קוקיזם גדעון ארן
"האדמו״ר מעובדיה 30" – כאן תוכלו לקרא את החלק השישי מתוך הפרק השלישי של הספר קוקיזם של פרופ' גדעון ארן. קריאה מהנה:
בנסיבות "מזמור י״ט" ואחריתן הייתה עוד עדות למעמדו המיוחד של הרב בישיבה ואף מחוצה לה, בקרב המנהיגים והפעילים של ג״א. הרצי”ה הפך "רבה" מובהק, כמעט אדמו"ר לכל דבר, ואילו תלמידיו וכן הגרעין הקשה של התנועה וחלקים מהפריפריה שלה נעשו לו "חסידים" גמורים.
לפי פרופסור גדעון ארן אחד מהשמות שהדביקו העיתונות והציבור לג״א בשלביו ההתחלתיים היה "חוגי מתנחלים ובני תורה מנאמני הרצי"ה". החסידות התגלתה בין השאר בתיאור הפנטסטי לא רק של דמות הרב, אלא גם של הזיקה שבינו לתנועה. אחד מראשוני וראשי הפעילים צייר את הגוש כך: "קומץ תלמידי חכמים המתקבצים אצל הרב לשמוע ממנו את דבר אביו, והם מתמלאים אור גדול, ושואפים להפיצו לכל עבר; והנה, לפתע, פלא פלאים, רבבות אדם גועשים ברחובה של עיר; ישוב חדש קם בשומרון…"
רבים ממנהיגי ג״א נטו לזיהוי מוחלט של הרב והתנועה. אמרו ש"ג״א הוא לא פחות ולא יותר מה'פיתקאות' היוצאות מביתו של הרב בשכונת גאולה." על אותה כתובת בירושלים אמר פורת: "רחוב עובדיה מספר 30 זהו מרכז העולם." ועוד הוסיף: "שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה הקרויה גוש אמונים, באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה."
"מרכז" הצטיינה באדיקות קיצונית לשיטת הרצי"ה. מלתו נחשבה כפוסקת ומחייבת, והתלמידים עשוהו מוקד להערצתם, מושא לערגתם ותבנית לחיקוי. הוא נחשב לא רק כמפרש של משנת אביו ומנחילה, אלא גם כמגשימה בפועל. אצל הראי"ה חשובה הייתה בעיקר תורתו; אצל הרצי”ה, שלא הייתה לו תורה מקורית משלו, נחשבו בעיקר תווי אישיותו ואורחות התנהגותו. הקוקיזם כחסידות נהה אחר מנהיגותו של מי שזכה ל"הארה", בנוסח הנביא שהייתה לו התגלות שמימית ושמקרבת האלוהים הוענקו לו סגולות "רוחניות" מופלאות, שאפשרו כושר התבוננות והרהור חודרים, ושהשפעתן בעיקר רגשנית. הסמכות הדתית של הרצי”ה הייתה של "צדיק" ולאו דווקא של "תלמיד חכם".
מעמדו הרם של הרב לא התבסס על היותו למדן-שכלתן, ואף לא נבע מהקפדתו על הצד הריטואלי של הדת והצטיינותו בקוד הנורמטיווי שלה. כ"רבה" חסידי היה אמון על "אמונת" בני עדתו, משל היה מתווך בינם לבין אלוהיהם. ממילא היה עליו לזנוח מעט את תלמודו ולעסוק בעניינים "רוחניים", שביחס אליהם נראית אפילו ההלכה טפלה משהו, והמומחים בה פחותים במעמדם ממנו.
גדעון ארן
גדעון ארן טוען כי הרצי"ה לא היה פוסק הלכה, וסמכותו הכריזמטית לא הייתה נעוצה בלגיטימציה מהסוג המסורתי הרבני, אלא נבעה מהשראת רוח הקודש. בני תורה קוקיסטים, ובהם אף רבנים, אמרו על הרצי"ה במפורש כי הוא "קדוש", ודבריו "דברי אלוהים חיים".
נאמניו עלו לביתו לקבל את עצתו או דינו כמעט בכל נושא, כולל בעניינים המוכרים מהפולקלור החסידי, כמו בחירת שם לתינוק או אישור לעבור ניתוח רפואי גורלי, או בדילמות אישיות הקשורות בנישואין, מקום מגורים, בחירת מקצוע ופרנסה, ושירות בצה״ל. נדונו אצל הרב גם שאלות החינוך של בני המשפחה: האם מותר לאשה לצאת ללימודים אקדמאיים, האם צריך לשלוח את הבנים לבי"ס אינטגרטיווי וכיו"ב. מעבר לכל אלה נעזרו ברצי"ה למציאת ה"שליחות" בחיים.
בראש ובראשונה שטחו התלמידים בפני הרב את בעיותיהם בתחומים בהם סמכותו אמורה להתייחד, דהיינו בשטחי ה"כלל-ישראליות" וה"ארץ ישראליות". ייחלו למוצא פיו המחייב באשר לגיוס להתיישבות או להוראה בעיירות פיתוח, לגבי התקשרות עם חילונים וחרדים ובקשר להתערות במעגלי חברה ובמסגרות כלכלה וביטחון. האפשרויות הללו נותחו במונחי התורה הקוקיסטית, שכאמור מייחסת לענייני העם והארץ ערכיות דתית גבוהה. בו בזמן הן גם נשקלו כאלטרנטיבות לתלמוד תורה ונמדדה פגיעתן הפוטנציאלית בקיום מצוות ובאורח החיים האורתודוקסי בכלל.
אם כך בעניינים פרטיים, קל וחומר בענייני ציבור ולאום. באו לקבל את הכרעת הרצי"ה בקביעת עמדות והתנהגויות מדיניות, בדרך כלל בנושאי מחלוקת שבראש סדר היום הציבורי. במקרה אחד, לדוגמא, נזקק קהל התלמידים הנבוך להנחיה מרבו כשהתבקשה התייחסות להסכם השלום עם מצרים. במקרה אחר הצטרכו התלמידים להחליט על התגובה לכוח הצבא והמשטרה שפינה התנחלויות ופיזר הפגנות, בעודם מתייסרים בקונפליקט שבין דבקותם בא"י הגדולה לבין חובתם כאזרחים, כבודם למדינה וקירבתם לאחיהם, ואינם יודעים אם לקיים התנגדות פסיווית או אקטיווית.
במקרים אלה ואחרים שהובאו בפני הרב, הייתה ההתלבטות בסוגיה הפוליטית כאילו היא בתחומו של הקודש המוחלט. במקרה הראשון נעשה בירור אמוני של מושג ה"שלום" לא בהקשרו למציאות הביטחונית והבינלאומית אלא בזיקתו למערכת הקוסמית ולמערכת היחסים שבין האלוהים למאמינים; במקרה האחרון הועמדה שלמות הארץ לצד שלמות העם כשני פנים של התורה המתמזגים ותורמים זה לזה.
ביתר קושי נמתחה הדתיות כדי שתכלול בתוכה פוליטיות עירומה, כמו במקרה הדילמה שעמדה בפני התלמידים עם הבחירות לכנסת. האם להצביע מפד״ל, או שעדיף ליכוד? ואולי התחיה או כ"ך? הכל השהו את החלטתם עד שהרב אמר את דברו. רבים מהמתלבטים הציגו בפניו את הבעיה ביוזמתם. "אם כך יורה לנו הרב," אמרו אז, "נטיל לקלפי פתק בעבור ר״ץ, של״י ואפילו רק״ח."
אף שהיה מקובל על נאמניו כפוסק "דין תורה" בענייני הפרט והכלל להם גוון פוליטי, לא נחשב הרצי"ה בעיני חסידיו כסמכות הלכתית הפוסקת בענייני תורה ומצוות. ביטוי לכך נמצא בהודאתו של קוקיסט בכיר ביותר: "פניתי לפני הבחירות לרצי"ה כדי שיברר לי אם לתמוך בבגין, אך בשאלות של טוהרה או כשרות אני ניגש אל הרב שפירא או אפילו לרב אוירבאך מן ה'שחורים'. וכך גם עושים חברי."
הרצי"ה היה מעין "רבי לענייני חולין". לפי תפישתו דווקא נושאים לאומיים ממלכתיים היו הקדושים ביותר. "דיני חוץ וביטחון" ראויים היו בעיניו לעמוד במרכז התעניינותה של היהדות, יותר מאשר "דיני עורלה" וכדומה שזניחותם מאפשרת למסור אותם לטיפול רשויות הדת המצומצמת. האדמו״ריזציה ב"מרכז" לא נבנתה על ידענות בהלכה, ולא חלה על התחום הנשלט בדרך כלל על ידי ההלכה. התוקף לרבנות הרצי"ה היה ב"רוחניות", ומושאה של רבנותו – ה"פוליטיות".
בדומה למה שהיה בהיסטוריה היהודית בתקופת החסידות, מתפתחת מעין חלוקת עבודה בין הרבנות הישנה לבין האדמו״רות החדשה. ולא עוד אלא שהראשונה מצטמצמת בהגדרתה ויורדת במעמדה, ואילו השנייה מגבירה את השפעתה עד כדי אבסולוטיות כמעט. לרב אך נותר להיות מין "טכנאי" של הדת המורה ופוסק הלכה, ולעומתו נהיה הרבה לסמכות דתית במובן רחב בהרבה וממילא בכיר יותר.
האדמו״רות הקוקיסטית הגיעה לשיאה כשהאקטיוויזם הפוליטי של התנועה הגיע לשיאו. ג״א הושפעה רבות מהאדמו"ריזציה ב"מרכז", אך התנועה מצידה גם עשתה להגברתה, ולו בעצם פרסומו של הרב, טיפוח המיסטיפיקציה סביב דמותו והפגנת כוחו המתגלה בכוחה. תחילת התהליך במפעלה של "גחלת" בשנות ה-50, כשהתלמידים גילו את הרצי"ה ועשוהו לרבי. לימים נהפכו דווקא הם למבקריה החריפים ביותר של האדמו״רות והחסידות ב"מרכז". משנות השבעים ראו עצמם ותיקי גחלת כמי שאיבדו את השליטה בתוצאות המגמה שאמנם הם שיזמוה, אך בינתיים התגלגלה לידי קיצוניות שכלל לא נתכוונו לה.
מבין הגורמים שאפשרו את התפתחות האדמו"ריזציה ראוי לציין דווקא את הריחוק שנוצר בין הרב לתלמידיו. במהלך השנים פסקה הקירבה האינטימית שציינה את היחסים ב"מרכז", וריחוק זה הוא שהזין את הילת הייחוד והקסם שאפפה את הרצי"ה. מאז תחילת שנות ה-60 ניכרה זקנתו של הרצי"ה, שכבר היה בן למעלה מ-70 ומצב בריאותו הורע. מחלה ברגליו הגבילה את יכולתו לעמוד ולצעוד אפילו פסיעות מעטות. כך רותק יותר ויותר לחדרו שבשכונת גאולה והמעיט בהופעותיו הפומביות. במיוחד חשו בהעדרו בישיבה, אחרי שנים ארוכות שהיה מבלה בה כמעט את כל זמנו. נוכחותו שם נעשתה חריגה והצטמצמה לאירועים מיוחדים, שנעשו לחגיגיים וחשובים מעצם השתתפותו בהם.
הובלת הרב נעשתה קשה עוד יותר משהעתיקה "מרכז" את מקומה מהמשכן המקורי, הצר והרעוע שבלב העיר, למבנה חדש, משוכלל ומרווח, בשכונת קריית משה המרוחקת. המעבר היה הכרחי מפאת הגידול העצום שחל במספר תלמידי הישיבה, והוא ביטא את פריחתה המאוחרת. הבנייה המפוארת במונחי אותם ימים הייתה גם היא עדות לשינוי שחל במעמד "מרכז", ביוקרתה וברוחות המנשבות בה. חסידים סיפרו שהרצי״ה התקשה להסתגל לבניין המודרני, והיה נבוך משהו לנוכח סדרי הגודל החדשים. לא התאפשר לו עוד להכיר את כל התלמידים שרבו והתגוונו, וגם להם לא נתאפשר לדעתו היטב. את מקום האינטימיות והמגע ההדוק בין המורה לתלמידיו תפס הפער ביניהם. נוצרה זרות אישית מסויימת, ודווקא היא פרנסה שקיקה וקירבה רוחנית שמאוחר יותר התגלו כעוצמתיות יותר מכל קשר מורה-תלמידים שידעה הישיבה בעבר.
מאז ומתמיד סבל הרצי”ה מקשיי דיבור. לשונו הייתה מגומגמת ושיניו שורקניות. כשהיה חלש וחולה החריף עוד יותר קושי דיבורו, וגם שמיעתו כבדה. במצב זה רק מיעוט מקורבים מסוגל היה לתקשר עמו, ואילו התלמידים החדשים הרבים כמעט שלא יכלו לעשות דבר למען ישמעם בבירור, וכן התקשו לפענח את התבטאויותיו שבעל פה (כזכור הוא מיעט להתבטא בכתב). מסיבות אלה עלה הצורך בגורם מתווך. הרצי"ה המנותק נזקק למי שיספק לו מידע על המתרחש בישיבה, בסביבתה ובעולם, וימסור לו הערכות על הלכי הרוח בישיבה ובציבור; ואילו ה"מרכזניקים" הצטרכו למי שיעביר להם את הבשורה של רבם, בעיקר שיתרגם ויבאר להם את המסר. התפתחה מערכת פנימית משוכללת שתפסה את מקומה בין הרב לתלמידיו, ומילאה פונקציה דו-סטרית מכרעת בחשיבותה המוסדית.
קודם כל התעורר הצורך בפרשנות הרצי”ה. קמו "מומחים" לדבר. הללו דאגו להשלטת מונופול על הגישה לרב; במקביל ידעו לטפח את הילת השגב והמסתורין, כמו את העמימות והדו-משמעות של כוונותיו. זאת הייתה הקרקע לצמיחת חוג אקסקלוסיבי של "מקורבים" לרב ו"באי ביתו". התגבש והתמסד מעמד מיוחד, מצומצם ומוגדר, שזכה לכינוי המעריץ-לועג ה"מבינים". לאנשי הישיבה, מקורבים ומרוחקים כאחד, היה אינטרס מובהק לרומם מעלה-מעלה את דימוי הרב ולהיתלות בו אחר כך בעצמם. כוחו היה כוחם.
בין המקורבים התבלט הרב צבי טאו. מעמדו ב"מרכז" ומחוצה לה היה רם ונישא הודות להיותו בכיר "רואי המלך" והפרשן המוסמך של הרצי"ה. טאו היה ראש וראשון לממלאי החלל שנוצר בישיבה מתוך ההתרחקות בין הרב לתלמידיו. כמי שהיה אמון על תרבות אירופית ושקוע בעולם הקבלה, כבעל התנהגות אקסצנטרית ונטיות נפש קיצוניות, הוא נחשב בזמנו נטע זר בחבורת "גחלת" הארצישראלית. משהתפרק הגרעין וחבריו התפזרו בארץ בשנות ה-60, מכולם הוא לבדו כמעט נותר בישיבה. במהרה הגיע לעמדת בכורה.
טאו רכש לו מנהיגות מרכזית בישיבה דווקא מתוך קנאותו לעליונות רבו. בדרגת מועמד מועדף לרשת את ראשות הישיבה מהרצי"ה זכה באמצעות בניית האדמו״ריזציה ב"מרכז". לא פחות משהקפיד בעצמו על יראת הרצי"ה, הוא היה תקיף בדרישתו מהאחרים שיקיימו באדיקות את ציוויי הרצי"ה, אף יותר משזה יזם ופילל. טאו כפה על התלמידים משמעת מוחלטת לדבר ראש הישיבה, עד כדי תביעת התבטלות בפניו. בשיטתיות דיכא אצל בני התורה חשיבה עצמאית והתנהגות הסוטה מהקו שהרב כביכול התווה.
הר' טאו לא תמרן במעמד הרצי"ה לבדו. צמחה על ידו קבוצה של בעלי השפעה מרובה, שהתבלטו בקשריהם עם הרצי"ה יותר מאשר בלימודיהם התורניים. הם היוו חלק חשוב במערכת ריבודית שהתפתחה ב"מרכז" סביב ציר הרצי"ה. "חצר" חסידית ממש, על גינוניה וסמליה, אינטרסיה ותככיה. הכל בישיבה עמד בסימן הרב, אם כי שתוך כדי כך הוא נעשה מכשיר סביל במידת מה. עלו אליו לחלות את פניו; ביקשו להתקבל למעין ראיון קדוש עם הוד רוממותו; שליחים יצאו מלפניו, גילויי דעת וצווים התפרסמו בשמו; ויוקרתו של אדם נקבעה על פי תדירות ביקוריו בבית הרב.
אלה ועוד נעשו אף לסממני תרבות ג״א. במסגרתה היה מעמד מיוחד למשמשו של הרצי"ה. מתוקף מיקומו בקרבתו המתמדת של הרב והיותו חולש על הגישה אליו, הוא קנה לעצמו כח עצום. הוא גר עם הרב בדירתו, הגיש לו את ארוחותיו, הקפיד על סידור וניקיון הבית וליווה אותו ביציאותיו. הוא נכח בכל שיעוריו ותפילותיו, בחלק ניכר מפגישותיו ואף היה מעורב בסדר יומו. כך הוא נחשב ל"מומחה" היודע את כוונות הרב, וכן יכול היה להעביר אליו כל מסר ולדבר על לבו בכל עניין. נושא כלים וראש לשכה ויועץ סתרים ואיש אמון שכמו התגלמו באדם אחד. בעת מאבקים בתוך ג״א ובינו לבין "מרכז", היו הצדדים הניצים ובהם אף רבנים מכובדים משתדלים הרבה אצל משמשו של הרצי"ה, להגניב באמצעותו מלה שתשפיע על עמדת הרב ולהציל מפיו מלה על נטייתו.
ב"חצר" יוחסה חשיבות רבה לכל תג ותו בדברי הרצי"ה. אפילו לשתיקות יוחסה משמעות עמוקה, ולא כל שכן לטון דבריו. בשורת הרב הותירה תמיד כר נרחב לפרשנויות שונות, ויכלו לעסוק הרבה גם במה שמאחורי המלים ובין השורות. סגנונו היה תקיף ונחרץ, ואולם תוכן דבריו היה לעתים בלתי עקבי או דו-משמעי. גם שיפתותו העילגת הוסיפה לעמימותו. כתוצאה מכך התגלעו בין החסידים מחלוקות לרוב באשר לכוונות הרצי"ה.
ב"מרכז" התנהלה לרוב התרוצצות גדולה בקשר לביאור כל מלה שהגה הרב. בעיקר בעיתות משבר התפתח מחול שדים לנוכח האפשרות או הרצון להבין את דבר הרצי"ה באופנים הפוכים. בפרק גורלי בתולדות הקוקיזם, ערב מבצע ההתנחלות המכריע ב-1977, נעצרה כל הפעילות ברגע השיא מפני אי-בהירות באשר לעמדת הרצי"ה. מחייבי העשייה לאלתר הביאו ציטוטים מהרב וטענו כי יש בהם משום עידוד וברכה; ואילו אופוזיציה פנימית הביאה ציטוטים אחרים, ואף אותם הציטוטים עצמם, כדי לתמוך בהסתייגותו דווקא. אישר אז איש "מרכז" ופעיל חשוב בג״א: "הישיבה ואיתה התנועה כולה חיות מהרגישות לניואנסים הדקים באינטונציה של הרב."
הרצי״ה עמד במרכז כל האירועים, ישיבתיים כתנועתיים. כבר מראשיתם דיברו בו הכל, וככל שעבר הזמן גבר מתח הציפיה לקראת בואו. עם התקרבותו עברה הבשורה ועלתה ההתרגשות. כשמכונית החסיד שזכה להסיעו נראתה באופק פרצו הכל לעברה, ועם כניסתה למתחם הקיפו אותה החסידים תוך שירה רמה. מיד עם יציאתו הוקף הרב במעגלי רוקדים, דוחקים ודוחפים לעברו, מבקשים לגעת בכנף בגדו, להנות מזיו פניו, לבחון את פרטי הופעתו. כשעמד לנאום נדרכו כולם ביראה, נכונים לגמוע כל הברה. רבים שלפו מחברות שהוכנו מראש או פיסת נייר זמינה ותיעדו בריכוז את הנוסח המלא של הדברים. אחרים הקליטו. באירועים חגיגיים שכאלו, וכן גם בשעורים של הרצי"ה ובפגישות מצומצמות בענייני תורה ובעסקי ציבור, לא היה הגה שיצא מפיו בלי שתועד. הדברים נשמרו היטב ואחר כך התעמקו בהם ושיננו אותם עד שנחשפו משמעויותיהם הנסתרות. אז הרבו לצטטם.
בכל הזדמנות שחזרו החסידים את דברי הרצי"ה כלשונם ואפילו בהטעמתם המקורית, האשכנזית. שוב ושוב שמעת מפיהם את מילותיו האופייניות נישאות בכל פה. חביבים עליהם במיוחד היו אמרי חוכמתו, פתגמיו ואף הלצותיו. למשל הביטוי האידי "וורט", לאמור מלה, מסר, בשורה; או משחק המלים "אוטונומיה – אנטומיה", שהומצא בעקבות קמפ-דיוויד; או הפראפרזה על מכתמיו, בנוסח "צדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור – צדיק גמור אוהב רשע גמור."
החסידים עקבו בהערצה אחר כל פרטי הפרטים של התנהגות הרב, נוטלים לעצמם את אורחותיו האופייניות ומבקשים לאמץ אף את תכונותיו השוליות. גילו עניין רב בהליכותיו הקשורות לענייני יום יום פרוזאיים, כמו למשל הדרך בה החזיק הרב בכוס התה שלו ולגם ממנה קמעא קמעא. השתדלו להתהדר בחיקוייו, בטענה כי אלו גילויי גדולה רוחנית.
ההתרכזות בתצפית על זוטות שוליות בשגרת חיי הרצי"ה, וההשתקעות בפכים הקטנים, כרוכה הייתה בקשירת משמעות פנימית להם. פורת ציטט מחז״ל בקשר לכך, "שאיש הסגולה שתורת אלוהים בלבו שלו היא, ממילא כל מעשיו הם גופי תורה ולימוד הם צריכים." וקוקיסטים הרבו להזכיר בעניין דבקותם זו ברצי"ה, את הסיפור על אותו ר' לייב בן שרה שנסיעתו לבית המגיד ממזריץ "לא הייתה לשמוע תורה מפיו אלא לראות כיצד הוא פושט את אנפילאותיו וכיצד הוא שורכן…״
גם תווי פניו של הרצי”ה, ככל אברי גופו, לא היו סתמיים לחסידים, אלא מושאים להתבוננות מעמיקה. כך למשל העיד בוגר הישיבה שהיה לרב מפורסם, כי בזמנו היו בני התורה ב״מרכז" משקיעים עצמם לחלוטין, תוך כדי השיעור, בעיון מרוכז וממושך בידיו של הרצי"ה, עד שנראו להם כמביעות את כל העדנה שבעולם, ועם זאת גם עוצמה אדירה. כיוצא בזאת לגבי קמטי מצחו, שפתותיו, ובעיקר עיניו; כולם מופלאים.
משהמעיט הרב לצאת אל חסידיו, לישיבה או לשטח, באו הם אליו לביתו. ביקשו בכל מאודם לראותו, בפרטיות או בקבוצה. במסדרון דירתו או בחדר המדרגות נמצאו תמיד תלמידים המחכים לתורם בסבלנות. יש שבאו בשאלה על תורת הראי"ה, יש שביקשו לברר סוגיה פוליטית, אחרים באים לשפוך ליבם, להתייעץ בעניין אישי או לקבל את ברכת הרב. זכות מיוחדת הייתה לקיים טקס ברית מילה או נישואים בחסות הרב.
מעמד של ייחוס נשמר לתלמידים בכירים שהותר להם להשתתף בשיעורים שהתנהלו בבית הרב מאז שנבצר ממנו ללמד בישיבה. בחרדת קודש הצטופפו סביב שולחן האוכל בראשו ישב הרב, ישובים זה על ברכי זה ועל גבי כיסאות, מיטות, ארגזים ועל הרצפה. אף האזינו מהמסדרון ומדירת קרובי המשפחה השכנים, שבה נשמע קול הרב באינטרקום עבור הנשים.
פרופ' גדעון ארן
לפי פרופסור גדעון ארן ההערצה לראי"ה הולידה גם "תעשייה" של קשירת כתרים ושזירת מעללים, שהתגלגלה במהרה לסיפורי נסים ונפלאות. הפנטזיה או המיסטיפיקציה בטיפול בדמותו של הרצי”ה היו מרכיב חשוב בתרבות הישיבה ומיסודות ההווי של ג"א. אפילו בשולי "מרכז" ובמעגלים הולכים ומתרחבים בג״א, סחו בנוסח אגדתי במבט עיניו המכשף של הרב שבכוחו לחדור בן רגע לצפונות נשמתו של האדם העומד מולו; או במגע הקסם של ידיו, שיש בו לשנות מהיסוד את גורל חייו של בן שיחו. עוד ליהגו על כושרו לתקשר עם מתים או לראות את הנולד, על השכינה המרחפת בחדרו וכיוצא באלה סיפורים ממין סיפורי חסידים על אדמו"רם. הדפוס האופייני מודגם
בסיפור הידוע, שכשעמדה על הפרק רכישת מבנה נוסף לישיבה התנגד הרצי"ה בכל תוקף להצעה העדיפה מבחינת מחירה ומיקומה, מסיבות שנראו אז לתלמידיו מוזרות ושלא ממן העניין. כעבור זמן קצר התמוטט אותו מבנה. הכל חשו עצמם כניצולים בזכות הרב, וידעו לומר בביטחון כי חזה את המאורעות מראש מכוח שמיעת קול שמימי.
דוגמה נוספת לדבריו של גדעון ארן מעניינת במיוחד, בין השאר מפני שמוצגת בה אמת כהווייתה כפרי של הזיה גמורה. נראה שלחסידים היה עניין בהצגת הפרשה כמדהימה, תמוהה, בלתי מתקבלת על הדעת. במקרה זה הרצי"ה שיתף פעולה עם נאמניו, בבקשו להפתיע את הקהל ולהחשב יוצא דופן ונועז. המדובר בפרקים מתולדות חייו בהם השתייך לגופים ציבוריים שעקרונותיהם מקובלים כסותרים לחלוטין את אמונתו הדתית והשקפתו הפוליטית. כך בעניין השתתפותו בפורום אינטלקטואלים להבנה יהודית־ערבית בשנות ה-60. וכך בעניין האמור להמם עוד יותר – חברותו ב"ליגה נגד כפייה דתית", מיסודם של כנענים וחילונים מוצהרים ולוחמנים כעוזי אורנן. חסידי הרצי"ה היו מרמזים לעניין זה כמגניבים סוד שיותר משיש בו הודאה במשוגת עבר, הוא בא להעיד על פתיחות הרב והיותו חריג שכזה, ולפאר את אהבתו ל"כלל-ישראל" ואת תפישתו היהודית המקפת והשלמה. בהרצאתו ב״כינוס רבני ישראל" תשכ״א, הסגיר הוא עצמו: "אם זה יהיה רצוי או מופתע לכם – הייתי חבר לוועד נגד כפייה דתית. אמרתי לאותם ידידים כי מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפיה דתית, ועל אחת כמה וכמה לטרוריזם חרדי של כפייה פרטית חס ושלום" (במהרה פרש מהליגה, בטענו שיש פסול גם בכפייה אנטי-דתית).
סיפורי חסידים ב"מרכז" מערבבים מציאות ודמיון, וגוונם לרוב רומנטי, מסתורי ואקזוטי תמיד יבליטו אותם מוטיווים: צניעותו ועממיותו של הרב; אהבתו הגדולה לאומה והבנתו את בניה למחנותיהם; משיכתם של חילונים אליו והשפעתו עליהם; עומק חדירתו לתרבות המערב המודרני, על אמנויותיו ומדעיו; רוחק חזונו ההיסטורי, וכן ייחוד ניסיונו המיסטי וכוחותיו המאגיים. מרבים לספר על "רמטכ״לים ואלופים הלומדים תורה מפי הרב לילות ארוכים בחדרו"; על יכולתו, גם בקשישותו, לדרוש בענייני אמונה "שמונה שעות רצופות ויותר, מבלי לקום מכסאו או לשתות טיפת מים," בעוד תלמידיו הצעירים נשברים בעייפותם וברעבם, וכן הלאה. ז'אנר חביב במיוחד היה הצלחתו המדהימה של הרב בהחזרת יורדים למולדתם, פושעים למוטב, מטורפים לשפיותם ואומללים לאושרם, תוך כדי כך שגם החזירם אל הדת.
לא פחות מהחסידים הפליגו בנפלאות הרצי"ה החוזרים בתשובה עצמם, שנעשו גם הם קנאים לרב ולישיבה. סיפרו עליהם ועל דומיהם, על כל מיני "זרוקים ומופקרים" שנכנסו אל הרב בהופעה מרושלת וקראו לו בחופשיות "אהלן צביקה", והוא נהג להגיב בחיבה ובסובלנות בהדגישו שאינו רב עבורם אלא חבר של ממש. שוב ושוב ציינו כי המשחרים לפתחו, בנוסף לתלמידיו ולאישי ציבור ידועים, הם גם אנשי בוהמה וחברי קיבוצים, מכורים לסמים ונשות חברה מהוגנות, פרופסורים ומי שנתנסו בפולחנים אוריינטלים, בעלי מלאכה ואנשי עסקים, פועלים פשוטים ומנהלים בכירים, "כושים ענקיים ודוגמניות", ואפילו "מתנצרים" שמצאו באקראי את כתבי הרב מתגלגלים במרתף מנזר בגרמניה ומיד התנערו ועלו אליו לירושלים. כל אלה נכנסו אל הרצי"ה אך לרגע, ויצאו מחדרו כעבור שעות ארוכות כשפניהם קורנות ולבם שבוי.
הרבו גם להסמיך את תשישותו הגופנית של הרצי"ה עם עוצמתו הרוחנית, ממנה נבעה גבורה עליונה המתמודדת עם זו החומרית ומנצחת אותה. ב"הגדת ג״א", באפוס המיתו-היסטוריה של הקוקיסטים, הופיע הרצי"ה כגיבור בעל אומץ ותושייה. אירוע מרכזי באודיסאה של הרב והתנועה סובב על פרשת ההתנחלות הראשונה של גרעין אלון מורה. וכך נכתב בעלון רשמי, בנוסח אופייני שחוזרים עליו שוב ושוב: "רבנו בעצמו, בעת עליית חווארה, עמד בתוקף נגד חיילים שבאו לעקרו משם, החזיק בעמודי גדר ההתנחלות בכל כוחו. כשבאו גדודי לוחמים לגרשו משם, וכשקמו עליו גדולי הקצינים במרחב – רבנו עמד בתוקף ולא מש ממקומו."
בתלי התלים של "שבחי הרצי"ה" תמצא תשובות חיוביות ביותר לכל השאלות והספקות היכולות להתעורר בקשר לרב, והם מספקים הסברים מחמיאים דווקא באותן נקודות העלולות ליצור רושם הפוגם בדימוי האידיאלי של הרב. את הצורך של התלמידים לחזור על פנייתם אל הרצי"ה בקול רם פעם אחר פעם, לדוגמה, אין מסבירים בכובד שמיעתו אלא מתרצים זאת בעדינות הרב ובכוונתו החינוכית להביא את השואל שיברר קודם לעצמו את העניין ולגרום לו שיגיע למסקנה בכוחותיו הוא. על כובד לשונו של הרצי"ה אומרים שזה תוצאת שפע העולה על גדותיו של מרגליות שהרב מכיל בקרבו ושמבקשות לפרוץ ולהאיר בברקן, אך הן דוחקות ונתקלות זו בזו בגרונו הצר ועד שפיו מפיקן הן מתבלבלות.
במדרשים המפארים למיניהם הייתה כמעט תמיד נגיעה לרוחניותו היתרה ולסגולותיו הניסיות של הרצי"ה. אותן הסמיכו החסידים להיות הרב בעל קבלה. על נטייתו המיסטית ביכרו שלא לדבר במפורש, אך רמזו לה בעקיפין בהקשרים שונים. למשל, כשהתייחסו להתייחדות הרצי"ה באותו "חדר קדוש" בבניין הישיבה הישן. והרי זה מה שנקרא בספרי המוסר "חדר התבודדות", שראוי שיהיה לכל חסיד; וכידוע גם שבתאי צבי וכמותו מיסטיקנים אחרים בדתות העולם נהגו להסתגר בחדר מבודד, להתענות בו, לדבוק באלוהיהם ואולי לזכות שהשכינה תנוח עליהם.
יש בישיבה ובתנועה שהעיזו ודיברו, אף כי בחשאי, על ה"התגלויות" שהיו לרצי"ה. עם כל ההסתייגויות, היו גם שהרהיבו והעלו את האפשרות שהרב ניחן בנבואה של ממש. אמנם זוהי טענה שלעולם לא נאמרה במפורש, וכשבוטאה בפורום גלוי ומחייב, מיד הוכחשה, ואולם עצם העובדה כי יש בקרב הקוקיסטים זרם השולל את ייחוס הנבואה לרצי"ה מוכיחה כי היו מי שהאמינו בכך. המבקרים טוענים בקשר לכך כי אין לערבב נבואה, במובנה המקורי המלא של "כה אמר השם", עם השראה עליונה כללית, המעניקה לרב יכולת התבוננות פגימית חודרת. בין כך ובין כך אין עוררין על כך שהרצי”ה ינק מרוח הקודש. יודעי דבר בשולי "מרכז" ליחשו שהרצי”ה, כאביו, התחבט בבעיות המעמד הנבואי שלו עצמו.
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
More Posts
Follow Me:
