קוקיזם: מבוא – חלק א

מבוא לספר קוקיזם אשר נכתב על ידי פרופ’ גדעון ארן – חלק א.

פרופ' גדעון ארן

פרופ’ גדעון ארן

לפי גדעון ארן בשנות השבעים, בתקופת ההתפכחות ואי-הנחת שלאחר מלחמת יום הכיפורים, יצאתי כתלמיד מחקר באוניברסיטה העברית לבחון תופעה חברתית חדשה באופק הישראלי. נמשכתי אליה מכיוון שנראתה אקזוטית וכריזמטית, אולי סהרורית משהו, והלמה היטב את כוונתי להתמחות בכתות קיצוניות. מאחר שהערכתי שהיא בת-חלוף, התכוונתי לצפות בעלייתה ובשקיעתה גם יחד. במשך השנים גדל והתגבש מושא התבוננותי ונהפך לתנועה לאומית דתית בולטת ורבת השפעה, שנודעה בשם “גוש אמונים” (להלן: ג”א). מה שיכול היה להיחשב כקוריוז הוכיח עצמו כתופעה היסטורית בעלת משמעות עצומה.

ע”פ פרופסור גדעון ארן באותם ימים ראשונים היה החיזיון חסר תקדים והרשמים בלתי מוכרים.

המראות והקולות השתלבו לכדי דימוי שבמהרה נעשה סטריאוטיפי. נאמני או מאמיני הגוש היו באותה עת קומץ צעירים, תלמידי ובוגרי ישיבות, חובשי כיפות סרוגות ועטורי זקנים, ציציותיהם מתבדרות ברוח ונשק בידיהם, ברק בעיניהם ורוממות אל בגרונם, מלווים בנשותיהם, כולן בשביס וחצאית ארוכה, נדמות תמיד בהריון. חסרי אמצעים וניסיון, אך חדורי אמונה ונלהבים, הקהילו המונים לעצרות בכיכרות הערים, השתטחו על כבישים לחסום רכבי ראשי מדינה ושרי חוץ, נשאו דגלים בתהלוכות בלב כפרים פלסטיניים, הערימו על מחסומי משטרה והתחמקו ממרדפי צבא, הקיפו במעגלי ריקוד חיילים שנשלחו לעצרם ופוליטיקאים שבאו ללמדם מוסר, הציפו את הדרכים בכתובות ענק הקוראות למחאה ושבירת כללי המשחק, התהלכו כבעלי בית במזנון הכנסת, במשרדי ממשל ובמסדרונות מפלגות, התחבקו עם מפקדים, משוררים ועיתונאים וסחפו אותם לתפילה נרגשת, צעדו בלילות חשוכים בוואדיות המדבר ועם בוקר הקימו מאהלים בראשי גבעות חשופות, שם פנו ללימוד גמרא ולתליית כביסת זאטוטים, תקעו יתדות לגידור אתרים ארכיאולוגיים בפאתי מחנות פליטים עוינים, סבבו בין קיבוצי הצפון כמרצים מבוקשים, נשאו דרשות שבת בבתי הכנסת של גוש דן, ניהלו ביניהם בירורים אידיאולוגיים מרתוניים ובסיומם נחלצו ל”מבצעים” ב”שטח”, בעודם נושאים עימם קבצי מאמרים של רבניהם הנערצים. כל זאת במגמה מוצהרת, נמלצת אך בוטה, לשוב לכל מרחבי הארץ הגדולה שנכבשו ב-1967, ליישבם ביהודים ולספחם למדינת ישראל, למען ביצור ביטחונה והשלמת גאולתה.

  לצורך המחקר התלוויתי למאמינים בכל אשר עשו, התבוננתי בהם מקרוב, שוחחתי עימם ארוכות וקראתי בעיון הרבה ממה שכתבו או שיננו. במשך הזמן התיידדתי איתם, רכשתי את אמונם וכמעט שנטמעתי בתוכם. פעם כשהתעורר צורך לשמור על סודיות טקס נישואיו של מנהיג חשוב בתנועה, הרגישו בנוח לערוך את החופה בביתי (בתנאי שאסיר את תמונת סנטה אנה של לאונרדו דה-וינצ’י מהקיר). ניהלתי “עבודת שדה” 24/7 משך למעלה משנתיים. זו כללה תצפית ותצפית משתתפת, ראיון פתוח וניתוח טקסטים ומסמכים. המחקר התנהל ביום ובלילה, בעיקר בלילה, בחול ומועד, בבתים, כבישים, משרדים ובמיוחד בבתי מדרש דחוסים, הרי טרשים וקסבות מאיימות. השתתפתי בשמחת משפחותיהם, פטרלתי איתם סביב  יישוביהם, נכחתי בדיוניהם הפנימיים, בפגישותיהם עם תומכים ובני-פלוגתא, בעצרותיהם, בשיעוריהם ובנאומיהם, נטלתי חלק בהפגנות ואף בפעולות חשאיות. אפילו למדתי איתם בחברותא ולתקופת מה גם בישיבה. שניים או שלושה מראשי הגוש העידו באותם ימים, ספק בהלצה ספק בטרוניה, שהם מבלים בחברתי יותר מאשר עם נשותיהם. כמו כן זכיתי לקיים שתי שיחות פרטיות וארוכות מאד עם הר’ צבי יהודה (קוק). היו מאמינים שקינאו בי על כך.

  כדי שלא להחמיץ מידע ולאפשר חשיפה אינטימית, שימשתי בתקופת הבראשית של הגוש נהג מתנדב לפעיליו המותשים מהתרוצצות אינסופית ברחבי הגדה המערבית. באותה העת לא הייתה לגוש מכונית אחת לרפואה, וכשהתקשו בהוצאות שכירת רכב נעזרו בטרמפים. בנסיעות ההן בדרכים המשובשות הנידחות חזה הרב לוינגר “השקעות של מיליונים ברשת אספלט שתחצה את ההר לאורכו ולרוחבו ותואר במחרוזות פנסי ניאון.” הדברים נשמעו באוזני כהתנבאות כמו-תנ”כית נלעגת. כמו כן הייתי לעתים נווט, שומר ראש מזוין וכהן וידוי לראשי התנועה. על תקן זה ביליתי שעות רבות לאור ירח עם הרב לוינגר, צועד בעקבותיו בשבילים שוממים מירושלים דרך ענאתא ליריחו, מרמאללה דרך טייבה לנועימה. בכמה הזדמנויות הצביע ר’ מוישה על גבעות חשופות, נכנס לטראנס, הגיר ריר וצווח בהתרגשות: “כאן יוקמו תריסרי ישובים ובהם בתי מלאכה ובתי כנסיות לרוב, ותימצא שם עבודה להמוני גננות, מהנדסים ותלמידי חכמים.” מיוזע בחשיכה, התקשיתי לכבוש את התמיהה והמבוכה. הסיטואציה, כמו שאומרים היום, הייתה הזויה לחלוטין. לא עברו עשר שנים ובכל אחד ואחד מהאתרים ניצב ישוב פורח: כפר אדומים, מכמש, מצפה יריחו, כוכב השחר, רימונים, ענתות ועוד ועוד. קשה להישאר אדיש ליחס שבין השיגיון הקדום להגשמה מעל ומעבר.

גדעון ארן טוען כי הפנים החדשות של השטחים הם ביטוי דרמטי לשינוי הגדול שחולל ג”א.

כשב-1975 הציג חנן פורת, במרתף דירה ירושלמית, את תוכנית “יש” הפורשת מפת התנחלות עתידית, היא הוגדרה אפילו על-ידי חסידיו כ”חלום באספמיא” שחשיפתו ברבים תחבל בתדמית המאמינים כאנשים שפויים. עיתונאים שהציצו בטיוטת הסטנסיל גיחכו. אלא ששרטוט השטח המדומיין תיאר בדיוק רב את שהתרחש בשנים הבאות. מספר הישובים שהוקמו בפועל, מיקומם, אפילו שמותיהם, הם שיקוף נאמן של הפנטזיה ההיא. הפיכת ראשי התיבות יו”ש לשגרת לשון בשפה הצה”לית, הממשלתית ובסופו של דבר בעברית המדוברת, גם היא הישג לא מבוטל של הגוש.

 היום, כעבור פחות מארבעה עשורים, יש בשטחי יו”ש קרוב ל-350,000 מתנחלים, בלמעלה מ-120 התנחלויות הפרושות על פני הגדמ”ע כולה, ובהן מספר ערים מבוססות, מובלעות בלב ריכוזים פלסטינאים או בקרבתם המיידית, וכמה עשרות מאחזים בלתי חוקיים.  ההתיישבות היהודית בשטחים מתואמת במידה לא מבוטלת עם הממשל, ניזונה מהשקעה ישירה ועקיפה של מיליארדי שקלים, מנוהלת על-ידי מערכת מסועפת של מוסדות, מוגנת על ידי מערך צבאי משוכלל ומקודמת באמצעות שדולה פוליטית יעילה ודעת קהל אוהדת.

 מפעל ההתנחלות התווה מפה חדשה למזרח-התיכון והשפיע עמוקות על מדינה וחברה בישראל. הוא גורם חשוב בשינוי הנוף, האווירה, החוק והסדר בשטחים, והוא משפיע גם על התרבות הפוליטית בארץ. ההתנחלות קשורה לתמורות באופי הממשל ובנטיות מדיניות, בנורמות אזרחיות וערכים לאומיים. יותר מכל קובעת ההתנחלות את יחסי ישראל עם הפלסטינאים ואת מעמד ישראל בעולם; ובה תלוי ביטחון תושבי האזור וסיכוייהם להגיע להסדר שיבטיח את איכות החיים ואת מימוש הזכויות והשאיפות של שני הצדדים. את מפעל ההתיישבות היהודית בשטחים אי אפשר שלא להסמיך לתנועת גוש אמונים.

 למרות הקשר האמיץ בין הגוש להתנחלות, אין ביניהן זהות גמורה. התנועה היא גורם מרכזי בגיבוש התשתית הרעיונית-ערכית להתיישבות ביו”ש; בייזום תכניות להתיישבות; בגיוס משאבים ותמיכה ציבורית וממסדית בהתיישבות; בהכשרת והנעת מרבית כוח האדם להתיישבות, בארגון ובהנהגת ההתיישבות ובייצוגה. אבל ג”א אינו האחראי הבלעדי לפרויקט השאפתני והגורלי הזה. לטובת ההתנחלות ביו”ש פעלו גורמים נוספים, חלקם במקביל לגוש ובלא תיאום איתו, חלקם חברו עמו לשיתוף פעולה מלא. בין הגורמים הללו  יש למנות, קודם כל, את ממשלות ישראל לדורותיהן, שפעלו בהתאם למדיניות רשמית או בלתי רשמית, עקיפה ומוסווית. גורמים חשובים אחרים הם חברתיים-כלכליים בטבעם, כמו אינטרסים של סוחרי קרקעות ויזמי פיתוח מכאן, ונטיית שכבות רחבות לנצל הזדמנות לשדרוג איכות חייהם, מכאן. למתיישבים חרדיים בביתר, עולי בריה”מ לשעבר באריאל ומזרחיים יוצאי עיירות פיתוח בחבל קטיף, לא הייתה בהכרח תודעה פוליטית וערכים תרבותיים דומים לאלה של נאמני הגוש. אבל הגוש מילא גם עבורם תפקיד מפתח בתור בעל הרעיון והרוח המקוריים, ספק האנרגיות והגייסות הייחודיים, מרכיב דומיננטי במנהיגות המוסרית והמעשית ובא כוחם בפני הממשל והציבור. הרבה לפני שהגוש מיצה את מאגרי המתנחלים העשויים בדמותו הייחודית ומזדהים איתו בכל, כבר קבע שהצלחתו מותנית בהנחלת המורשת למדינאים, להמונים ולכוחות השוק.

גדעון ארן מאמין כי הצלחת תנועות גדולות בהיסטוריה בשינוי גורל עמים ואזורי עולם נגזרה במידה רבה מהלימה בין הצרכים והשאיפות הפרטיקולריים של קבוצה קטנה, חדורת תחושת שליחות, ובין מגמות כלליות שהתפתחו בלא כל קשר, כגון שינויים דמוגרפיים, פיתוחים טכנולוגיים, מלחמות, גילוי ארצות, עליית מעמדות או חילופי משטר. כך למשל פעל השילוב בין כתות מאמינים בעלות חזון וכשרון ובין הצמא לרווחים מסחריים וצבאיים של מדינות, שילוב שיצר פרויקטים קולוניאליים עצומים. אין להבין את התיישבות האירופאים בצפון אמריקה במאה ה-17 שלא בקשר לחיפוש שווקים וחומרי גלם של הממלכה האנגלית. זה לא גרע כהוא זה מהמשקל המכריע שהיה לחבורה הפרוטסטנטית האליטיסטית שהפליגה על סיפון המייפלאוור. כמו המצוקה והתחייה הדתית של המאמינים הפוריטנים שחצו את האוקיאנוס האטלנטי ונחתו בחופי מסצ’וסטס, כך המצוקה והתחייה הדתית של מאמיני הגוש שחצו את הקו הירוק ונאחזו בהרי שומרון. בשני המקרים היה האוונגרד של וירטואוזים דתיים בבחינת תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, להתנחלות שאת השלכותיה לא ניתן היה לשער.

לקריאת חלק ב’ לחצו פה

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה מבוא, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.