שברון הקוקיזם: התפרצות גוש המאמינים (פרק 7 מתוך הקוקיזם – פרופ’ גדעון ארן)

פרופסור גדעון ארן טוען כי אמוניות הגוש היא משיחיזציה-מיסטיפיקציה של הציונות. כך מופקעת הציונות לרשות הדת. בתגובה למה שנתפש על ידי המאמינים כהלאמת הדת, הם יצאו למתקפת דתיזיציה על הלאומיות. הקוקיזם ניכס את החולין היהודי בביטויו המדיני המודרני.מאמיני הגוש מתחו ביקורת על הדת שאינה ציונית, ועל הציונות שאינה דתית. גם את הציונות הדתית הם פסלו, באשר אין לציוניותה דבר עם דתיותה ולהיפך. במקום אלה קמה האמוניות כדת לכל דבר שמוקדה הוא הציונות: דת ציונית.

הציונות נהפכה בידי המאמינים למדיום דתי. הרעיון הציוני היה למיתוס, והעשייה הציונית הייתה לריטואל. הציונות שימשה כציר עליו סובבת התחדשות דתית. לנגד עיננו נוצרה דת מקורית ושאפתנית, יהדות שבלעה אל קירבה את הציונות, ומתוך כך תגברה את מסגרותיה המסורתיות.

DSC01480משראו את המציאות כאילו נגאלה, נמצא הפתרון למצוקת הדתיים במדינה החילונית. הקוקיזם סיפק מענה לבעיית הדתיים-הלאומיים, כיהודים וכישראלים. האמוניות אפשרה להם להיות דתיים יותר ולאומיים יותר, ביחס לעמיתיהם האורתודוקסים מכאן, והחילונים מכאן. בעזרת הקוקיזם הרגיש המאמין כאילו הצליח לממש את יהדותו, להגשים את כיסופיו הדתיים. סוף סוף התאפשרו לו חיים במציאות של גאולה בתוככי הקודש. למעשה הכל היה גאול מלכתחילה, הכל כבר קדוש. סוכת דוד כלל לא נפלה, וממילא אין צורך להקימה מחדש. רושם הגלות הוא מתעתועי הראייה החלקית והשטחית. אימוץ התודעה האמונית המקפת והעמוקה הוא התיקון.

בין כך ובין כך, הגיע המאמין למנוחה ולנחלה. הקוקיזם פטר אותו מהמאמץ לשיפור דרכיו והשבת האחרים. מהאמוניות התבקשה מידת ההשתוות. הנגזרת של הקוקיזם הטהור והמסקני היא מעין קווייטיזם. ואמנם המורשת הקוקיסטית נסמכה שנים רבות לפסיוויות. המעטים שידעוה ודגלו בה לא באו בטענות אל הדת המסורתית, גם לא אל הציונות החדשה. המאמינים מהתקופה הטרום-גושית הסתפקו בשלהם. יומרתם הדתית, עם זאת, לא הייתה צנועה כלל וכלל, וביטחונם הדתי גם הוא לא היה מבוטל.

הקוקיזם תבע מהמאמין רמה גבוהה במיוחד של דתיות. הקוקיסט נדרש לעמוד במתח הגבוה שבין אמונתו הפנימית, שבה הכל נגאל ומקודש, ובין סביבתו החיצונית, המטיחה בו אין-ספור גירויים המשתמעים כשלילת הדת וביזויה. רק יכולת דתית מיוחדת במינה מאפשרת לחיות בנסיבות שחילוניותן בוטה, ולדעת בבטחה כי למרות חזותן הרי שהן דתיות לעילא ולעילא.

המאמינים נזרקו למציאות שהיא מעין מהדורה יהודית של פרוטסטנטיות: כל-כולה טעונה במתח גבוה של דתיות, ומניה וביה היא חדורת פוליטיות (ציונית). האמונה חובקת עולם ומלואו, ואין תחום מתחומי החיים שהתיאולוגיה לא חלה עליו.

לפי גדעון ארן במובן אחד, לא נראתה סביבתו של המאמין כדתית על פניה, בניגוד לפנימיותה. אז התעורר בו הדחף הדתי למחות, למרוד ולהפוך את הדברים, בכדי לגשר על פני הפער המביך שבין האמת הדתית שהופנמה ונהפכה לחוויה בלבו ובין האמת החילונית בה התנסה בחושיו. במובן שני, משסופחה הסביבה החילונית לדת, נקבע שמרכיביה הלאומיים־מדיניים הינם בעלי קדושה יתרה. אז התעורר במאמין הדחף הדתי להשתקע בחולין המודרני הזה, לחשוף את הקודש החבוי בתוכו.

עד כמה יכול היה המאמין להתאפק מלקום על הפוליטיקה שהיא סימנה של החילונות השלטת בכל? ועד כמה יכול היה להימנע מלהתמסר לפוליטיקה הזאת שהיא גם עבודת אלהים? הפסיביות המומלצת בדרך כלל על-ידי המסורת עמדה בניגוד לדחף הדתי של המאמינים, ששאפו לממש את דתיותם ותוך כדי כך גם לקדם את מעמדם החברתי.
הקוקיזם הצרוף והעקבי הלם יחידי סגולה בלבד. רק מתי מעט היו מסוגלים לשאת את המתח הטבוע בו. בודדים הם המיסטיקונים האמיתיים. הראי”ה, אולי גם כמה מנאמניו הקרובים, ניחנו ללא ספק במידה של וירטואוזיות דתית. אך מה על יורשיו, בהמוניהם, בדור מאוחר? עם הזמן ועם התפשטות השיטה המ”מ ירדה רמת המאמינים, ואילו הדרישות שהעמידה המציאות החדשה בפני המאמינים דווקא עלו.

במהלך השנים התקבל הקוקיזם על מעגלים הולכים ורחבים של ישראלים, שיכולתם לעמוד בסתירה בין חוויה פנימית של גאולה לבין נוכחות חיצונית של חטא וכפירה הייתה מוגבלת. במקביל הלך המבחן הדתי והחמיר, היות שהסביבה נעשתה חילונית יותר ויותר עד שנדמה היה שהאורתודוקסיה הוכרעה. בינתיים הצעירים הדתיים-ציוניים אף התנסו בחיים לאומיים, התערו פחות או יותר במסגרות חברה ומדינה והפנימו חלק מהערכים המודרניים. למרות זאת התקשו להתמודד עם העולם החילוני לאומי במונחיו שלו; ואילו מונחי הדת התגלו כבלתי יעילים לצורך זה, מכיוון שנעשו בהדרגה נוקשים וקיצונים, כתוצאה מהחינוך הישיבתי הסגור שחשף את הנוער הדתי-ציוני לסמכות הבלעדית של הטקסטים והרבנות.

משנתגלתה המיסטיקה המשיחית כתשובה משכנעת לבעיות הציוני הדתי, כדתי וכציוני, היא נעשתה פופולרית יחסית, ותוך כדי כך שטחית יותר ושברירית יותר. לנוכח ההבדלים בשיעור הקומה הרוחני ובתנאים הסביבתיים, לא הגיע ביטחונם הדתי של הממשיכים לדרגת הביטחון באלוהים ובתורה שציינה את אביהם הרוחני שמת זה מכבר, וממילא פחת כושר הספיגה האמוני שלהם.

פרופסור גדעון ארן טוען כי המאמינים נשברו. ליתר דיוק, השיטה הקוקיסטית שאימצו נקלעה למשבר. מהמיסטיקה המשיחית נותרה המשיחיות לבדה. זו איבדה את מנגנון הנטרול שהיה צמוד לה ונפתחה בכך הדרך לאקטיוויזציה שלה. התפרקות השיטה שמיזגה משיחיות ומיסטיקה התרחשה בעיקר אחרי מלחמת יוה״כ. התוצאה הייתה משיחיות פשוטה. האחרונה ניכרה בהתפרצות התנועתית. נפרץ הסכר. האיפוק המשיחי, שגם דתיים-לאומיים הטילו על עצמם, לא היה תקף יותר, ותאוצה הגאולה התפתחה בלא רסן וסחפה עימה את המאמינים בכוח רב.
לשברון המיסטיקה האמונית הייתה תוצאה נוספת, שהתלוותה להגשמה הפעילה של רעיון הגאולה. הכוונה לסוג של פאנדאמנטליזם, ששב והגביר מצידו את האקטיוויזם. עקב אובדן הסגולה לראות מה שמעבר לפני הדברים, ביקשו המאמינים מתאם חד-ערכי בין הטקסט כפשוטו לבין המציאות לפרטיה. כל פער בין המלה הכתובה המחייבת ובין הנסיבות הגלויות נעשה בלתי נסבל ודחף לעשייה נלהבת.
ג״א הגיח להגשים את הגאולה, את הציונות, במלואן. הוא יצא להשלים את קידוש החולין, לרשת את ישראל בשם היהדות ולמענה. סביר היה להניח שהתנועה המשיחית תנפץ את כל המסגרות, דתיות כאזרחיות. על סמך לקחים הסטוריים, ניתן היה לצפות למהפכה גמורה שתתחיל בזניחת המסורת הדתית ותסתיים בחורבן סדרי החברה ומוסדותיה. והנה, על רקע ידיעת הדינמיקה המשיחית שלהפעלת הפוטנציאל ההרסני שלה אין גבולות, מפתיע להיווכח שמאמיני הגוש לא התחלנו ולא התפתו ל”מעשים זרים”. בהתאם לכך, הם גם לא בעטו ביסודות הציונות. נהפוך הוא, התנועה שמרה באדיקות על דפוסי תורה ומצוות, ובה במידה הקפידה על מחוייבות למדינה. ההפרות היו מעטות, שוליות, ואף מגונות בעיני רשויות הגוש – בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

על פי ממצאיו של גדעון ארן ההתפרצות המשיחית שמה לעצמה סייגים. ג״א הוא תנועת גאולה המתייחדת מכל מקבילותיה במודעותה לסכנות האורבות להגשמה המשיחית. ג״א הצטיין בהבנתו את המלכוד המשיחי המאיים, קודם כל, על הדת עצמה, שבשמה ולשמה יוצאת המשיחיות. המאמינים הכירו היטב את תקדימי האקטיוויזציה המשיחית בישראל, וחיו בצל הטראומה שהותירו אחריהם. בעיקר נרתעו הקוקיסטים מהאופציה השבתאית, אותה הזכירו להם השכם והערב יריביהם ה”שחורים” מכאן, וה”משכילים” מכאן.
לפנינו תנועת גאולה המודעת לעצמה. גם הפעלתנים שבין הקוקיסטים הבינו היטב לא רק את מחיר הרעיון המשיחי, אלא גם את סכנות מימושו. תוך כדי כך הם נמשכו לדחוק את הקץ. בהתלהבותם העניקו כמה מהם ספק לגיטימציה אפילו לשבתאי צבי. רמזו שחטאו היה בחולשתו הפוליטית. בביקורת על האורתודוקסיה שקיצצה את עוקץ המשיחיות, ובהכשר לציונות החילונית שרק היא איפשרה אקטיוויזציה של המשיחיות, הובלעה טענה ששקריותו של המשיח ההוא נגזרת מכך שלא הרחיק לכת במובן הלאומי-מדיני. וכך אמר קוקיסט מושבע שהיה למורה הרוחני של ה”מחתרת היהודית בשטחים”, ושלימים הסתייגו חבריו המאמינים מ”שבתאותו”:

IMG_0517 (1)“בכל מה שלא קשור לשטיבלך ולישיבות, נגנזו חיי היעוד והוחלפו בחיי קיום. הכיסופים לגאולה — נשגבים ככל שיהיו — היו ערטילאים, מעל ומעבר לכל מציאות, ציפיה לנס שמעבר לאופק. כל כוחה של ציפיית קודש זה היה בכך ש… מעולם לא ניסה איש לממשה.
ואז בא שבתאי צבי ואמר שהוא האיש. …והובא לפני השולטן, נשאל מה הוא רוצה, ולא ידע מה לומר. תוכנית מדינית הייתה פשוט מעבר לאופק המחשבה. כשמת ניסיונו, מתה גם האופציה היחידה לגאולת ישראל שנחשבה ‘מעשית.
עתה התבצרו רועי ישראל עוד יותר בציפייה לנס. גאולה הפכה להיות תחום אסור. מגודר בגדר חשמלית ועליה שלטים: ‘זהירות, המתקרב – משיח שקר’. תקן חדש חגג כאן את נצחונו – תקן חיי הגלות. ברגע שניתן תוקף הלכתי מחייב ל’שלוש השבועות’ שהשביע הקב״ה את ישראל, כביכול, הפכה כל חתירה לגאולה לחטא.
…הציונות יכלה לבוא לעולם (ולחולל) מהפכת קודש… מפני שמולידיה פנו עורף לבית המדרש ולרועי ישראל (הרבנים), עוד בטרם היו לציונים.
עובדת היות כל תוכן הקודש של הציונות בבלי דעת, בעוד מדעת: ‘הציונות אין לה דבר עם הדת’, עובדה זו היא הטרגדיה היוונית של הציונות”
פרופ’ גדעון ארן טוען כי המנגנון המתוחכם בעזרתו יכלו הקוקיסטים למכשלה המשיחית הקלאסית הוא “מידור הגאולה”. המאמינים יצרו תחום מוגדר שבו ורק בו מוגשמת משיחיותם; ואילו בכל שאר התחומים שמחוצה לו נמשך בלי הפרעה העידן הבלתי נגאל, לגביו עדיין תקפה דת הגלות.

בתוככי העולם האורתודוקסי נוצרה אם כן מובלעת מובחנת היטב, במסגרתה בלבד נשמרת המיסטיקה המשיחית הקוקיסטית ושם התמצתה, בעוד שמחוץ לאותה מובלעת התקיימה שגרת האורתודוקסיה כמימים ימימה. המובלעת האמונית הובדלה מתבניות הדת הקונוונציונלית, אף הורחקה מהן, על מנת שלא תהרסן באנרגיות הגבוהות שהופקו בתוכה.
תסכולי היהדות הדתית בישראל הצמיחו דחף משיחי, וזה מימש עצמו מחוץ לגבולותיה המסורתיים. כך יכולים היו הלחצים להשתחרר בדרך מבוקרת, שתביא הקלה לדת בלי לערער את יסודותיה. אדרבה, הדת המסורתית יצאה נשכרת. לחציה הופחתו, ותוך כדי כך גם ניתן היה לתעלם ולנצלם להחייאת האמונה והמוסדות הישנים. הפרץ המשיחי תרם בסופו של דבר לאוורור האורתודוקסיה ובעקבות זאת לתנופתה.
המובלעת הקבלית-ציונית הייתה לשסתום הביטחון של רשות ההלכה. החירות המזומנת למאמינים בתחומי המובלעת שימשה כאתנחתא לפורקן ולצבירת כוח מחודש, והודות לכך ניתן היה להמשיך ולשאת בעול שכופה המסורת הדתית מכאן, ולהתגבר על פיתויי הסביבה החילונית המתגרה מכאן. התזזית הלאומית שגבולותיה מאובטחים שמא תגלוש מעבר לנסבל, היא התשובה שמצאה הדת לרפיונה.

המובלעת הפוליטית האורגיאסטית הזו היא ג״א. התנועה, בדמותה הציבורית המוכרת, הייתה אותו פרץ משיחי גדור וצר שיצא מהדת על-מנת לשוב אליה, לתגברה.ג״א אינו אלא הגיחה המוכוונת והמוגבלת-מראש של הדת אל עולם החולין המודרני. הגיחה לעולם, למעורבות ולפעילות בו לרגע, נועדה להקל על המשך ההסתלקות ממנו. החדירה הנועזת לחברה ומדינה באה להעמקת הנסיגה לעולם התורה. מטרת ההרפתקה החולפת הייתה לבצר את רצף היהדות.

המשיחיות השואפת להגשמה היסטורית התרכזה בנקודה. המיסטיות השואפת להשגת האלוהות התמצתה באותה הנקודה. זוהי הנקודה שבה התקיימה המיסטיקה המשיחית, שבה בערה באש גדולה. ויתרת המרחב העצום של שמיים וארץ נשמר לדת השגרתית והמקובלת, שאת נטיותיה המיסטיות היא מדחיקה ואת אלו המשיחיות היא דוחה. האורתודוקסיות הייתה השלטת עדיין; אפילו זכתה לעדנה לעת בלותה. חלה התעוררות דתית שהביאה לאורתודוקסיזציה ניכרת. מקורה דווקא בהתפרצות יסוד חדשני מהפכני מנגד לה, או בעצם בהגבלתו, בשחרורו המרוסן והממוקד.
המידור המשיחי התבטא קודם כל בנושא. הגאולה המעשית כנסה עצמה בגדרי מדיניות חוץ וביטחון, והתרכזה במיוחד בענייני התיישבות וריבונות בארץ השלמה. ביחס לכל הנושאים האחרים המרכיבים את מעגל החיים השלם של הציונים הדתיים בישראל, נשמרה בקפדנות המסורת הטרום-משיחית. אפילו עניינים לאומיים שונים, ברגע שחרגו מפוליטיקה ממלכתית צרה – בעיקר עניני חינוך ותרבות – לא נתפשו על ידי התורה הקוקיסטית.
היו למידור המשיחי גם ממדי זמן ומרחב. במרחב – ניתן היה לראות את הקו הירוק כגבול בין ה”שטחים” המסורים לגאולה, לבין שאר אזורי הארץ הנתונים לפי שעה לשלטון הדת המסורתית. הגדמ״ע או יו״ש, זו הייתה הארץ המובטחת בה אמורים היו להתגשם הכיסופים הדתיים של נאמני התנועה. חבל הארץ המשיחי הוגדר, גם נפרד והורחק מתחומי הדת, שהם תחומי החולין של מדינת ישראל. כברת האדמה החדשה היוותה תחליף לפיסת המולדת שכבר נכבשה על ידי הציונות החילונית ונותר בה ליהדות הדתית מקום שולי ונחות.
ע”פ פרופ’ גדעון ארן הגאולה מודרה גם בזמן – החיים הדתיים של המאמינים התנהלו בהתאם לתיחום עיתי. מועדים מסוימים, פרקים קצרים בדרך כלל, הוקצבו למעין חגיגות של גאולה. אפיזודות של קוקיזם מתומצת, טקסי, נימרו את רצף הזמן שעמד בסימן שיגרת הדת הנורמטיווית.
חיתוך קווי המידור של הזמן והמקום יצר קפסולות גאולה מובהקות. ה”מבצעים” של ג״א היו יחידות מרוכזות של מיסטיקה משיחית בפועל. בפעולות ההתנחלות ההפגנתיות או המחתרתיות הוגשם הקוקיזם עד תום. במצבים אחרים חיו המאמינים כשאר האורתודוקסים. כך התקבלו כיסי קוקיזם המוקפים מכל עבריהם בדת מסורתית, או, לחילופין, בחילוניות. בכיסים הללו, ובהם בלבד, מומשה הגאולה. בהם, ובהם בלבד, מומשה הציונות.
מחוץ למידור הקוקיסטי, היו למאמינים חיים דתיים שגם אם הייתה בהם משיחיות, היא לא הייתה מרכזית ופעילה, וגם אם הייתה בהם ציוניות, היא לאו דווקא הייתה בולטת, קיצונית ומתלהמת. כך או כך, מעבר לגבולות המדור הקוקיסטי לא היה למשיחיות ולציונות דבר זו עם זו.
תחום הגאולה והציונות הוגבל עלידי ה”שחור” שבהיקפו. האורתודוקסיה המתמודדת עם המשיחיות ועם הלאומיות, ידעה לנקוט בהם בלי להתמסר להם ללא שיור. בעוד האורתודוקסיה נזהרה מהתגברות המיסטיקה והמשיחיות עד כדי טוטאליות והשתלטותן עליה, היא למדה להתפרנס מהן. הדת המסורתית הגבילה והרחיקה את הצמד משיחיות-ציוניות, ובו בזמן הזינה אותו בזהירות למען יזינה בחזרה.
בתוך המובלעת התנועתית התאפשר קיום חופשי ומרחיק לכת של המשיחיות והציוניות כאחת, ואלה היו אסורות בתחומים שתחת המרות התורנית. הקוקיזם שהתפתח בבטן האורתודוקסיה הוקא ממנה, אך נשמר בטווח ביטחון, לבל יקרב ולבל יתרחק. כך למשל תורגמה רק בכיס המיסטי-משיחי, בתחום המופקר המבוקר,הלכה למעשה המסקנה האמונית הנועזת בנוגע ליחסים עם החילונים.
בנושא הממודר, ובעיקר בזמן ובמקום הממודרים, בהם בלבד קוימו הפתיחות ושיתוף הפעולה המהוללים בין שומרי שבת וכשרות למחלליהם. גיוס החילונים וההידברות עימם נעשו רק בענייני הפוליטיקה של הארץ השלמה והאקטיוויזם ההתיישבותי-בטחוני. ההפגנות וההתנחלויות היו לטקסים של הבנה וחיבה בין המחנות. בתנועה הם נתפשו כמבצעים למען “כלל-ישראל”, יותר מאשר למען ארץ ישראל. אבל מחוץ למסגרות הנ״ל, כמעט ולא נשמר מגע בין גלויי הראש לחובשי הכיפות. על כל פנים לא היה המגע לא חופשי ולא מאוזן. היו גם תחומים, אולי חשובים ביותר, כמו חינוך הילדים ובילוי הפנאי של הבוגרים, בהם התגלתה סגירות מוחלטת. אדרבה, הסובלנות נתפרשה בהם כחולשת אמונה וכבגידה בתורה.
בתחום הממודר בו הצטמצם והתגלה ג״א, ניתן היה לפרוק את מתח המשיחיות בלי להסתבך בשקריותה. שם גם ניתן היה להשתחרר מתסכולי ההזדנבות בעקבות הציונות בלי להישאב אל תוכה.
באשר התנועה היא מובלעת של גאולה על-היסטורית, הרי שהיא גם מובלעת של השתקעות מוחלטת בהיסטוריה. הדת הוציאה “שלוחה מבצעית” החודרת בצורה הפגנתית לרשות המדינה: ג”א הוא הכניסה הסמלית למעגלי העשייה.
כשם שהמיסטיקה המשיחית צומצמה וסויגה, כך היה גם חלקה של המעורבות והפעילות החברתית. האורתודוקסיה דאגה להכילן במסגרת בה נשמרה בידיה השליטה, שמא יפתחו עצמן יתר על המידה ויביאו את כוחן העצום לידי מיצוי, ואז יהיה זה סופה של הדת.
באמצעות המיסטיקה המשיחית נחלצה הדת המסורתית ממשבר העימות מול הציונות החילונית. אולם משהתעוררו שתי הסכנות הטמונות במיסטיקה המשיחית – האנטינומיה מכאן, ההיפרנומיה מכאן – התגוננה מפניהן הדת על ידי מידור האמוניות. הפאנדאמנטליזם איים על האורתודוקסיה בישראל לא פחות מהאנרכיזם. גם הלאומיות המודרנית איימה על האורתודוקסים, וגם מפניה התגוננו בעזרת המידור.
בתוככי המובלעת הקוקיסטית טופחו גאולה וציוניות מרוכזות וטהורות. רק במסגרתן הנבדלת והשמורה יכולות היו להרשות לעצמן להגיע לידי קיצוניותן. בתחום הנפרד אפשר ומותר היה להביא הן את המשיחיות, הן את הלאומיות, למלוא מסקניותן. בתוככי ההוויה המצומצמת של התנועה זכו חבריה סוף כל סוף לטעם של חיים דתיים שלמים, ובו בזמן גם לתחושת מיצוי של חיים מדיניים פעילים. הגשמה דתית הכרוכה בהתעלות ובפורקן רוחניים השתלבה בהגשמה ציונית שהייתה בה אינטנסיוויות היסטורית ומרכזיות פוליטית.

 

גדעון ארן

גדעון ארן

ההיסטוריות כולה, או ליתר דיוק, כל התסכול של אי-היסטוריות בת שנים רבות, רוכזו במסגרת מצומצמת אחת וקיבלו ביטוי סמלי המנותק מכל הקשר המחייב התחשבות ומיתון. הציונות של ג״א הייתה מופתית, ומכאן חזקה כל כך. במגבלות נושא, זמן ומרחב, קיימו המאמינים את דתיותם, את לאומיותם, בדרך תמציתית ובוטה. האידיאליות או הטוטאליות היו פונקציה של הניתוק מהסביבה הדתית והאזרחית. כך התאפשרפטור מנשיאה באחריות לתוצאות ומנשיאה בעול ההמשכיות; רק כך אפשר היה להיות חסר פשרות.
למעשה בתחומי המובלעת הקוקיסטית נערך פולחן דתי ולאומי: חגיגת משיחיות לרגע, ציוניות לרגע. האפיזודה של גאולה “נטו”, של אולטרה-ציוניות, לאמיתה היא ריטואל. העובדה שהפוליטיקה של הגוש היא סמלית לא הפחיתה מכוחה לתפקד במערכת ולהשפיע עליה. נהפוך הוא, סמליותה אפשרה את הופעתה העירומה התקיפה של הפוליטיקה הזו.
במידה שהגוש – הודות למידור – נשמר מלהתחלן, הייתה מדיניותו טקסית מעיקרה. מצד שני, טקסיותה של המדיניות האמונית – יסוד קנאותה ־ היא ששמרה עליה מפני התפרקותה מהדת. אכן, ג״א פרץ והפליג אך מעולם לא חצה את הקווים. בניגוד לתחזיות רבים, לא השליכו הקוקיסטים האקטיוויסטים טלית ותפילין מאחורי גוום. הם עקפו את הפח המשיחי ועמדו בפיתוי הציוני, ובסופו של דבר חיזקו את אחיזתם בדת המסורתית.
הפעלתנות המדינית-התיישבותית באה להפיג את המתח שהצטבר בדת המסורתית החיה בלב עולם חילוני מודרני. והנה בסופו של דבר ניכרה דווקא עלייה בדרגת המתח המיסטי-משיחי, או מתח הקיום היהודי במדינת ישראל. חוויית הגאולה, אותה התאמצה האורתודוקסיה לדחות ולהדחיק, לא מומשה עד תום אלא נותרה בלתי מסופקת, אך עם זאת הייתה מרכזית ומוחשית ובעלת כוח משיכה. גם ההתנסות בחולין לא מוצתה במלואה, בעוד טעמה המתוק עדיין טרי בפה. מכאן, למרות נטיית ההשחרה, ואולי בעטייה, התכנו בהחלט התפרצויות משיחיות-ציוניות נוספות. פתרון ג״א לא היה סוף דבר.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 7, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.