שאינו אלא תלמיד קטן של חכמת הקודש עד מקום שרגלו מגעת, ומעבר לזה נרכוב על אותיות התורה”

  בשיאו המסקני מגיע “הריאליזם המ”מ” הקוקיסטי עד אבסורד. מתהפך המובן המקורי של מיסטיקה מכאן,וריאליה מכאן, הם מתחלפים ביניהם לגמרי והכל נעמד על ראשו. למותר לציין אילו השלכות מהפכניות יש לפרשנות פרדוקסלית שכזאת. פילוסוף חילוני שהיה לקוקיסט קיצוני, מתנחל ורב, ניסח כך את הבשורה האמונית ועודד את המאמינים הנבוכים:

“שאיפתנו – להישאב למציאות הקיימת. מימוש הדתיות ומשימת הדתיים – לנוע מן העולם האשלייתי, האידיאלי, אל העולם הממשי, הריאלי; ולא להיפך, כמו במיסטיקה קונבנציונלית. הכל בעולמנו מדומה: כך הגלות, הכפירה והחטא, אפילו המוות. במציאות יש רק גאולה. לכן, באמת, כפי שאמר הרצי”ה, אין שפלות מפד״ליסטית, ואמנם בכלל לא הייתה נסיגה של צה״ל מהעיירה קונטרה בגולן”

בהמשך פרש הדובר מגוש המאמינים, במחאה על שאינם דבקים די הצורך בעיקרים הטהורים של הקוקיזם.

download

הסגולה השרויה בעולם מרוכזת בישראל. לפי הקוקיזם ישראל הוא “עם סגולה” במובן המרחיק-לכת של המילה. סגולה זו “היא עובדה,” כדברי קוקיסטים, כלומר ממשות אונטולוגית, מציאות אובייקטיווית. ישראל קדוש, וקדושתו כפויה עליו, גם אם לא יכיר ויודה בה, אף אם לא יעשה דבר למען יהיה ראוי לה. מכאן גם שהוא נועד מראש, בהכרח, לישועה.

בדרך כלל רואה היהדות שני מרכיבים בייחודו וביתרונו של ישראל בעולם. האחד הוא ה”סגולה”, והשני הוא ה”בחירה”, שהיא זכות הנקנית במאמץ ובהישג. ה”בחירה”, לפי המסורת האורתודוקסית, אינה א-פריורית, אלא פונקציה של לימוד תורה וקיום מצוות. בקוקיזם עולה המרכיב הראשון במשקלו לאין שיעור על האחרון. השקפת העולם הקוקיסטית נגזרת מהפרופורציה הנ״ל בין שני המרכיבים. זהו למשל רקע היחס החיובי לציונים החילונים.

קוקיסטים מציינים במפורש שרעיון סגולת ישראל הוא היפוכו של “חינוך תורני נגלה.” הסגולה אינה פרי הכשרה אלא נתון שיוכי ותכונה מולדת. סגולת ישראל אינה נמדדת בסטנדרטים הדתיים המסורתיים. לסגולה ישראלית זו שתי רמות. ראשית, המושג מבטא את האיכות המיסטית שבה מצטיין העם, כלומר את משיכתו המיוחדת להתקרב ולהתקשר אל הקדושה העליונה. הכיסופים להעפלה ולהתחברות של מעלה, לפי גרסת הקוקיזם, הם צורך בסיסי המאפיין את ישראל. תכונה זו מוגדרת כ”כישרון הדתי” שישראל ניחן בו בטבעו. מצטטים: “האהבה האלוהית והדבקות הם לנו (לכללות אומתנו) דבר עצמי שלא יוכל להימחק ולהשתנות.”

 שנית, נוסף לתשוקה אל הקודש, מציינת סגולת ישראל גם את עצם קדושתו של העם. למעשה ה”סגולה” וה”קדושה” הן שתי קטגוריות הנוטות להזדהות במסגרת הקוקיסטית. במרכזיות ההכרח בסגולת ישראל, או בהרחבת ההגדרה של קדושתו, רואים הקוקיסטים את עצמם נבדלים מה”חרדים” מכאן, ומהדתיים ה”נאורים” מכאן.

DSC01478

ישראל הוא גוף מיסטי (corpus mysticum). ישראל הוא גילוי ארצי של מהות קוסמית, סמל היסטורי למציאות מטפיסית. באחד ממכתביו הפרטיים קבע הראי”ה שישראל, אף על פי שהוא מתהלך עלי אדמות, לאמיתו הינו “חיה שמימית”. מפאת תעוזתם נגנזו הדברים על ידי הרצי״ה, ורק בעקבות ששת הימים, עם הפריצה האמונית הגדולה, שכנעוהו תלמידיו כי הוכשר הדור לקבל את הדברים.

הקוקיזם תופש את ישראל, במפורש, לא רק כ”נבדל” אלא כ״עליון” ביחס לשאר העולם. מקור וגילוי היתרון הישראלי נעוצים בתכונת העם להשתוקק בכל מאודו לאלוהים, ואף בתכונתו האלוהית עצמה. יש לכך ביטוי גם ברמה האנושית. כך מצטיין ישראל במוסריותו. זהו “מוסר שאינו מתרכז רק במעשים טובים במובן החברותי,” אלא הוא “מוסר אלוהי”, “תכונה פנימית”. כמאמר הקוקיסטים, “בעמים כולם רק יחידים יכולים להגיע למדרגת הצדק. אבל אין מעמד בעולם שהצדק חותמו, חוץ מישראל.”

בישראל אין דופי מוסרי או דתי. כשמרגישים קוקיסטים חופשיים בחברת בן-שיחם, כשהם סומכים על כושרו להבין את רזי משנתם ומאמינים ברצונו הטוב, הם מעיזים לחשוף בפניו קטע מסוים בכתבי הרב שלמרות שנרשם שחור על גבי לבן במקום נגיש, הצליחו בדרך כלל לשמרו מובלע או מוכחש. לאחר מיני הסתייגויות מקדימות (“צריך להבין את הדברים רק בהקשר עולם התוכן העשיר והמיוחד של הראי”ה, רק במסגרת ההבחנה בין ‘נשמה׳ ל’נפש'”), נוטשים הקוקיסטים את הטון האפולוגטי ובגאווה מציגים את הדברים הבאים מתוך “אורות ישראל”:

“ההבדל שבין הנשמה הישראלית, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה. בין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי”

בישראל מתמקדת הקדושה הכללית. ממנו היא מופצת לכל עבר ומרחק, ואליו היא שואפת חזרה. כדברי יהודה עציון, ישראל היא “אומה שמבמת המרכז המוענקת לה תקרין לכל היקף האומות, במישור האופקי, ולכל טווח הנצח, באנך.”

במונחי סגולת הקדושה הישראלית מפרשים את הנסיבות הפוליטיות האקטואליות של היהודים ומדינתם. למשל, העיסוק הקדחתני של המעצמות והאו״ם בסכסוך שבינינו לבין שכנינו אינו נתפש כתופעה היסטורית גרידא, אלא כתוצאה של הרגישות העולמית למהות הפנימית של ישראל. את המאמץ הבלתי נלאה של הערבים להילחם בנו, או את שאיפת הנאצים להשמידנו, מסבירים במונחי הזיקה הטמירה של הגויים אל הקודש הישראלי, שבינתיים היא בלתי מודעת ועל כן מקבלת ביטוי שלילי. העובדה שישראל טורדת את אומות העולם נראית לקוקיסטים כהוכחה לכך שישראל הוא תמצית הטוב. מאמינים שהכרזת מלחמה על ישראל אינה אלא ניסיון עקיף לפגוע באלוהות, ועל כן הוא נועד להיכשל.

קדושת ישראל היא סיבה וגם תוצאה של ייעודו האוניברסלי והקוסמי. בישראל מצוי המפתח לגאולת העולם והיקום כולו. קוקיסטים מדמים את ישראל ל”לב הבריאה” ומדגישים את התלות שבין מצב הלב לבריאות הגוף כולו. ישראל הוא סמל ואמצעי לתיקון עליון.

תפקיד ישראל הוא גאולת הבריאה. את שליחותו הדתית הזו צריך ישראל לבצע במישור הארצי, המשמש מקבילה סימבולית למישורים עליונים וגם מכשיר למניפולציה שלהם. הפוליטיקה היא מדיום מיסטי משיחי. דוגמה לזיקה בין מעשה פוליטי לתיקון קוסמי, ולטשטוש המושגים, נמצאת בהצדקת צעד צבאי שנוי במחלוקת במונחי משימה אמונית החובקת את כל ההוויה. כך אמר ר’ ולדמן, ח”כ, מתנחל ומורה קוקיסטי, על הבשורה שמאחורי מלחמת לבנון:

“(נכנסנו לקרבות במטרה) לעשות סדר, בין אדם לחברו, בין אדם למקום, סדר באומות, סדר בארצות, סדר בכל העולם… סדר שלם בעולם, זו אחריותנו. וכל עוד לא נעשה סדר, לא יהיה סדר. ומצב של חוסר סדר זהו עוול (כלפי שמיים)”

הקוקיזם מצמיד את יעוד ישראל ותועלתו לתיקון העולם וגאולתו. טובתו הצרופה של האחד מזוהה עם טובת השני ומתנה אותה. מכאן קצר המרחק לגרסה הפרדוקסלית שמימוש הרצון או האינטרס של ישראל, גם אם הוא נחשב כפוגע לכאורה בזכויות ובאושר של אחרים, לאמיתו הוא בא למענם. בסופו של דבר יכירו בכך כולם, והקרבנות הנהנים יודו על כך. אף על פי שהוא נשמע כאבסורד גמור, טיעון מעין זה רווח בפי קוקיסטים. למאמץ ההתיישבות והחלת הריבונות ביו”ש, דווקא כשהוא מעורר את התנגדות המקומיים ואת ביקורת שוחרי הצדק בארץ ובעולם, מתלווה ההצהרה, הנאמרת בספק התנצלות-ספק התרסה, שכל זאת לא בא רק לשם שמיים ולשם ישראל, אלא גם לשמו של המוסר העולמי ולשמם של הפלסטינאים. כמאמר ר’ לוינגר:

“בוויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשייפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו”

בתגובה לטענות נפוצות על העוול שנגרם ללאומים אחרים כשישראל מגשים את משימתו הדתית, אמר רב קוקיסטי שלא רק שזו “מצוות אלוהים חיים,” אלא גם שזה “הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות למען האנושות כולה, כולל הערבים.” לנוכח ביקורת ציבורית שהתעוררה בעקבות מבצעי התנחלות, השיב פורת בציטוטי “תהילים” (מ״ז) ובפרשנות: “העמים יעמדו תחת רגלי בני ישראל ועל כך יתקעו כף. כן, ככה זה.” כעשר שנים לאחר מכן, בהמשך לשערוריה שגרמה פעילות נוספת של ג״א, הוא שב ופירש:

“על מה רנים הלאומים? אכן, על שהם עצמם מודברים תחת רגלי ישראל. זו שמחה על שיעבוד למלכות ישראל. וכי מזוכיזם יש כאן? זו שמחה על גילוי האמת שהעיניים סומות עד עתה מלראותה… וגויים עוד ישמחו על אמת אלוהים שנתגלתה”

  האקטיוויזם הקוקיסטי בהרי א״י השלמה נובע אפוא מתוך דאגה לגויים ומגלה מידה נעלה של אנושיות. הרב המתנחל אבינר הסביר זאת מצדו כך:

 

   “אנו יונקים מתוך האחריות לכל משפחות האדמה, מהצורך להביא ברכה לכל העולם… הייתכן שמי ששותה ממעיינות האמונה אינו יודע על אחריותנו כלפי האומות… זו ההומניות, להבדיל מהתפישה החיצונית השטחית”

DSC01477

מהזיקה בין גאולת ישראל לגאולת העולם, מגיע הקוקיזם לפיתוח תפישת לאומיות המכילה בתוכה את כל הפרדוקסליות הנ״ל. ביטוי לכך ניתן במושגים כמו “לאומיות בינלאומית”. קוקיסטים הסבירו: “בעולם הכללי שני מושגים אלה סותרים, (אבל) אין זה אלא מפני שהתכנים הלאומיים עליהם היו רגילים להשתית את חייהם היו בנויים בעיקרם על תאוות שלטון וסיפוק מאוויים חומריים.” לעומת זאת, לישראל “מעולם לא הייתה לאומיות שוביניסטית, כשאר אומות העולם, לאומיות שתוכנה אגואיסמוס קיבוצי גס”. וגם:

“האם גזענית היהדות? והתשובה ברורה – התכלית הלאומית של ישראל מיוחדת היא… ומצוינת… ולא בשביל עצמה אלא בשביל הטוב הכללי. לתיקון עולם במלכות שדי… ישראל היא אומה שהאוניוורסליות טבועה בעומק נשמתה”

מהדגשת ייחודו ויתרונו של ישראל מתחייבת הביקורת הקוקיסטית על שאיפת ה”נורמליזציה” המיוחסת לזרמים בולטים בציונות. הקוקיזם לא מחמיץ אף הזדמנות לגנות מגמה חילונית זו, גם אם לטענתו מימושה ממילא בלתי אפשרי, שכן היא סותרת את טבע הדברים ומתכחשת לסגולת ישראל. הדגשת השוני הלאומי מובילה באופן טבעי לתפישת היחסים בין עם ישראל ומדינת ישראל לבין סביבתם כעימות. מכאן גם הנטייה לאתר בכל מקום ולהבליט בכל עת את שנאת ישראל הגלויה או הסמויה.

לטענת מבקרי הקוקיזם יש בתפישת הייחוד והדגשת העימות משום נסיגה חזרה לקיום גלותי, הנתלה בנוכרים לצורך ההגדרה הלאומית. יש המרחיקים לכת וטוענים שמאחורי יציאת קוקיסטים את גבולות הקו הירוק והתנחלותם בלב אוכלוסייה פלסטינית עומד החיפוש אחר הגוי, האחר, היריב, המשמש לביצור תפישת “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” שבתשתית היהדות.

ואמנם בדרך כלל מעמיד הקוקיזם את היהדות אל מול “העולם” או “הגוי”, העשויים מקשה אחת. כשמדקדקים בהבחנות, מוצאים שגם בין הנוכרים והעוכרים יש סוגים ודרגות. דבקים למשל במסורת התופשת את הנצרות כשפלה מהאיסלם, באשר המינים הם עכו״ם ואף גרועים מהם, ואילו המוחמדיסטים אינם עובדי עבודה זרה, אם כי לזכויות גר-תושב אינם ראויים. קוקיסטים מציינים כי ביסודות המוסלמיים – החוכמה, הדין והסייף – אפשר למצוא מעלה כלשהי, ומוסיפים שההתמודדות מול ערביי המזרח היא כורח של חירום, ואולם ההתחשבנות עם מאמיני ישו שבמערב היא החשובה והנוקבת יותר, אלא שיש לדחותה לפי שעה מטעמים טקטיים. בלשון קוקיסטים, לאחר שיוסרו צריחי המסגדים מהארץ, יבוא יומם של מגדלי הכנסיות.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 6, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.