פרופסור גדעון ארן – סוף דבר חלק ד’ מתוך הקוקיזם

אתם מוזמנים לקרא את החלק הרביעי מתוך “סוף דבר” מתוך הספר קוקיזם שנכתב על ידי פרופ’ גדעון ארן

לפי פרופסור גדעון ארן מלכתחילה נסב מאבק הגוש על ראשי האנשים ולאו דווקא על ראשי הגבעות. המאמינים לא הסתפקו ביעד יישוב הארץ וסיפוחה, אלא שאפו להפוך את היהדות הדתית לקוקיסטית ואחר כך את הישראלים כולם לקוקיסטים. למעשה הניחו ששלמות הארץ מקופלת בקוקיזציה של הסביבה, כלומר מיסטיפיקציה-משיחיזציה של הציונים והתנחלות – חד הם. “להתנחל בלבבות”, זוהי הסיסמא המזוהה ברבים עם ראשי ג”א, מאז טבע אותה רב קוקיסטי חשוב בתגובה לתבוסות מהדהדות לאורך חיי התנועה, כמו פינוי ישובים. הביטוי הקליט הזה תמצת לקח שהופק מכישלונות הגוש: הוא בא לומר שאין די בפעילות פוליטית ובמבצעים חד-פעמיים, אלא נדרשות יוזמות חינוך מחדש. בדרך כלל התפרשה הקריאה רק כהמלצה על עבודת שטח יסודית לשם שכנוע ההמונים בחשיבות ההתנחלות, אבל למעשה הייתה הכוונה מרחיקת לכת יותר – לא רק לגייס את הציונים, אלא “לגייר” אותם. אין די בתמיכה במפעלי ג”א בשטחים; מדובר כאן בפרויקט מיסיונרי של מעין המרת דת.

הספר קוקיזם - גדעון ארן

הספר קוקיזם – גדעון ארן

כבר נאמר שג”א אינה תנועת תחייה יחידה ביהדות זמננו. במקביל לה שגשגה גם חסידות חב”ד. לשתיהן מכנה משותף רחב, החל באופיין המשיחי וכלה בנטייתן הלאומית-מקסימליסטית. שתיהן מתיימרות להיות תנועות תשובה. ללובביצ’רים גם הישגים פנטסטיים בחזית המיסיונרית. ג”א לא זכתה בתחום זה שהחשיבה כל כך. לג”א השפעה על יהודיזציה של הציונות ועליית מעמד הדת והדתיים בישראל, ולא בלי קשר לכך גם על היימנת הציבור. אבל אם הדת הישראלית נצבעה בגוון קוקיסטי למשך שני דורות, הרי שאין כמעט חילונים שהצטרפו לעולם הדתי הקוקיסטי.

 לכישלון ההתנחלות בלבבות שתי תגובות. אפשרות אחת היא להתמיד בדרך הישנה בעקביות וסבלנות, עד שבסופו של דבר האמת התנועתית תנצח. מובלעת כאן השלמה מסויימת עם מעמדו של ג”א ככת. האפשרות השנייה פחות סתגלנית ומתונה והיא מיוצגת על-ידי התארגנות בנוסח “המחתרת היהודית” בשטחים. זו צמחה מתוך הליבה התנועתית והביאה את ההיגיון התנועתי לקצהו המסקני.

 לפי ג”א לא מתמצה הסכנה במימד המדיני-ביטחוני של נסיגה מיו”ש. הפקרת השטחים היא ביטוי סמלי, גם סיבה ומסובב, לאובדן דרך בכל תחומי החיים הישראליים. מאחורי התביעה לחידוש הרוח והמעשה הציוניים, ניצבת הכמיהה להחזרת הדת לשלטונה ביהדות, כפי שהיה בטרם סולקה ממעמדה הבלעדי על-ידי הציונות. ההסברה התנועתית החושפת את הצד הלאומי של המאבק ומבליעה את צידו האמוני לא הייתה תכסיס גרידא. חשבו שמתוך “שלא לשמה” יגיעו הציונים החילונים “לשמה” – מהמסירות לארץ הגדולה יבואו בהדרגה ללימוד תורה ולהקפדה במצוות. סברו שאין עוד מדיום כא”י וכמאבק על שלמותה באמצעותם יתגלה הקודש שלפני ולפנים של החול. הנאמנות לרעיון הארץ והגשמתו בפועל הם ביטויי דתיות עמוקה, הגם שהיא נסתרת מהחילונים. הדרך המסורתית, הישירה והגלויה, להשבת העם לא הוכיחה את עצמה. משאפסה התקווה להחזיר את הציבור על-ידי שכנועו להאמין באל ולקיים את ההלכה, פנו למסלול חליפי, אוגף. ראש מחלקת ההתיישבות בתנועה, בן תורה קוקיסטי, הודה שהם  “נלחמים לעלות על הכיפות הטופוגרפיות בתקווה שיגיע יום ויעלו כיפות לראשי כל היהודים.”

 מלחמות ג”א הן מלחמות דת יותר משהן מלחמות מדיניות. וסיכום הצלחות הגוש בחזית הדת  נראה למאמינים עוד פחות מעודד מבחזית המדינית. כבר בתחילת פעילות הגוש, על רקע הסכמי קמפ דיויד (1978), אמר קוקיסט מובהק “שגוברת הסכנה שנתדרדר למלחמת אחים. כמה טוב כשאפשר להיאבק על ואדיות וג’בלאות במקום על חיוב הנחת תפילין ואיסור הפלות. הלוואי שלא נאלץ להחליף את הדיון בהסדרים עם הפלסטינאים בוויכוח עם ידידים על פסולי חיתון וממזרים.”  משהכירו בטיבה האמיתי של המלחמה, אותר גם האויב – יריב פוליטי ותרבותי – בדמות “שלום עכשיו”, הנחשב כמייצג האותנטי והאפקטיווי של מגמת “ההתקפלות הלאומית” והנסיגה הטריטוריאלית, וחמור מזה, נושא דגל השאיפה האזרחית בישראל שליברליזם ודמוקרטיה מערביים הם ערכיה. בראש מעייניה של התנועה המתחרה, לטענת דוברי הגוש, לא עמדו פיוס בין עמים ושלום, אלא השלמת חילון היהדות. בד בבד, לפי מיטב המסורת הקוקיסטית, טרחו להזכיר שבעצם היריבים הם החרדים האנטי-ציוניים ולא החילונים הציונים. בסוף הוויכוח על זהות היריב היהודי המוחלט, הגיעו להסכמה: “אגודה ישראל” ו”שלום עכשיו” דומים זה לזה וחברו לברית בלתי קדושה נגד האמוניות. כך נסגר המעגל. לאחרונה, עם השפל התנועתי והאמוני, העיד בכיר בגוש ואלוף המיסטיקה המשיחית: “אנחנו מאוכזבים. הובסנו. למרות ניצחונותינו בכל הקרבות במשך השנים, כשלנו במערכה הסופית. המנצחת היא אותה קואליציה בין האגודאים לשלומניק’ס. מצא מין את מינו. הצלחת האחד היא הצלחת האחר. והצלחת שניהם פירושה סוף לאחדות המחנה ואהבת ישראל. ייווצר בעם פילוג ולא יהיה מנוס מהנהגת מגילות יוחסין ממש כבימי עזרא ונחמיה. גם החרדים ייהנו מהנסיגה המדינית, כי אז כל הרוצה לחזור בתשובה ילך ‘עד הסוף’ ורשת הישיבות השחורות תפרח, בעוד הישיבות תכלת-לבן שצמחו לאחר גאולת ששת הימים תגווענה. ומצד שני, אוכלי הנבלות מבקשי ההסדר האכזב יעדיפו את נטורי קרתא ודומיהם. נוחה להם הדרך העקבית כביכול של החרדים לעומת דרכנו הדתית ציונית שמעמידה בפני כולם אתגר שאין להתכחש לו. והנוער הישראלי ינוע בין השטיבלך של מאה שערים לבין הקברטים של צפון תל-אביב, ביירות וקהיר.”

Gideon in office - January2014גדעון ארן טוען כי חזיונות חורבן מדיני ותרבותי אינם עוד נדירים בקרב ראשי ופעילי הגוש, שנודעו כאנשי גאולה הבוטחים בעתיד מזהיר. הפסימיזם לא נבע רק מכישלון מאמציהם להתחבר לחילונים, אלא גם משברון חלומם למשוך לצידם גם את החרדים, לאחד את שני פלגי העם ולהנהיגו תחת חופת המשנה הקוקיסטית. זהו, בדיוק, היה חלומו של הרב קוק האב בא”י העותומאנית והמנדטורית לפני כמעט מאה שנים. ג”א לקח על עצמו לממש את החלום הזה, אבל נחל אותו מפח נפש שנחל אביו הרוחני בזמנו. הגוש נשאר לבדו בין המחנות ולא היה לו את מי להוביל אלא את עצמו. בשונה מהרשום בזיכרון הקולקטיווי המשופץ, עמדו מאווייו הדתיים-לאומיים ויוזמותיו של הרב בסימן כישלון; בערוב ימיו התייסר ג”א, כתנועת תשובה, בתחושת כשלון דומה. הסוף הטראגי חזר על עצמו. גם אם עדיין לא פסה תקוות הקוקיסטים שהמוני ישראל יבואו להתיישב בהרי שומרון, ודאי כבר התפוגגה אשליתם שהמונים יבואו אל הרבנים, עטורי תפילין, ובידם ספר “אורות”.

לאורך 40-30 שנותיה פנתה התנועה לא אחת לעריכת חשבון נפש הכרוך בניסיון להסביר כישלונות. בדרך כלל זה נשא אופי של ויכוח פנימי ערני ונוקב, שלעתים נראה כהכאה על חטא.  כך קרה בעיקר אחרי אירועים שנחוו כטראומטיים, כמו חשיפת המחתרת, רצח רבין וכמובן פינויי ימית וקטיף. חשבון הנפש שערך ג”א לרגל עשור להיווסדו היה שונה – חגיגי ורברבני משהו. אמנם כבר אז עלתה הקריאה להתנחל בלבבות, אבל גברו עליה קולות ההתנאות בהישגי הגוש. מאמין מתנחל מהראשונים אמר “בעשר שנים עשינו לפחות כמו מפעל ההתיישבות הציונית במאה שנה”. הוא וחבריו התכוונו במיוחד להשוואה עם התנועה הקיבוצית, מאז ימי העלייה השנייה והשלישית ועד ימי הממלכתיות של ראשית המדינה. היא שימשה להשראה ולהשוואה. בג”א ידעו להזכיר שבשני המקרים מדובר בקבוצת אליטה מלוכדת, מאורגנת, מוכשרת וחדורת אידיאולוגיה מהפכנית ורוח חלוצית, אחוז קטנטן מהאוכלוסייה שהלך לפני המחנה ושינה את מפת הארץ, קבע את גבולותיה והשפיע על סטנדרטים ציבוריים. הוסיפו שההתיישבות העובדת נהנתה מגיבוי קונסנזוס עממי ותמיכה ממסדית בלתי מסויגת, ואילו התנחלויות הגוש היו שנויות במחלוקת מלכתחילה ותקעו יתד חרף התנגדות תקיפה של חלקים מהעם והממשל. בשנים אלה שתי התנועות נתונות במשבר. הקהילה הקיבוצית מתפרקת במידה רבה, וקהילת המאמינים-מתנחלים, האיתנה לכאורה, סובלת מפקפוק ומדכדוך החותרים תחת יסודותיה.

 האנלוגיה הקיבוצית מאירת עיניים. מצד אחד היא מעידה על ההישג העצום של ג”א במישור הלאומי, בעיקר על היקף ההתיישבות. מצד שני היא ממחישה את בעייתיות ההישג החברתי-תרבותי של התנועה. הקיבוץ נטל על עצמו משימה אדירה – לא רק לקדם את אחיזת העם בארצו, אלא גם לשנות את טבע האדם והחברה, ליצור “יהודים חדשים”. במשך דור ושניים נראה היה שהפרויקט הפנטסטי הזה צלח. והנה שבים ומופיעים היהודים הישנים. הקוקיזם גם הוא ביקש ליצור יהודי חדש, ובזאת גם הוא כשל.

 משבר הקוקיזם הביא עמו עוד חשבונות נפש. חזרו ושאלו אם הקרב האמיתי היה רק על שטחים. בהמשך לכך עלתה השאלה, שנשאלה הרבה בעבר, בדבר זיקת המאמינים לדת וללאום. בימי הקוקיזם הגדולים, כשהיה ביטחון מלא בחיבור שבין הדתיות ללאומיות, נשאה השאלה אופי היפותטי וגנדרני משהו. עתה, עם דעיכת הקוקיזם, משנותק הקשר האמיץ בין דתיות ללאומיות, נהפכה השאלה למוחשית ומטרידה. אחרי עשרות שנות הדחקה עלה לדיון פוטנציאל הקונפליקט בין שני מרכיבי הזהות של נאמני הגוש. דיברו מפורשות על מתח בין בחירה בדרך יהודית-דתית, או בדרך הציונות הישראלית. בינתיים ניכרה הנטייה שלא לוותר על הדרך השנייה, גם אם זו נכרכה בפשרה מסוימת. מאלפת התוצאה הסופית של מבחן הנאמנות הכפולה שנכפה על חיילים מהציונות הדתית. בפינוי חבל קטיף הם נקראו על-ידי רבני  יו”ש לסרב פקודה. לאחר התלבטות קשה ורעש תקשורתי, רק מתי מעט מתוכם בחרו בדרך זו. וכשהצבא העמיד צוערים בוגרי ישיבות בפני הברירה בין נוכחות בהופעות הכרוכות בשירת נשים לבין הדחה, בחרו רובם ככולם לסיים את הקורס כקצינים. אבל ברגעי חולשה מתגנבת לתודעה התנועתית גם האופציה האחרת, דהיינו “סולידריות שחורה” על בסיס שמירת הלכה.

בראשית דרכו של ג”א טען ראש לקוקיסטים שמדרגתם הדתית של מחללי שבת, שלחמו לכיבוש השטחים ואחר כך לחמו ליישובם, גבוהה יותר מזו של אדוקי בני ברק, המגנים את המדינה הציונית. אז היו הדברים מפתיעים. בהמשך חזרו עליהם המאמינים בנוסחים שונים עד שזוהו עם עמדת הגוש. כעבור שנים התוודה מנהיג בג”א, משיחיסט לאומי שהוביל יוזמות שיתוף עם חילונים: “בעוד שביני, איש מן האנשים של ג”א, ובין החרדים מבדילה אמנם הציונות, הרי ביני לבין החילונים מבדיל ההר הגבוה – היהדות. הרב שך, רות בלוי ואפילו פרופ’ לייבוביץ הרבה יותר קרובים אלי מאשר יוסי שריד ואפילו יובל נאמן וישראל אלדד. אם יש חלוקה בין אנשים בעם ישראל כיום, זו החלוקה בין יהודים הנאמנים לה’ לבין יהודים שעשו את התורה מרמס לרגליהם, מי בדרך של זניחה מוחלטת ומי בדרך של אפולוגטיקה מאוסה.”

על פי דבריו של גדעון ארן עם המשבר יצא המרצע מן השק. נוסיף שהבחירה בנאמנות למחנה אחד או משנהו משיבה אותנו למציאות קדם-קוקיסטית, ואילו העמדת הברירה בין השתיים היא הוכחה למציאות פוסט-קוקיסטית. עצם המחשבה על צורך לבחור בין דתיות לציוניות כמוה ככפירה בקוקיזם.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה סוף דבר, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.