גדעון ארן: “תמורה בציונות הדתית” – פרק 1 חלק 6 מתוך הספר קוקיזם

“גחלת” היא התעוררות רוחנית אותנטית של צעירים מקרב האורתודוקסיה הניצבת לנוכח הציונות המודרנית בישראל. “גחלת” היא גם ביטוי לדילמת היהדות הדתית במדינה, אף סימון של פתרון מקורי למצוקה אמונית אימננטית.

 “גחלת” יצאה מן הציונות הדתית, ונגדה; והיא שבה אליה, להופכה. הייתה ב”גחלת” רציפות נאמנה למורשת הציונית הדתית, ובו-בזמן חריגה וחידוש בדרך עצמאית, שתחילתה בחוסר סיפוק מן הדת ומן הלאום, והמשכה בקריאת תגר על שניהם גם יחד. “גחלת” המשיכה את דרך הציונות הדתית בעקביות יתרה, זיקקה את המגמות הקיימות והפריזה בהן עד שהתנתקו ממקורן, נעשו זרות לו ואפילו שללו אותו. “גחלת” מימשה אופציה שהייתה נתונה בציונות הדתית. משהתגשם הפוטנציאל שהיה חבוי בתופעה המוכרת והגיע למלוא מיצויו, הוא התגלה בצורה בלתי צפויה בדמות גוש אמונים.

עם ייסוד המדינה ובשנותיה המוקדמות, נקלעה היהדות הדתית בישראל למשבר חריף. אל מול אתגר החולין המודרני בהופעתו הלאומית הגואה, ובעקבות הסחף הגובר שלקח עימו רבים וטובים מבניה, נטתה האורתודוקסיה המעורערת ברוחה ובמוסדותיה להתבצר ולהתבדל, וכשהיא מכונסת בתוך עצמה הקצינה בנטיותיה המסורתיות. בעקבות מיסוד הניצחון הגדול של הציונות החילונית, ולאחר שקמה בשצף-קצף על הציונות הדתית, פנתה זו האחרונה לדרך הממעיטה בציונות ומרבה יותר ויותר בדתיות.

  באותה תקופת בראשית, יחד עם מרבית האורתודוקסיה במדינה, נדחקה גם “גחלת” לשולי החברה והתנשלה ממעורבותה ופעילותה בסביבתה הישראלית. אבל בניגוד לעמיתיה למחנה, לא התכוונה “גחלת” לוותר על זיקתה למרכז הישראליות. בנסיגת “גחלת” לעולם התורה, היא התיימרה דווקא להגביר את זיקתה לחברה ולמדינה, אף להכריע בנושאי העולם החיצון כאילו עמד עדיין בראש מעייניה. השאיפה הדתית-תורנית והשאיפה הלאומית-פוליטית התעצמו יחד, האחת מתכוונת פנימה והשנייה פונה החוצה, וממילא גדל שבעתיים המתח ביניהן עד שקשה היה להכילו. או אז בא הפיצוץ שהופיע כגוש אמונים, תולדה חיונית של מורשת “גחלת”.

  הטענה הנפוצה כי גוש אמונים עלה מן הזרם המרכזי של הציונות הדתית נכונה אפוא באופן חלקי בלבד. מה עוד ש”גחלת”, בה מצויים שורשי הגוש, צמחה דווקא בשולי המחנה הדתי-לאומי, בריחוק ובידוד מסוים, אפילו אקולוגי. מראשית התפתחותה הייתה אקסצנטרית למדי ואוטונומית במידה רבה גם בתוך סביבתה הטבעית. רק בהמשך תפסה “גחלת” מקום מרכזי בתוך הציונות הדתית, בהציעה אלטרנטיבה למרכז הקיים ובמושכה אליה את חלק הארי שבפריפריה, עד שהתחרתה על הנהגת המחנה והתיימרה להוביל את האומה כולה. “גחלת” וגוש אמונים נושאים את דגל הציונות הדתית, אך גם מובחנים ממנה ודוחים אותה; למעשה הם ריאקציה לה.

גדעון ארן כותב הספר קוקיזם

גדעון ארן כותב הספר קוקיזם

“גחלת” נפרדה מהמגזר הדתי-לאומי ואחר כך התפתחה במקביל לו, כשהתייחסותם זה לזה אמביוולנטית למדי. לבסוף, בשיאו של גוש אמונים, חזרו ונפגשו, ושוב לא נעדר המתח ביניהם. ייחוד “גחלת” בולט על רקע הניסיונות האלטרנטיביים לפתרון הדילמה הציונית-דתית. דרכה הסגולית של “גחלת” נראית פחות מתבקשת ושגרתית בהשוואה לדרכי המוצא האחרות מסבך היהדות הדתית במדינת ישראל, דרכים שכמעט הפכו מקובלות ונעשו רווחות למדי, למרות או משום שנדמו רדיקליות. המדובר בשתי אופציות חליפיות שעמדו בפני הנוער הדתי לאומי המתקשה שלא לנטוש את כור מחצבתו. שתיהן היוו המשך טבעי למגמות הנוגדות שהסתמנו בתוך המחנה ממילא; זו המתחפרת ומקצינה, לעומת זו הנסחפת ומוותרת. האטרקטיביות שלהן נובעת מהיותן עקביות ונחרצות, משוחררות מהלחצים הצולבים ומהמורכבות שציינו את דרכי הביניים המנסות להכיל ולפשר ניגודים קיימים. היו אלה דרך ההתחלנות הגמורה מכאן, ודרך ה”השחרה הסופית מכאן; האחת מסקנית כרעותה.

בשנותיה הראשונות של המדינה ועד לתום העשור השני, הודאג הציבור הדתי-לאומי מהמגמה של זניחת רבים מבניו את המחנה. ראשי ציבור ומחנכים שבו והתריעו על סכנת החיים הנשקפת מההתפקרות ואימוץ תרבות החולין של הסביבה. במקביל, בשנות ה-50 וה-60, היו גם לא מעטים מבני המחנה, אף מבוגרי ישיבות בני עקיבא, שהחליטו “אם כבר אז כבר; בהניחם כמושכל ראשון שהיהדות אינה רק פילוסופיה מופשטת אלא אורח חיים טוטלי, נבלעו בעולם הישיבות המסורתיות ונעשו אדישים או עוינים לעניין הציוני. בין אלו לאלו נותר הרוב במסגרות הממסד הציוני דתי הפוסח על שתי הסעיפים. ואמנם הרגישים והשאפתנים מקרב הנוער הזה לא מצאו שם את סיפוקם. ביו השאר ביטאו זאת בדרך ההתארגנות המפלגתית, שלימים התפתחה להיות “צעירי המפד״ל”. בצד היבטיה הפוליטיים המובהקים, היו ל”משמרת הצעירה יומרות אידיאולוגיות. לתופעה זו, במימדיה הארגוניים והרוחניים כאחד, נגיעה חשובה לגוש אמונים, אף כי יש להבחין בין הסיעה לתנועה.

“גחלת”, שעזבה מתוך הכרה את דרך השגרה הציונית דתית, הייתה מודעת היטב לקיום שתי האלטרנטיבות הקוטביות והמפתות למדי. מצד אחד, כמה מהקרובים לחבריה בסניפי בנ״ע נטשו ונהפכו חילונים לכל דבר; מצד שני, כמה מהבולטים שבנציגי שני המחזורים הבוגרים יותר פנו לישיבות בני ברק. “גחלת” פזלה לעבר שתי החזיתות גם יחד, והייתה יוצאת דופן ביחס לשתי האפשרויות שהסתמנו בסביבתה. כך לדוגמה נמצא בה פתרון קבוצתי ומאורגן, להבדיל הן מן החילון הן מן ההשחרה, שהיו פתרונות של יחידים שהגיעו למסקנתם לבדם והגשימוה כבודדים.

 ההתפקרות וההתחרדות היו בגדר אפשרות קיימת ומקובלת, ומסלול הגלישה לעברן היה כבר מוכן, כמעט שגרתי. “גחלת” פתחה בדרך חסרת תקדים שבאופן טבעי עוררה את התנגדות הגורמים הממוסדים שבקרבתה. מיד עם התגלותה והתבררות מגמותיה, נתפשה “גחלת” כחריגה וכמאיימת על סביבתה האורגנית.

תגובת “גחלת” למשבר היהדות הדתית במדינה אינה מוסדית גרידא, אלא קודם כל נפשית ורעיונית-ערכית. מאחורי הופעת “גחלת” עמדה התעוררות רוחנית עמוקה. לפנינו מהלך המוביל מעדת נעורים לתנועת תחיה דתית. ברם, את מקורות “גחלת” אין לאתר בדחף דתי סתמי המנותק מהקשר חברתי מוגדר.

בשנים הראשונות למדינה חשה הציונות הדתית דחויה ומבודדת. “גחלת”, המצטיינת ברגישויותיה, סבלה מכך במיוחד. לפי עדות אנשיה מאז, יסורי אלמנותם בין המחנות עמדו ביסוד הצורך שלהם להתקרב ולהשתייך לצמד הקטבים כאחד. הם נזקקו לעידוד ולתמיכה. עד היום מסגירים ותיקי “גחלת” את התחושה הקשה דאז שכציונים דתיים, בין חרדים לחילוניים, היו כיתומים התובעים חום ואהבה. מדבריהם משתמע שבהתפתחותם המאוחרת יש משום מענה לתסכול הקדום הזה. בגוש אמונים נמצא פיצוי מה על אותם ימים, בהעניקו לבני “גחלת” וליורשיהם תחושת “יחדיו מספקת, וכן מקובלות ציבורית ומידה של מרכזיות חברתית מדינית. שוליות מעמדם וההתנכרות כלפיהם בזמנם היו להם מכאיבים במיוחד על רקע יומרתם לכלל-ישראליות ולמרכזיות לאומית. כך עלה כבר בגורלו של הראי”ה כדמות יחיד חריגה, וכך גם נמצא בעריריותו של הרצי״ה. ממשיכיהם ב״מרכז הרב” נאמני הגוש התבסמו לרגע משיכרון ההתעניינות והחיבה שהרעיפו עליהם מן הצד החילוני, אך גילו עד מהרה שהדבר חולף, אף מרחיקם יותר מן הצד החרדי. משהתאכזבו לבסוף נותרו שוב בגפם, בין כאן לכאן.

גדעון ארן בהרצאה

גדעון ארן בהרצאה

על הבדידות נוספה הנחיתות ממנה סבלה הציונות הדתית. גם לזאת הייתה “גחלת” רגישה במיוחד. ידוע ברבים קיפוחה והשפלתה של הציונות הדתית על ידי הממסד החילוני, וכן גם עצם חולשתה ופיגורה בשטחים ממלכתיים שונים. כל אלו הביאוה לאבד את ביטחונה וכבודה בעיני עצמה ולהצטדק בפני סביבתה הציונית. פחות מפורסם הוא רגש הנחיתות ותחושת הקנאה שמתלווה אליו, האוכלים בציונות הדתית, ומתבטאים גם ביחסה לאורתודוקסיה הקיצונית הבלתי ציונית. הדתיים הלאומיים מבקשים להתקבל בו זמנית על צמד המחנות הקוטביים; לזכות בקרבה ובתמיכה של שניהם גם יחד. אלא שביחס לאלו נופלים הציונים הדתיים כציונים, וביחס לאלו הם פחותים כדתיים. מ”גחלת” ואילך ניכר המאמץ להשתבח הן בלאומיות מופלגת הן בדתיות מופלגת; להתחרות בציונים, במונחיהם המודרניים המדיניים, ובמקביל לעלות על עולם הישיבות בקיום מצוות ואפילו בתלמוד תורה.

האולטרה-אורתודוקסיה, הפוסלת את הציונות ומתבדלת מחברת ומדינת ישראל, הצליחה לעצב ישות אקסקלוסיבית, פחות או יותר אוטונומית, שחשבה עצמה כאדוקה במיוחד וכנאמנה לערכי היהדות המסורתית, וכך אף נתפשה אצל רוב הציבור הדתי. מסגרת זו הצמיחה במהרה, בעיקר לאחר קום המדינה, אישים, מוסדות ונורמות חיים שהיו מקובלים כלפי פנים וכלפי חוץ כמצטיינים ברמה דתית גבוהה מן הבחינה המסורתית. דווקא בישראל החילונית והמודרנית שגשגה היהדות החרדית. נוצרה מערכת אליטיסטית שבכורתה הדתית הבלתי מעורערת נמדדת במסירותה ללימוד גמרא ובדבקותה בהוראות הרבניות. קמו גדולי תורה מהוללים שהוכרו כמנהיגות מוסמכת ונערצת, רבו וגדלו ישיבות מפוארות, פרחו שירותים ענפים המספקים חיים הנוהגים על פי הלכות “שולחן ערוך” והתגבשה קהילה נלהבת ולוחמנית של יראי השם המשתקעים בלעדית בעבודתו ויוצאים בשליחות למען תורתו. כזוהי הישות ה”שחורה” של שכונות צפון ומערב ירושלים, או בני ברק, שהתפשטה בינתיים למקומות ישוב נוספים בארץ. בעת שהוויית החיים העקבית והטהורה של האולטרא־אורתודוקסיה ניצבה מאחורי האידיאולוגיה האנטי-לאומית שלה ותגברה אותה, חשה האורתודוקסיה הלאומית מאוימת, כאילו כל הלגיטימציה הדתית שלה עומדת להישלל ממנה. היא נדחפה להתנצל בפני הנראים – גם לה – טובים ממנה, ולגבור עליהם בשיטתם הם.

הדיון ביחס שבין היהדות לציונות חייב להביא בחשבון את השקפות יהדות התורה, שכן היא הסמן הימני לפיו מתיישר המחנה ובכללו, על כורחו, המגזר הדתי-לאומי. ממילא יש לבחון את גוש אמונים במונחי זיקתו להוויה הדתית מסורתית בגילוייה הקיצוניים, מה עוד שבחשבון אחרון יימצא, עם כל ציוניותו, קרוב במיוחד לעולם הישיבה. מתמיד הייתה הציונות הדתית בעמדת פחיתות ומגננה כלפי החרדות, בגלל אדיקותה הלקויה לכאורה. “גחלת” ניסתה להיפטר מן התלות והנחיתות הזו, וג״א אפילו השיב מלחמה. במסגרת תחרותו עם האורתודוקסיה הקיצונית הרחיב הגוש את הגדרת דתיותו, כך שכללה בתוכה את הספירה הציבורית, בעיקר זו הפוליטית. התפשטות והשלמת תחום הקודש עד שנעשה כל-מקיף וחל על מגוון שטחי החולין, הביאה את ג״א להיחשב בעיניו כדתי מעמיתיו-יריביו החרדים שיהדותם, לפי תפישתו, חלקית ומצומצמת. נוסף על כך ביקשו נאמני הגוש להביס את האולטרא-אורתודוקסים גם בדתיות מסורתית, תורנית, ממש בנוסח הגדרתה האורתודוקסית. כפי שנראה, החל ב”גחלת” הם החמירו בשמירת קלה כחמורה, שאפו לאידיאל התלמיד החכם והעריצו את הסמכות הפוסקת הלכה.

“גחלת” התקנאה במחנה החרדי ממש כשם שהתקנאה במחנה החילוני, על מה שנתפש כשלמותם ועקביותם שנתנו תוקף למעמדם הגאה. היא ביקשה את קירבת שני הצדדים, את אישורם לדרכה הכפולה. “גחלת” השתוקקה להצדיק עצמה במונחי הדת האורתודוקסיים, כפי שייחלה להכשר במושגים הציוניים. “גחלת” פנתה אל הקצוות לקבל לגיטימציה לדתיותה ולציוניותה; בו בזמן פסלה את מקורות הלגיטימציה הללו, אף התהדרה בהיותה עולה על השניים. “גחלת” ערגה אל הקטבים, ועם זאת הגדירה עצמה כאנטי-תזה להם. ב״גחלת” טמונים שורשי כמיהת גוש אמונים להיות יותר דתי מן הדתיים החרדיים ויותר ציוני מן הציונים החילונים. השאיפה להיות מותר מהקטבים גם יחד עמדה על היומרה לפייס ולמזג את ההפכים. לבסוף הביאה דווקא להחרפת העימות שביניהם.

    בתחושת נחיתות הציונות הדתית למול המחנה החרדי נרמזה קנאתה במחנה החילוני וכמיהה לקרבתו, ולהיפך. בכל אחת משתי חזיתות הציונות הדתית מובלע גרעין העימות שמנגד. לגיטימציה מגורם אחד מחייבת אפולוגטיקה ממשנהו; האפולוגטיקה כלפי האחד מצריכה לגיטימציה מהאחר. וכך “גחלת”, בין חרדות לציונות, ומולן. לשם התחברות עם מי מהן נזקקים לחסות צרתה; למלחמה עם כל אחד מהניצים מגייסים סיוע מיריבו. המאבק עם הציונים ועם החרדים הרי זה ביסודו היינו-הך.

                     * * *

כינון המדינה ציין את עליונות הלאומיות החילונית  המודרנית במאבק על הבכורה ביהדות. ואולם המערכה לא הוכרעה. היא התמידה וניטשה בכל עוז במהלך המפעל המתמשך של בניין המדינה בעשור הראשון לקיומה. אז נוצרה “גחלת” והתעצבה. “גחלת” היא תולדת ההתמודדות, במהלך ארבע־חמש השנים שמאז הכרזת המדינה, בין המגזר הדתי לממסד והרוב השולט, החילונים. לשיאו הגיע העימות בשנים 1953-1952. אין זה מקרה שבאותה העת הופיעה לראשונה מבשרת גוש אמונים, בתוארה ובדמותה המובהקת.

את העשור הראשון למדינה ניתן לראות כמלחמה ארוכה על הגדרת הזהות הישראלית. הקרב הראשון התנהל כבר עם הוויכוח על ניסוחה של מגילת העצמאות, לנוכח תביעת האורתודוקסים שתבטא מחויבות דתית מסורתית. הגם שמאבקי ראשית שנות ה-50 הם המשך מוגבר למגמות קודמות, יש לראותם על רקע הניגוד למעמד ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל. מבחינה דתית לאומית הייתה כאן התפכחות מרה מציפיות גבוהות, ניפוץ אשליה, שפל מאכזב לאחר תקופת התעלות. כפי ששחזרו ותיקי “גחלת” המהרהרים במקורם:

גדעון ארן מרצה

גדעון ארן מרצה

“בתש״ט, אפילו בישיבת חברון הקשורה ל’אגודה’, אמרו הלל על מדינת ישראל החדשה. תוך זמן לא רב חדלו לחלוטין מנוהג זה. דומה הדבר לשמחה על לידתו של ילד שהכל ייחלו לו. והנה כעבור שנים מעטות כשמתגלה, רחמנא ליצלן, שהוא מופרע או מפגר, משתרר כאב הלב. ‘לא לילד הזה פיללנו.’ התברר כי מדינה יהודית זו שבירכנו עליה היא רודפת הדת”

   כשהחלו מתבררים ומתארגנים מוסדותיה החברתיים ותכניה התרבותיים של המסגרת המדינית שזה מקרוב הוקמה, התפתחו קונפליקטים מרים התובעים הכרעה במספר דילמות יסוד הנוגעות לזהות הישראלית החדשה, ובראשן דילמת היחס שבין דת למדינה חילונית מודרנית. מעיקרן אין אלו בעיות חדשות, אך הן הוחמרו: נוסף להן מימד חדש, הגורם המבני. מדינת ישראל לא הייתה עוד אתגר אידיאולוגי גרידא לאורתודוקסיה, אלא גם אתגר פוליטי של ממש. הציונות הדתית עמדה בפני מבחן כפול. “גחלת” עלתה מתוך “צרת הדת”, ובאופן בלתי נפרד מכך, גם מתוך צרת הדתיים שנקלעו למצב חברתי בלתי נסבל.

כמי שמעמדם במחנה הציוני היה עלוב מאז ומתמיד, נדחקו מעתה הדתיים לעמדה ירודה עוד יותר. במציאות הישראלית שנרקמה במדינה לאחר עצמאותה, הייתה חולשתם מזדקרת, מתפשטת על-פני תחומי חיים נוספים, אף נוטה להיתפש ככללית וסופית. ככזאת עמדה להתמסד. סיבות שונות היו למצב היהדות הדתית נטולת העוצמה והיוקרה ונעדרת הביטחון, ביניהן: היות האורתודוקסיה מיעוט מספרי במשטר דמוקרטי; הצטרפותה המאוחרת יחסית למפעל הלאומי; השליטה המכרעת של תנועת העבודה, העוינת בדרך כלל את המסורת הדתית ונוקטת כלפיה במדיניות ברוטלית למדי, הנתלית גם בצרכים ממלכתיים וגם באידיאולוגיה שמאלית; וכן אינטרסים מנגנוניים וסיעתיים. פעל כאן גורם נוסף, מאפיין מובהק של הציונות הדתית: המתח הקורע אותה בין שני יסודותיה ומביאה לכך שיחסה למדינה ולחברה הוא דו-ערכי מלכתחילה, עד שאינה יכולה להתמסר ללא סייג למעורבות ולפעילות במסגרתן. כשסוף סוף נוסדה מסגרת ממלכתית, והיהדות הדתית ביקשה ליטול בה חלק שווה ולהשתלב במרכזה, היא נדחתה בגסות יתרה. כך מכל מקום חשה היא עצמה, כפי שעולה מעדויותיה באותו זמן ובדיעבד.

שנות “גחלת” הן שנות “הקונפליקט אודות מיסוד ערכי היהדות במדינה.” בישראל התגבש הפתרון הציוני לשאלת היהדות, וממילא עתיד היה להיקבע היחס בין דת ומדינה ובתוך כך מעמד הדתיים במדינה. מיסוד הנושאים העדינים הללו, בשל מרכזיותם הערכית והיבטיהם הפוליטיים, היה כרוך במערכה קשה שעמדה במוקד התודעה הציבורית והייתה לעיתים סוערת ואכזרית. שני המחנות ראו עצמם כלוחמים על נפשם, וידעו נכוחה כי השאלה שעל המדוכה גורלית למהותם ולמהות הישראלית בכלל. המיסוד עמד להנציח מצב שמבחינתו של המחנה הדתי-לאומי נראה חמור. על זאת לא יכלה “גחלת” להבליג; היא מיאנה להשלים עם הניסיון להבליע את פוטנציאל המתח הגלום ביחסים שבין דת למדינה באמצעות מיסודם. “גחלת” ראתה בציונות הדתית שותפה לקשר הסמוי לדכא או להכחיש את הבעיה.

פרופ' גדעון ארן במשרד

פרופ’ גדעון ארן במשרד

התעוררות “גחלת” היא פועל יוצא מחומרת הקונפליקט הנ״ל, ובו בזמן היא תגובת־נגד למגמות הקהיית עוקצו. מראשיתה התכוונה “גחלת” לנתץ את סמל מיסוד-ריסון הדת במדינה, הלא הוא הסטטוס-קוו, המבוסס על הימנעותמהכרעה עקרונית. המאמינים בזו למוסד הפוסח והבולם הזה, אף שאיפשר קיום חיים ישראלים שוטפים ואף הבטיח מימוש אינטרסים חיוניים לדתיים, ובמידת מה גם כפה את חיוביהם על החילונים והמדינה בכללה.

מבקרים בולטים של גוש אמונים רואים את לידתו הסמלית במאורעות ממלכתיים-דתיים בראשיתיים, כמו הקמת הרבנות הצבאית, המבטאים לטענתם ביסוס חזקת הדת במדינה, מתן גושפנקא רשמית לדת והענקת יתר תוקף למעמדה המרכזי. ואולם ייתכן כי יסודות ג״א אינם במה שנחשב כראשית תקומת הדת במדינה, כי אם דווקא בערעורה ובשיא שיפלה. לימים, כשהדת גאתה, היא לא התעלמה מכך שאת הצלחתה המאוחרת היא חבה גם להישגים המוקדמים בחזית מיסודה הממלכתי; אבל מרגע שהדת — בדמות ג״א — נשמה אוויר פסגות, היא התחילה לתפוש הצלחות מוסדיות נוסח הרבנות הצבאית באור שלילי, היות שהן מייצגות את נטיית האורתודוקסיה להתגדר בתחומה ולהסתפק בשלה. בניתוח אירוני נוקב רמזו ותיקי “גחלת” לקנוניה שנרקמה כביכול בין ממשל בן-גוריון ליהדות הדתית ה”שחורה”, שעשו בזמנם יד אחת למען אי-הפרדת הדת מהמדינה. עוקץ הפרדוקס, לפי הטענה, הוא שבניגוד לטובתה האמיתית של היהדות שנציגיה הולכו שולל, ובהתאם לכוונה הזדונית של ראשי הציונות, התאפשר קיומה של הדת בזכות ובחסות המדינה, כשהאורתודוקסיה מתקפלת בגבולות הצרים שהיא עצמה, בשותפות עם אויביה, הציבה לדתיותה.

 בשנותיה המוקדמות של המדינה, כשהציונות הדתית ניסתה להתערב ולפעול בנושאי מדינה וחברה כשותפה, נהגו בה ככפופה ונגררת ביחס למחנה הציוני החילוני, שעליונותו הודגשה בבוז שרחש למגזר האורתודוקסי. על הקיפוח והלעג התווספו מסעי רדיפה ודיכוי מפורשים ותכליתיים, שהתנהלו במסגרת מערכה כוללת נגד הדת במדינה. כך מכל מקום ראו זאת הדתיים עצמם, באותם ימים מרים וגם לאחר שהתאוששו. אז ובעיקר כיום מאמינה היהדות האורתודוקסית לגווניה שהציונות הכריזה עליה “מלחמת חורמה”, ובאין מושיע נגד “המתנכלים בכוונה תחילה ובגסות מרובה,” נאלצה לסגת “מוכה עד לחוסר אונים” ו”מושפלת עד עפר.” זהו הניסיון ההיסטורי של עידן “גחלת”, החוויה הטראומטית שביסוד גוש אמונים.

המחנה שבכורתו הייתה בלתי מעורערת כביכול נתפש באותם ימים לחרדה גדולה, ומפני כך הפגין נחרצות ותוקפנות. הממסד והציבור שבשליטת מפלגות השמאל, הודאגו מגלי העליה ההמונית בעלת הנטייה היהודית מסורתית, שאיימה על המשך שליטתם התרבותית והפוליטית. במידה רבה כפו החילונים את המלחמה על חוגים וארגונים דתיים במאמץ לדחוק את רגליהם מהמסגרות הקולטות, המפרנסות והאחראיות על החברות-מחדש. גם אם חסרה המתקפה של תנועות הפועלים את הלהט האנטי-דתי  העקרוני, בנוסח העידן האידיאולוגי של שנות ה-20, וניזונה מתפישה כוחנית בעיקר, הרי שלא הייתה עזה פחות מקודמתה, וזאת בין השאר מפני שנערכה במסגרת ממלכתית כופה ונעזרה בכלים שלטוניים. בכל מקרה היא נראתה לדתיים כמאבק שאינו רק סיעתי או קהילתי אלא גם רעיוני-ערכי.

המאבק התנהל על שליטה מיידית באנשים, תקציבים, משרות ומוסדות. אך הניצים ידעו כי עניינם בהגדרת מרכזה הסמלי של החברה הישראלית. “גחלת” הופיעה על רקע עימות ריאל-פוליטי נואש, שמאחוריו הסתתר מעין “קולטור-קאמפף” גורלי. הקרב ניטש אז על נפשם התמימה, ועל גבם הסביל, של מי שכעבור שנים אמנם הטו את הכרעת הרוב במדינה, ובאמצעותם ניתן היה לעצב את דמותה.

 ההתמודדות בין דתיים לחילוניים התמקדה בקליטת המסה האדירה של האזרחים החדשים שהיגרו מארצות המזרח, בשליטה כמעט מוחלטת על חייהם של שוכני המעברות, ובעיקר בהשפעה על מסגרות החינוך של ילדי העולים. על סוגיית החינוך נסבו רוב המשברים הפוליטיים הרציניים של ימי המדינה המוקדמים, ועליה נפלו שתי הממשלות הראשונות. “מלחמת התרבות” הייתה להתנגשות אינטרסים ארגוניים. ברי היה שאינדוקטרינציה שיטתית, בתוספת פאטרונז’ יעיל בדרך של חלוקת כספים ואספקת שירותים כתעסוקה, שיכון, בריאות ובידור, יבטיחו תמיכה למפלגה בשעת מבחן. המערכה הקשוחה התדרדרה להתגוששות ספונטנית בשטח, אף על עניינים פעוטים ואישיים, ובסערת היצרים הגיעו לא פעם לכדי אלימות פיסית. בקלחת הרותחת הזאת, כחלק מהציונות הדתית המובסת, צמחה “גחלת”.

במה שנראה אז כסיום המערכה, פרשה “האגודה” מן הממשלה ולא שבה אליה עוד, ואילו המפד״ל נשארה בממשלה כשותף זוטר הדואג אך לאינטרסים הסקטוריאליים ומטפל רק בעניינים המקובלים כשייכים לדת. פרשה אחרת שסיימה את המאבק, אולי משמעותית יותר, הייתה הפרדת הזרמים בחינוך. במקביל לזרם ה”עצמאי” של החרדים, נשארה גם הציונות הדתית עם מערכת חינוך משלה (ממלכתית דתית). כפי שטענו נאמני הגוש בדיעבד, אין לראות בכך ניצחון אלא מפלה, שכן בזאת ויתרו על יומרתם להטביע את חותמם על כלל המדינה היהודית. הסתמן כאן סוף לשאיפת האורתודוקסיה לפרוץ את גבולותיה, ותחילת מגמה הפוכה של התכנסות בתוך עצמה, תוך כדי הקצנה בדתיותה.

הוויתור וההסתגרות ציינו את העברת הדגש מהמרכיב הציוני שבזהותם החצויה לעבר זה הדתי. במקביל לפנייה מהשותפות במפעל הלאומי-מדיני ולהסתלקות מהשאיפה להטביע בו חותם, חלה בקרב המחנה הקשחת עמדות בנושא הדתי. הדבר ניכר גם בהתחברות פוליטית של זרם הציונות-הדתית לזרם האגודאי. מאחורי יצירת “החזית הדתית” המאוחדת עמדו בעיקר אילוצים מדיניים; אך אפילו הצורך החיוני להדוף בכל מחיר את הסתערות האויב החילוני המשותף, לא היה מאפשר יצירת גוש של שני פלגי האורתודוקסיה אלמלא התקרבותם האידיאולוגית. במחנה הדתי-לאומי בוטאה אכזבה מן הברית עם החילונים, נשמעו אפילו הרהורי כפירה אודות הזיקה למדינה. אמנם לבסוף פורקה הקואליציה עם “האגודה”, ביוזמת הסיעה המרכזית ב”מזרחי”, אך היא עצמה סטתה לכיוון הדתי המסורתי, בין השאר באמצעות בני “ישיבות שחורות” שהיו למורים ב”ישיבות הציוניות” והטו את לב הנוער הדתי ברוחם המסורתית.

ההתבצרות לא הייתה רק תגובה לתוקפנות ולפיתוי שמעבר לגבולות, אלא בעיקר לערעור ולהתדלדלות מבפנים. לדמורליזציה נוסף מימד של פאניקה, לנוכח התעצמות מגמות ה”סחף” בדתיותם של הדתיים. התהליך החל במידות שונות של התפשרות על עיקרי אמונה, במיוחד הרפיה במתח קיום מצוות, אף ביטול סימני יחוד חיצוניים (הכיפה השחורה התחלפה בקסקט או קטנה למימדי מינימום), והגיע בסופו לכדי נטישת המחנה והיטמעות בין החילונים. מ״דתיות פחותה” ועד “עריקה”, “התפקרות גמורה” ו”התבוללות” נטולת כיפה לחלוטין.

רק גורם שוליים קטן, “חבר הפעילים” הקשור ל״אגודה”, פתח באקטיביזם מיליטנטי, שחשיבותו בעיקר סמלית. רוב הדתיים, ובהם גם אלו שזיהו עצמם כלאומיים, הסתלקו מהניסיון לכבוש שטחים שמחוץ לתחומם המסורתי ולעצב מחדש את פני המערכת הישראלית. במידה שהמשיכו במעורבותם בענייני כלל הציבור ובשותפותם עם המגזרים החילוניים, הרי שזה הוגבל לעניינים דתיים מסורתיים ונחשב כנוגע למיעוט נבדל ותו לא.

אכזבתה וביקורתה של האורתודוקסיה על סביבתה התגלגלה ליחס של בושה וכאב, ומשגאו היצרים ניתן היה להבחין אף בשמץ של שנאה כלפי ישראל והציונות, הממסד והחילונים. לענייננו לא משנה עד כמה הייתה הטינה מוצדקת, כלומר אם אמנם הייתה הפגיעה בהם כה קשה. כזאת הייתה אז תפישתם הסובייקטיבית, ובעיקר בחוגים מהם יצאה “גחלת”.

מביכה במיוחד הייתה הבנת האורתודוקסיה, שנטישת הבנים את מורשת אבותיהם היא ביטוי של רצון מודע וחופשי. באותה מידה שהודו בעובדות בגלוי, תלו את האשם בגורם שמחוץ לגדר. האמת המציקה נתפשה במונחים של “שמד”. ערעור היסודות יוחס ליוזמה זדונית של הציונים החילונים. בין הדתיים בישראל רווחה תחושה שהמדינה מתנכלת להם במטרה להכניעם, גם בכוונה ברורה להשפילם, וכן שהיא אינה נוקטת רק בכפייה של אלימות חזיתית אלא אף ברמייה מתחסדת. לדעת האורתודוקסיה שולבו כאן פיתוי ואחיזת עיניים; “מעשה שטן”, כלשונם.

לדידם של הדתיים התגלמה המדינה הציונית בשלטון מפא״י ופשעה התמקד בזירת המאבק על חינוך ילדי העולים. באותם ימים נאמר על ידי דתיים בישראל כי מדובר ב״גזל נשמות” וב״העברת נפשות על דתן בכוח הזרוע.” עד כדי כך שה”גזירה” של הפאות, המיוחסת לבן-גוריון, הושוותה למעשי הנאצים. גם כעבור שנים לא נמחו הרשמים הנוראיים; ממשיכים להזדקק להם גם בדיעבד, כמשל ושנינה למצבה העלוב של הדת בישראל, כאילו מגניבים שהחשבון עוד לא תם. נאמני הגוש מרבים בתיאורי עבר איום כדי להטעים את המהפך הרדיקלי שחל מאז במצב הדת בישראל, אף כדי לרמז שבגאותה הנוכחית של הדת יש משום פיצוי על עלבונה הקדום. גוש אמונים הוא בבחינת תגובה מאוחרת של השבת צדק, שמא נקמה. שוב ושוב מפליגים באותן אסוציאציות רוויות בזיון, כמעין תזכורת, תוכחה. ההתייחסות הכפייתית לימים ההם מסגירה את הטראומטיות של ההתנסות שעמדה ביסוד ההתעוררות האמונית של “גחלת”.

עד היום, כשהיגדים אורתודוקסיים מתונים, דתיים ולאומיים, מתפרשים על ידי גוש אמונים כחולקים על עמדותיו, הוא מרבה לתייגם כהמשך לביטויים הישנים המגונים של היהדות הדתית בעשור הראשון למדינה, ודי בכך כדי לפסל אותם על הסף. כך במיוחד במקרים בהם האתגור מבפנים להנהגת הגוש הציע לכרות עם חילונים ברית הכרוכה בהתחשבות הדדית כלשהי ובפשרת מה. למשל, בעידן ממשלת הליכוד, כשעל רקע אכזבה מסוימת ממדיניותה יצאה משורות המחנה האמוני קריאה ליצור קואליציה חליפית עם המערך, באה מיד התגובה הנזעמת שקבעה בפסקנות ובלגלוג ש״הערגה העלובה לחידוש השותפות מפא״י-מפד״ל יש בה איזו תאווה של התבטלות עצמית, התרפסות של הציונות הדתית תחת לשולחנם של הגבירים הסוציאליסטים, מין תחושת כניעה ופחד.״ דברים קשים מעין אלה המופיעים מעל דפי עלון ההתנחלויות, יותר משהם מצביעים לאן שואף גוש אמונים, הם מזכירים מניין בא.

                      * * *

אין כנאום המרכזי שנישא בוועידת הפועל המזרחי תשי״ג (1952-3) לבטא את הלך הרוחות דאז בקרב “היהדות הדתית במדינה.” זהו שמה של התעודה החשובה לענייננו: זמנה תואם את תאריך לידתה של “גחלת”, ומחברה הוא לא אחר מאשר מורם ורבם של בני “גחלת” מאז היותם ילדים בכפר הרוא”ה, ראש ישיבות בני עקיבא צבי נריה. ראשוני המאמינים היו חסידיו המושבעים, ועם זאת גם מרדו בו והלכו בדרך חדשה.

הנאום הוא עדות אותנטית להוויית השוליות וחווית הנחיתות של היהדות הדתית-לאומית. הנאום ממחיש, על דרך ההשוואה, עד כמה התהפכו היוצרות. האלמנטים הכלולים בו מצאו לימים את ביטויי ניגודם, בתוכן וגם בסגנון, ואלו לא יהיו אפולוגטיים כלל וכלל. עד כדי כך שניתן לראות בנאום זה של מחנך אבות גוש אמונים מעין “אנטי-מניפסט” של הגוש: השלילה של המשתמע מהנאום היא גוש אמונים.

נריה היה מתלמידיו המובהקים של הראי”ה ומקורב אליו במיוחד, ואף הזכיר בנאום את שם רבו וציטט מכתביו. אבל עדיין אינו “קוקיסט” במובן שהתפתח כעבור שנים מעטות, דהיינו מי שהפך את היסוד המשיחי-מיסטי שבתורת הרב קוק לתרבות חיים שלמה ולמצע פעילות דתית שחורגת מן המסורת הדתית וגולשת אל תחום החברה המודרנית. רק מאוחר יותר, כשתלמידיו גיבשו את “גחלת” ועשוה בסיס לג״א, נהפך גם נריה בעקבותיהם “מאמין” לכל דבר, ואפילו נחשב להם אב רוחני.

לפני שעומדים על כמה מתכני הנאום, ש״גחלת” היא תגובה מיידית להם, כדאי לעמוד דווקא על מה שאין בו. בולטים בחסרונם: השקפה “קבליסטית; אמונה יוקדת הפורצת סייגי מסורת; ביטחון עצמי שופע; הבנה מתנשאת ואהבה חובקת כל; האדרת הממלכתיות, הערצת הכוח והריבונות, האלהת הלאומיות; שליחות חלוצית ואחריות ציבורית; להט מהפכני ולוחמנות כובשת, וכיוצא באלה מאפייניה של נושאי דגל הציונות הדתית היום. במקומם מתגלים כאן, שוב, המרירות והזעם לנוכח מה שנתפש על ידי הדתיים-לאומיים כקיפוחם ודיכוים. יתר על כן, ההנחה המפורשת בנאום היא שהם שנואים על ידי רוב הציבור במדינה, מוסדותיו ומנהיגיו. על כך באה תשובה בהטפה בסגנון ‘אהבת ישראל’, שמבליעה שנאה חוזרת עזה, גם אם לא תמיד מודעת. אליה מצטרף בן זוגה הטבעי, תסביך הרדיפה.

נושאן ומושאן של הטינה והחשדנות היא החילוניות, או כלשון הנאום, “דת החילונות”. לטענת הנואם זו כופה עצמה בטרור על הרוב, בעודה מסתתרת מאחורי חזות האינטרס הממלכתי. כל עניינה הוא כביכול חיסול הדת במדינה. אפילו גיוס בנות לצבא לא הודרך ע”י שיקול חלוצי-ביטחוני כלשהו, אלא בא כאמצעי “שמד. נאמר בנאום שבציניות גמורה “קוטל” צה״ל מדי שנה “עשרות קורבנות רוחניים” מקרב היהדות הדתית, הנדרשת למסור לא רק את גופה אלא אף את נפשה. בעקבות זאת מוטל ספק שיש בו לא מעט “אפיקורסות ציונית”. כמו מתחרט על מחויבותו והשקעתו הדתית-לאומית, שואל נריה: “האם למען מדינה כזו חייבים אנו לתת את אמונתנו?”

הציונות הדתית שנריה ייצגה בנאומו נערכה למגננה. מושמעת בנאום תחינה מצטדקת וטענת חפות, בתוספת בקשה לקבל זכויות אלמנטריות לשם הישרדות. המחשה לכך נמצאת בדרישה לקיים בתוך צה״ל יחידות דתיות. מסגרות צבאיות מיוחדות לדתיים כבר היו בעבר, בהגנה למשל, וההצעה להחיותן עלתה מאז לא פעם, אך תמיד נפסלה על הסף בממשלה ובמערכת הביטחון. ההתנגדות הממלכתית הנמרצת להקמתן מוצגת כאן כעוד מאמץ, מני רבים, לחסל את הדת במדינה. פנטזיה פרנואידית או יצר קיום מפוכח? כך או כך, לפנינו ביטוי חזק למגמת ההתבדלות וההתבצרות.

בהמשך הפך גוש אמונים דרישה זו על פיה. על פי תפישתו דמתה דרישת הפלוגות הדתיות לעריקה ממלחמת קודש והפקרת היעוד הכלל-ישראלי לטובת הצלת נפש האדוקים ונכסיהם בלבד, כל זאת לפי מיטב המסורת ה”אגודאית” הכופרת ביהדות ולא רק בציונות. לשיטת ג״א ענינה של היהדות הוא בכלל המערכת הישראלית על מגזריה השונים, ואין מקום שבו בולט וחשוב הדבר יותר מהצבא. מאחר שצה״ל הוא סמל ההתעוררות הלאומית היהודית, והמכשיר לקוממיות העם בארצו – אף כי לכאורה הינו חולין שבחולין – מצא בו ג״א, בכולו, קדושה עילאית. לפי אמונת הגוש השירות הצבאי הוא זכות, חובה דתית אפילו יותר מאשר חובה אזרחית. המאמינים מעלים על נס את השירות הדתי-לאומי הזה, וטוענים בערכיות אמונית מיוחדת דווקא את ההתגייסות ליחידות השדה הרגילות, שהרוב בהן לא שומר תורה ומצוות ושאין להן כל סממן חיצוני מוכר של דתיות. גורסים, ראשית, שבמעמקי חילוניותן שורה קדושה יתרה; ושנית, כי בהן צריך לקיים את שליחות הפצת הבשורה, לחשוף את הקדושה בפני העם כולו. מסיבות אלה הייתה לימים בחוגי “מרכז הרב” הסתייגות מסוימת מהרבנות הצבאית. ברוח זו מתגלית אפילו אמביוולנטיות ביחס ל”ישיבות ההסדר”, שמלכתחילה נוסדו בהשראת “מרכז הרב”, ומשקמו שמרו על קשר רעיוני, ארגוני ואישי הדוק עם גרעיני הקוקיזם.

המשמעות המעשית של ישיבות ההסדר, בדומה לרבנות הצבאית, היא הסתגרות הדתיים בתוך עצמם ולמען עצמם, תוך ויתור על אפשרות ההשפעה וההשתלטות על כלל המסגרת לשם עיצובה בדמותם. ומשמעותם הסמלית, החשובה עוד יותר, היא תיחום תלותה של הדת בשטח מוגבל וספציפי; כאילו כלי נשק, אימונים, מודיעין ותכסיסי מלחמה אינם ענייני קודש, וכאילו הדת היא עניין לדתיים בלבד.

בעקבות הערכת המצב הפסימית תיאר נריה את תפישת ההתכנסות המעדיפה את המודל החרדי, הכיתתי-ישיבתי, על פני המודל התנועתי-מדיני. בולטת האמירה בנאום ש״העבודה המעשית והמאבק הפוליטי לא בהם סיכוי הניצחון המכריע, אלא בשטח (התורתי).” “גחלת” סימנה מפנה חד לכיוון העמקה והקצנה בשטח התורתי. בו בזמן היא גם בסיס לגוש אמונים שקם למרוד באמיתות אלו של נריה, וביקש להכריע דווקא באמצעות עבודה מעשית ומאבק פוליטי.

הנאום אינו רק עדות לאימת החילוניות שהילכה על הציונות הדתית באותם ימים; יש בו גם הכרה בחילוניות כמות שהיא, כיישות העומדת בזכות עצמה, “אנטי־תזה להשקפה הדתית.” אמונת הגוש העלתה תפישה הפוכה של חול: מוצאים בו אך טוב ומקדשים אותו; במקום להלחם בו, נדרשים להללו ולטפחו; ותוך כדי כך מכחישים את עצם קיומו. ממילא לא הצהיר ג״א שהינו גילוי מאבק הדת בחילוניות, ונמנע מלנקוט בביטוי “מלחמת תרבות” המשובץ בנאומו של נריה.

נריה מציין ברורות שהעימות איננו פוליטי לאמתו, אלא “מאבק סמוי על תעודת הזהות היהודית,” על “הייצוג הנאמן של היהדות לדורותיה.” הוא קובע מפורשות שבין שני המחנות במדינת ישראל נטושה “המערכה שתכריע: עם חילוני או עם השם.” מכאן עולה באופן טבעי ההתחבטות בבעיה “כיצד להתייחס למדינה היהודית שאינה נותנת לתורת ישראל לקבוע את דמותה.” היעלה על הדעת שנאמני הגוש ינסחו שאלה שכזאת?

 אין זה פלא שהנאום, הקובע כי “הבעיה היא אפוא מקומה של ההלכה במדינה”, מסתיים בשאלת השאלות העומדת בפני הציונות הדתית: “כיצד לגשר על פני אותה הסתירה הנפשית של הנאמנות הכפולה – נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל”. שאלה זו, לשיטת גוש אמונים, מקפלת בתוכה את הכפירה בעיקר. לפי אמונת הגוש, הנאמנות לתורת ישראל ולמדינת ישראל היא אחת ומאוחדת. אין הראשונה אפשרית ושלמה בלעדי השנייה, ובאופן אידיאלי קיומה של האחת הוא הגשמתה המלאה של האחרת.

בתודעה הציונית-דתית, תשתית הנאום, חסר עדיין אותו יסוד מיסטי-משיחי שהיה לחיוני בגוש אמונים, ואפשר לו לגשר על הפערים ולהפיג את המתחים המציקים ליהדות הדתית-לאומית. בניגוד לחיוב הדתי המוחלט של המדינה, ללא סייג ותנאי, כפי שהציע ג״א, הטיף נריה בנאומו: “עלינו לחנך את עצמנו ואת בנינו להפרדה בין עצם המדינה לבין חילוניותה”. הדור שאחרי “גחלת” הגדיר השקפה זו כבריחה מהתמודדות עם הבעיה הדתית-לאומית, וכסטייה מהאידיאל של מתן מנדט אמוני עליון למציאות הישראלית גופא, על מימדיה האקטואליים, גם כשהם כרוכים בחילול מצוות. מתעורר ספק בקשר לנאמנות למדינת ישראל ובאשר לקדושתה; משתררות ביהדות הדתית-לאומית מבוכה ואכזבה המגיעות אל סף הרהורי כפירה. אז שואלים, “כלום זוהי הארץ הנכספת?”, ומודים כי “לא לכך לחמנו ולא על זאת חלמנו.” לבסוף מתברר כי באין “חיים ישראליים אמיתיים”, בעצם “עם ישראל עוד לא נגאל, עודנו שוכן בגלות”. לא שריד וזכר למשיחיות הר’ קוק, לא מבשר ורמז למשיחיות תלמידי בנו.

בנאומו פוסק נריה: “אין ערך ואין קיום למדינה כשהיא לא מתפתחת למדינת התורה.” משלא היה מנוס מהמסקנה כי מדינת ישראל הייתה ונשארה חילונית, נקלעה היהדות הדתית למשבר עמוק. אך היא הכחישה נמרצות כי זהו משבר הדת. בהדגשה יתרה התריסו שמדובר אך בקשייה המעשיים של הציונות הדתית, מכאן, ובפשיטת הרגל של החילוניות מכאן. לטענה נריה, הדבר היחידי המונע מימוש מדינת התורה היא העובדה כי לחילונים רוב טכני, ואילו “שום משבר בדת לא נתחדש עם קום המדינה.” ועוד; “משבר הדת, הנעוץ כביכול במציאותה האובייקטיבית של המדינה, [הוא] דבר שלא היה ולא נברא… זהו משבר מלאכותי והגיעה השעה שתיפסק המבוכה סביבו… לא ויכוח עם עצמנו עלינו לנהל, אלא מאבק עם מתנגדינו.” ראיית הסיבות החיצוניות כחזות הכל מאפשרת לפסול מראש בירור פנימי וחשיבה מחדש. ניכרות ההתעלמות מן הבעיות האינהרנטיות לדת והבריחה מהתמודדות עקרונית ומניתוח נוקב במונחים דתיים, שאולי היו מביאים לחידוש דתי. היהדות הדתית הטילה אז את האחריות למשבר על המדינה החילונית, ולא ראתה בעצמה ובתורתה גורם מרכזי המחויב בפתרון.

גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.

More Posts

Follow Me:
Google Plus

 

על אודות גדעון ארן

גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
פורסם בקטגוריה פרק 1, פרקים מהספר, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.